האמת, לא מה שהיה פעם

גם ניר גלעד לא משקר. כאשר מנכ"ל החברה לישראל אמר בשבוע שעבר ל"כלכליסט" שהוא לא בטוח שימשיך בתפקידו אם ישלמו לו פחות, הוא באמת חושב כך. האיש שעלות שכרו בשש השנים האחרונות הסתכמה ביותר מ־80 מיליון שקל, מאמין בכל לבו שבשביל פחות מזה לא שווה לו לקום בבוקר. וגם אם תחברו אותו למכונת אמת, המחט לא תנוע כמלוא הנימה, כאשר יאמר שאסור להעלות את התמלוגים שמשלמת כיל, או שיש בעיה כשצים מגיעה להסדר חוב. גלעד באמת ובתמים חושב כך.

רקפת רוסק עמינח ונוחי דנקנר צילום: עמית שעל, צביקה טישלר

האמת הזאת שלהם היא בדיוק הבעיה. היא משקפת אימוץ מוחלט ונטול הרהור של הנרטיב שאותו חיים מנכ"לים רבים בעמדות מפתח. בנרטיב הזה התאגיד הוא המלכות, השאת רווחיו היא הייעוד, ועליהם, הנבחרים העומדים בראשו, מוטל הציווי למלא אותו. הנרטיב הזה הוא הבסיס היחיד כמעט להחלטותיהם, ובמקרים רבים גם להתבוננות שלהם בעצמם.

לכן גלעד, פעם החשב הכללי באוצר והאיש שנלחם על כל שקל של המדינה, לא יעלה על דעתו להגדיל בהסכמה את שיעור התמלוגים של כיל. לכן גם רוסק־עמינח לא העלתה על דעתה לקבל החלטה ערכית ביחס לדנקנר, משום שזו עלולה היתה לגרום הפסד גדול יותר לבנק. שניהם אימצו את הנרטיב של האנשים שהפכו אותם לעשירים ורבי־כוח. אלא שהנרטיב הזה רחוק מלשקף את המציאות שהתפתחה כאן, תחילה בטפטוף אחרי משבר 2008, ואחר כך, מאז קיץ המחאה של 2011, בזרם אדיר.

הציבור עבר שינוי תודעה דרמטי מאז המחאה

רוסק־עמינח לא הפנימה שינוי תודעה דרמטי בציבור - הנגזרת החשובה ביותר של המחאה החברתית שפרצה לפני כשנתיים. השינוי הזה חי ובועט ומכוון גם היום את ההחלטות של האזרח, הרבה אחרי שגווע ביטויה המוחצן של המחאה.

בפרפראזה על המשפט המפורסם, הממזרים שינו את הכללים, אבל דווקא כן סיפרו לה. אפילו צעקו מכל עבר. היא פשוט לא רצתה לשמוע. או חמור מכך, לא חשבה שזה שווה התייחסות. אבל השינוי התודעתי הזה רוחש בעוצמה מתחת ללוחות הטקטוניים של המציאות הכלכלית־חברתית, ובכל פעם שהוא מזהה סדק, הוא מתפרץ בעוצמה שהרוסק־עמינחים והגלעדים לא הוכשרו להתמודד איתה.

מהזווית שלהם זה נראה כמו פופוליזם. בעבר התפרצויות כאלה היו נעלמות מעצמן, ולכן כך הם מתייחסים אליהן, עם הודעות דוברות שגרתיות וצעדי יח"צ אלמנטריים. אבל מה שנראה כמו גל פייסבוק מתלהם הוא אינדיקציה לחוסר נחת גדול של אלה שמתקשים לכלכל את עצמם, אבל חוזים באלה מעליהם שמלקקים את הקצפת. מה שנראה כמו התרסה הוא למעשה ניסיון תיקון.

הציבור בוחר במה שנראה כמו תיקון להכעיס. הרי בנק לאומי כנראה באמת יפסיד יותר כסף בגלל ביטול ההסדר עם דנקנר. וייתכן בהחלט שבעלי החוב של אי.די.בי - הציבור עצמו - יפסידו גם הם יותר. ובכל זאת ההתנגדות להסכם אינה נובעת מאי־הבנה עסקית. היא נובעת מההבנה שהנורמה העסקית השלטת כיום נכשלה. ההתנגדות היא למעשה דרישה לשנות אותה לכיוון הגון ושוויוני יותר.

המגזר הפיננסי גרם לנזק ערכי בחברה

במאמרו החשוב מ־2010 "פשיטת רגל מוסרית" , חתן פרס נובל לכלכלה ג'וזף שטיגליץ התייחס לנזק הערכי שגרם המגזר הפיננסי. בעיני שטיגליץ, הנזק הזה קשה יותר לתיקון אף מהנזק הכלכלי. "אנחנו מתירים לשווקים לעצב בצורה עיוורת את הכלכלה שלנו", כתב שטיגליץ, "אבל תוך כדי כך הם גם מעצבים את החברה שלנו. זאת הזדמנות לשאול: האם אנחנו בטוחים שהדרך שבה הם מעצבים אותנו היא זו שאנו מעוניינים בה?".

שטיגליץ הוא מהקולות הבולטים הקוראים למסד כלכלה בעלת ערכים נוספים, שבה הרווח כמספר המופיע בשורה התחתונה אינו חזות הכל. הגישה הזאת חלחלה לתודעה הציבורית בעוצמה. נוכח הכוחות רבי־הכוח שפועלים להחזיר את הסדר הישן על כנו, לא בטוח שהמאבק יסתיים בניצחון הגישה החדשה. בינתיים, התוצאה היא "התפרצויות זעם" נוסח זו שהתנגשה בה כעת רוסק־עמינח.

מנכ"לית לאומי אינה היחידה שלא זיהתה את חדירת האג'נדה הערכית. העיוורון הזה אופייני למנהלים צעירים ואמביציוזיים, שבנו קריירה בזכות דהירה קדימה על גלגלי תפיסות הקפיטליזם שרכשו בפקולטות למינהל עסקים. כמוה למשל מנכ"ל פלאפון גיל שרון, שהובס באחרונה בקרב נגד עובדיו המתאגדים. וכמוהם זהבית כהן, שכיו"ר תנובה סבלה מאותה בעיה ממש של חוסר יכולת לזהות את הזעם הציבורי, פשוט מפני שאין קורס כזה בלימודי ה־MBA. וכמוהם, כמעט מיותר לציין, נוחי דנקנר, שחודשים ארוכים של אקרובטיקה יצירתית מול רגולטורים, בנקאים ומוסדיים בניסיון להשאיר בידיו את אי.די.בי, הסתיימו בתבוסה דווקא מול ההמונים "הלא מבינים" בפייסבוק.

האתגר המחשבתי של הרוסק־עמינחים

לפני קצת יותר משנה, לאחר שנבחרה למנכ"לית לאומי, השוויתי את רוסק־עמינח לזרע של סקויה, שכל מה שטמון בו הוא השאיפה חסרת הפשרות לצמוח גבוה יותר מהמתחרים שמסביב. רוסק־עמינח אינה שונה מבני דורה שטיפסו לצמרת. רובם מוכשרים, חרוצים, מכווני מטרה, ובעיקר הולכי־בתלם. הם לא מעלים על דעתם לאתגר את השיטה. להפך. חשיבה כלכלית אלטרנטיבית עלולה לעלות להם בכישלון הטיפוס לצמרת. אין להם כוונה לשנות את סדרי העדיפויות, משום שהעדיפויות מבחינתם מסודרות היטב.

אלא שהחלחול של ערכים חדשים וסדר עדיפויות שונה לתוך הכלכלה הישנה הוא כבר עובדה מוגמרת. אחת הנגזרות המיידיות של תהליך העומק החברתי הזה היא מגבלות כוח חדשות. דירקטוריון לאומי - ולא משנה מה העילה שבחר לנמק בה את ביטול ההסכם עם דנקנר - כבר הפנים אותן.

אבל החלחול הזה עשוי, אם הרוסק־עמינחים של העולם יאמצו אותו במקום להילחם בו, להיטיב גם איתם ועם התאגידים שבראשם הם עומדים. הם צריכים להפנים שפעולה "לטובת הבנק" אינה רק ניסיון מיידי להציל מעט מחובותיו של דנקנר בתמורה לוויתור מתסיס על הון עתק. הם צריכים להבין שדווקא עמידה עיקשת על מילוי התחייבויותיו, כפי שהיו מתעקשים מול כל לקוח אחר, היא שתפעל בטווח הארוך לטובת הבנק ותשפר לאין ערוך את התמיכה הציבורית בו. לתפיסה העסקית הזאת אולי עוד אין קורס MBA, אבל יש לה כבר אינספור שומרי סף, כמעט בכל בית בישראל.