המכתב המלא של לפיד לבוחריו: "הבטחתי לעזור למעמד הביניים וזה מה שאעשה"
שעות ספורות לפני הפגנות המחאה בעקבות הגזירות החדשות בתקציב, כתב שר האוצר לבוחרי יש עתיד והסביר את צעדיו
שלום לכם אנשי "יש עתיד".
ימים סוערים עברו על כולנו לאחר הגשת התקציב, עם המון אינפורמציה (נכונה ומוטעית) שהסתובבה בתקשורת וברשתות החברתיות. אני רוצה להודות לכם על ההתגייסות שעזרה ליותר ויותר אנשים להבין שהתקציב שנגיש השבוע לממשלה הוא חיוני להצלת המשק הישראלי.
ועדיין, הרוחות בחוץ סוערות והטון מאשים.
לצד אלה שמרגישים עליהם את השמחה-לאיד, יש את אלו שבכנות לא מבינים מה קורה פה. מדוע דווקא אני, שהלכתי לבחירות על נושא מעמד הביניים, פוגע במצביעים שלי? מה קרה להבטחות?
אלו שאלות הוגנות שאני רוצה לענות עליהן, אבל לפני זה מגיעה לכם התנצלות. בשבועות האחרונים לא באמת סיפקתי לכם תשובות. שקעתי – רובי ככולי – במשימה החשובה והמורכבת של הכנת התקציב, והזנחתי את הזירה התקשורתית והפוליטית. החוק הראשון בתקשורת אומר שאם אתה שותק, מישהו אחר ידבר. העובדה שנעדרתי, איפשרה לקולות אחרים להשתלט על המרחב.
והקולות האלו מדברים רק על הקיצוץ בתקציב.
אבל הקיצוץ הזה, שהוא הכרחי, הוא רק הצעד הראשון, והוא יעבור מהר. אחריו יתחילו הרפורמות. כל הדברים שנעשה כדי להוריד את יוקר המחייה ולשפר את חייו של האדם העובד.
בינתיים, הנה התשובות לשאלות ששאלתם וששואלים אתכם בנוגע לקיצוצים:
הבטחת לעזור למעמד הביניים, למה אתה פוגע דווקא בו?
איני פוגע דווקא בו. למעשה, זו הפעם הראשונה מזה שנים שמעמד הביניים מחלק את הנטל גם עם ציבורים אחרים. החרדים, שהיו עד עכשיו חסינים פוליטית, ייאלצו להשתתף במאמץ ולצאת לעבודה, קיצצנו את תקציב הישיבות, וגם העשירים יתנו יותר. הם לא יקבלו קצבת ילדים כלל וישלמו הרבה יותר מס על כל מה שהוא מותרות כמו מכוניות יוקרה.
למעשה, מעולם לא היה פה נסיון מרוכז יותר לצדק חלוקתי. העלינו את מס החברות, העלינו את המס במסגרת החוק לעידוד השקעות הון, העברנו את חוק הריכוזיות שלא יאפשר לחברות הפירמידה להמשיך לשלוט במשק, הקמנו ועדה אחת לבחינת הסדרי החוב של הטייקונים ועוד אחת לבחינת התמלוגים שמקבלת המדינה על משאבי טבע, התחלתי מו"מ עם החברות הגדולות על הרווחים הכלואים ועל הטבות המס המופרזות שלהם.
אז כן, מעמד הביניים נפגע, אני לא כופר בזה לרגע, אבל לפחות הפעם הוא לא היחיד שהולכים לכיס שלו.
אבל כל מערכת הבחירות שלך היתה הבטחה אחת מתמשכת לעזור למעמד הביניים, אתה מתפלא שקוראים לך שקרן?
אני כנראה כבר לא אתפלא על כלום, אולי חוץ מאשר על חוסר הסבלנות. הבטחתי לעזור למעמד הביניים וזה בדיוק מה שאעשה. אני אקיים את ההתחייבויות שלי, אבל אני שר האוצר חודש וחצי, שבהם הייתי צריך להכין תקציב שסוגר גירעון מפלצתי של 35 מיליארד שקלים. כבר לתוך ספר התקציב הנוכחי יצקנו שורה של תוכניות שישנו את הכלכלה מהיסוד. תהיה פה מהפיכה בדיור, בשוק העבודה, ביוקר המחיה. האם את כל זה אפשר לעשות בששה שבועות? ברור שלא. בשלב ראשון עשינו פעולת חירום כדי לעצור את הדימום, תוך כדי כך התחלנו לעשות את השינויים שיהפכו את חייו של מעמד הביניים לטובים הרבה יותר.
לפיד מגיש לפרס את התקציב צילום: מארק ניימן, לע"מ ומתי נראה את השינוי הזה?
הרבה יותר מהר ממה שכולם חושבים. קחו שנה קדימה וכולכם תתחילו להרגיש את התהליכים שיצאו עכשיו לדרך. איך אמר שמעון פרס אחרי שהצגנו לו את התקציב, "זה לא גזירות, זו רפואה."
למה לא הלכת למלחמה עם הוועדים הגדולים?
מפני שהמטרה היא לא לנהל מלחמות בשביל לקבל מחיאות כפיים, אלא לשנות את המצב. כל יום של שביתה כללית עולה למשק מעל 2 מיליארד שקל, ואני לא חושב שבתקופה של גירעון כל כך גדול אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להפסיד עוד ועוד כסף. במקום זה הלכתי להסכם עם עופר עיני שהבטיח לנו שקט תעשייתי בתקופה קשה. מלבד העובדה שגם ציבור העובדים ישלם כמו כולם את המיסים שעלו, הם גם ויתרו על 1.5 מיליארד שקל שיוזרמו לקופת המדינה. לתוך ההסכם בינינו הכנסנו גם את הסעיף החשוב של שיפור התנאים של עובדי הקבלן, שהם ציבור העובדים הכי חלש במדינה (מוזר שאף אחד מהאנשים שתוקפים אותנו בשם הדאגה לחלשים לא הזכיר את זה...).
אז כן, נצטרך לטפל בחברת החשמל. וכן, נצטרך לטפל בנמלים. אנחנו לא מתחמקים מזה לרגע, אבל האם לא יותר הגיוני לבדוק קודם אם אפשר לעשות את זה בהידברות ובלי לשתק את המשק הישראלי? כל המתלהמים מחפשים מלחמה, אבל לא הם אלה שיצטרכו לשלם את מחירה אלא הציבור הישראלי.
אז קח מהחברות הגדולות, מהטייקונים, מהרווחים הכלואים, תשנה את חוקי המשחק.
ביום שישי הזמנתי לפגישה את ג'רמי לוין, נשיא ומנכ"ל טבע, וסיכמנו על הליך מזורז לבחינה מחדש של הרווחים הכלואים והטבות המס. למה? כי כולם יודעים שמשהו לא תקין בחוקים הקיימים. מצד שני, כל מי שאומר, "פשוט תקחו מהם!" הוא פשוט חסר אחריות. מדינת ישראל לא רוצה להפוך לאוייבת של המגזר העיסקי, מפני שאז לא יעשו איתנו עסקים.
האם אתם יודעים שחברת "אינטל" שקלה להקים פה עוד מפעל גדול, דוגמת המפעל שיש לה בקריית-גת, אבל בסוף היא לקחה אותו לאירלנד? הפסדנו מקומות עבודה, הכנסות, שיפור תשתיות, התקדמות טכנולוגית. למה? כי באירלנד קיבלו הטבות מס גדולות יותר. תשאלו את ראש עיריית ערד מה הוא היה מוכן לעשות בשביל שמפעל כזה יגיע אליו, או את ראש עיריית בית שאן.
מעבר לזה, יש גם את השאלה החוקית. הטבות המס של החברות הגדולות לא נקבעו במחשכים או בחדרים אחוריים. אלה חוקים שעברו בכנסת באור מלא (אני לא הייתי שם, אבל רבים מאלה שצועקים עכשיו דווקא כן) וברוב גדול. בעקבות החוקים האלה המדינה עשתה הסכמים עם חברות בינלאומיות גדולות והבטיחה להן הבטחות. גם מבחינה משפטית וגם מבחינת מעמדנו הבינלאומי הפרה של הבטחות כאלה היא עסק מסוכן ומסובך. אני לא אומר שזה בלתי אפשרי, ואנחנו הראשונים שהכניסו את הידיים לבוץ והחלו לטפל בנושא, אבל זה תהליך ארוך, ומורכב, והוא ייקח זמן.
ואי אפשר היה למתן קצת את הגזירות? זה לא מוגזם? איפה הלב שלכם?
לאף אחד אין זכויות יוצרים על הלב. למה אתם חושבים נאבקתי ומנעתי כל קיצוץ בתקציבי הנכים, הקשישים, פגועי הנפש? למה בתקופה קשה כל כך דאגתי להעלאת התקציבים לסיוע לניצולי השואה ב-500 מיליון שקל?
וגם את מה שבכל זאת גזרנו אתם באמת חושבים שלא רציתי למתן אילו היתה לנו ברירה?
ובאמת אין ברירה?
ברור שלא. אני לא רוצה לתת יותר מדי דוגמאות עם מספרים, אבל אתן דוגמא אחת: אם לא היינו עושים עכשיו את כל צעדי הייצוב האלה, דירוג האשראי שלנו היה יורד. הבעיה היא שהמילים "דירוג אשראי" נשמעות לאנשים משעממות מאוד, כי הם לא מכירים את הסיפור מאחוריהן.
מה הסיפור?
אם יורידו לנו את דירוג האשראי לרמה שהיתה בישראל לפני עשר שנים, נצטרך לשלם הרבה יותר ריבית על החוב הלאומי.
כמה יותר?
37 מיליארד שקל יותר.
מה זה אומר?
מה זה אומר? זה אומר שהיינו צריכים להכפיל (להכפיל!) את כל הגזירות. השירותים החברתיים היו קורסים, עסקים היו בורחים, חברות בינלאומיות לא היו מגיעות, האבטלה היתה מזנקת. אני לא מוכן שזה יקרה במשמרת שלי. נכון שלאדם העובד יהיה יותר קשה עכשיו, אבל לפחות הוא בטוח שתהיה לו עבודה.
אתה נשמע כמו שטייניץ, שמדבר על יוון וספרד....
בזה הוא צדק. היו אצלי נציגי משרד התיירות, כדי לשכנע אותי לא לבטל את הפטור על מע"מ התיירות. אמרתי להם שהם צודקים בכל, חוץ מדבר אחד: אף אחד לא נוסע ליוון. במדינות שיש בהן התפוררות כלכלית אין תיירות בכלל. עדיף לשלם עכשיו קצת, במקום לשלם בעוד שנה הרבה יותר.
ואם המצב ישתפר, תחזירו את ההקלות?
תפסיקו עם ה"אם", המצב ישתפר. הרי הנתונים הכלכליים שלנו טובים – יש צמיחה, האבטלה נמוכה – עכשיו נתכווץ קצת, ואחר כך נוכל להרחיב, וברור שאז נתחיל להחזיר לאנשים. זה הרי הכסף שלהם. כל מה שצריך הוא סבלנות, ואפילו לא המון סבלנות.
היתה לי שיחה על זה עם השגריר הגרמני, אנדריאס מיכאליס. שאלתי אותו, "איך זה שגרמניה צלחה בשלום את המשבר הכלכלי?" והוא ענה: "פשוט מפני שהאזרחים אצלנו הבינו שיש תקופות שבהן צריך להוציא פחות ולעבוד קשה יותר." המדינות שהתפרקו הן אלה שבהן התושבים אמרו לעצמם, "זו בעיה של המדינה, לא שלי."
יש גזירות שעוד ישתנו?
ברור. זה תמיד התהליך מול תקציב, והוא יימשך מול הכנסת גם אחרי האישור שלו בממשלה. זו אגב הסיבה שאתם שומעים עכשיו כל כך הרבה זעקות וטענות. כי הפוליטיקאים רוצים לוודא שאם יבטלו משהו הם יוכלו לטעון שזה רק בזכותם והם הטובים (למי שלא הבין, הרעים זה אני). צריך לציין למען ההגינות שאני לא חושב שכל השכל הוא במשרד האוצר, ותמיד צריך להקשיב. התקציב הוכן בזמן קצר (מדי), ואנחנו תמיד צריכים להיות מסוגלים להגיד "טעינו". אתן לכם דוגמא: בספר התקציב היה סעיף של השתתפות עצמית בטיפולים בקופות החולים. גם אחרי שהתקציב הוגש, יעל גרמן ואני עדיין לא אהבנו את הסעיף הזה. המשכנו לשבת על תקציב הבריאות בלילות, עד שמצאנו פתרונות אחרים וביטלנו את ההשתתפות העצמית.
הכל נשמע כל כך הגיוני, ובכל זאת האנשים כועסים.
הם כועסים מפני שהם פוחדים. ככל שיעברו השבועות, הם יפחדו פחות. הם יפתחו את התלוש ויגלו שירד להם מהנטו הרבה פחות ממה שאמרו להם. הם יילכו לקניות ויגלו שהמחירים יורדים. הם יבינו שתקציב החינוך לא קוצץ אלא עלה ב-6 מיליארד שקל. הם יראו שהרכבת לכרמיאל מתקדמת. הם יגלו שתוכניות הדיור שלנו אפקטיביות והדירה נראית פתאום בהישג יד. ובעיקר, הם יגלו שיש חזון ויש מצפן ויש משרד אוצר שמבין שהאדם העובד הוא מרכז החברה הישראלית.
שלכם
יאיר לפיד
