בלי סדר עדיפויות, בלי צמיחה, בלי תקווה

1. בעמוד 179 של חוק ההסדרים, תחת הכותרת הלא מאוד מבטיחה "התוכנית הלאומית לפיתוח טכנולוגיות המקטינות את השימוש העולמי בנפט בתחבורה", מסתתרת דיאטה תקציבית חריפה לתוכנית השקעה משמעותית בקלינטק, שעליה החליטה הממשלה הקודמת - 1.5 מיליארד שקל בעשר שנים כדי להפוך את ישראל למרכז מחקר ופיתוח בתחום. ההשקעה המקורית היתה צפויה להביא להקמתם של יותר מ־100 סטארט־אפים ויותר מ־20 חברות ישראליות גלובליות שיפעלו מישראל עד סוף 2016. צמצום התקציבים הייעודיים יניב לקופת המדינה חיסכון של 330 מיליון שקל בשנה וחצי הקרובות, אבל הוא גם יבטל או לכל הפחות ידחה את חזון מעצמת הקלינטק של התעשייה המקומית.

"בתקציב של לפיד לא מסתתרת שום אג'נדה, שום סדר עדיפויות", ניסה להסביר בסוף השבוע בכיר לשעבר באוצר את פרץ התגובות הנסערות בציבור נגד תוכנית הקיצוצים. "בתקציב 2010–2011 קיצצו בהרבה מקומות, אבל תעדפו את ההשכלה הגבוהה ואת תעשיית ההייטק. אפשר להתווכח אם אלה המטרות הראויות, אבל לפחות היו מטרות או סדר עדיפויות. בתקציב הנוכחי לא רואים שום תעדוף, זה לא נכון כלכלית וזה לא נכון ציבורית".

זה לא קצת נאיבי לשבח את סדר העדיפויות של הממשלה הקודמת, שמחדליה הביאו במידה רבה לבור הענק שלפיד נאלץ לכסות כעת, אני שואלת. "הממשלה הקודמת התחילה עם סדר עדיפויות, ואז היא שחררה את הרסן, נבהלה ונתנה לכולם. זה מקור הטעות, והיו רבים בפקידות הבכירה שהתריעו", הוא אומר. "אבל החשיבה המקורית היתה נכונה - לקצץ אחד ולתעדף אחר".

2. הטיעון הזה מחזיר אותנו לדוגמה של הקיצוץ בקלינטק. יובל שטייניץ נתן 1.5 מיליארד שקל לקידום תעשייה חדשה, כמו שהוא נתן 7.5 מיליארד שקל להשכלה הגבוהה על פני 6 שנים. על הרעיון של לתת לאחד ולקצץ לכל היתר לא חתומים שטייניץ או בנימין נתניהו. ממשלת רבין השנייה תיזכר כמי שחרתה על דגלה את תעדוף תחום החינוך. אפשר להתווכח על הצורך בהשקעת מאות מיליונים בשנה בפיתוח תחליפי נפט במדינה שזה עתה גילתה שהיא מעצמת גז טבעי, אבל הקלינטק הוא רק משל לכך שבתקציב של יאיר לפיד אין שום סדר עדיפויות מוגדר, למעט שנאת חרדים. לא חינוך ולא בריאות, לא דיור ולא תעשייה או השכלה גבוהה. לפיד בחר לקצץ מכל הבא ליד, לקצץ ואף לא בתחום אחד לתמרץ, וגילה מהר מאוד שהאדם העובד שונא חרדים הרבה פחות מאשר הוא חרד לגורלו.

בתקציב של יאיר לפיד אין שום סדר עדיפויות מוגדר, למעט שנאת חרדים. לא חינוך ולא בריאות, לא דיור ולא תעשייה או השכלה גבוהה. רק קיצוץ

הפספוס של לפיד בהקשר הזה הוא כלכלי ואסטרטגי. הוא בעייתי למשק ובעייתי גם ללפיד עצמו. מפתיע שמי שסלל את דרכו לכנסת באמצעות הבנת נפש הישראלי כשל במבחן המעשי הראשון שלו בדיוק במקום הזה. נבחר לכנסת עם מסרים (ושם מפלגה) שיש בהם חזון, ולא הצליח לייצר בתקציב הראשון שלו שום מסר של תקווה.

דמיינו לעצמכם סיטואציה שבה לפיד מעלה את המע"מ ומס הכנסה, מקצץ בצהרונים ובספרי הלימוד, בהשתתפות המדינה בטיפולי השיניים לילדים - אבל במקביל מודיע שלא יפגע באמצעות מיסוי ברוכשי הדירות. ולא רק שלא יפגע, אלא יפעל לשחרור קרקעות מסיבי ולהורדת מסים בתחום כדי להוריד מחירים. או תרחיש שבו הגזירות בתחום הנדל"ן דווקא נשארות, אבל בתחום החינוך הוא לא מקצץ שקל מהמלצות ועדת טרכטנברג, לא מקצץ ואף מוסיף. והנה לכם סדר עדיפויות שאפשר להניח שהיה גם מתקבל בציבור בהבנה גדולה יותר.

בעמוד 173 של חוק ההסדרים, תחת עוד כותרת לא ממש מבטיחה - "תוכנית שיקום תשתיות ביישובים כפריים", מסתתר ביטול מוחלט של החלטת ממשלה קודמת להקצות מיליארד שקל על פני עשר שנים לשיקום כבישים, מדרכות, מערכות מים, ביוב וחשמל ופינות משחקים ביישובים כפריים, בעיקר בפריפריה ובמעמד סוציו־אקונומי נמוך. ביטול התוכנית צפוי לחסוך למדינה 800 מיליון שקל עד 2020. ביטול הפרויקט הזה מתווסף לקיצוץ ענק של 1.4 מיליארד שקל במשרד התחבורה שמופיע שני עמודים לאחר מכן, קיצוץ שהמשמעות שלו היא דחייה של בניית כבישים בין־עירוניים כמו כביש 3 בין אשקלון לקריית מלאכי או כביש 4 בין בר־אילן לגהה.

פרויקטי תשתית, מחקר ופיתוח טכנולוגי הם מנועי צמיחה. גם תנאים שיאפשרו לאדם עובד לממן מסגרות חינוכיות לילדיו, כך ששני ההורים יוכלו לצאת לעבודה, הם מנוע צמיחה. בתקציב הנוכחי הם מקבלים חשיבות משנית לנוכח האילוצים הפיסקאליים. לפיד שם את כל ביצי הצמיחה בסל אחד - שילוב אוכלוסיות נוספות במעגל העבודה. זה לא מספיק, ודאי לא בטווח הקצר־בינוני, וודאי לא בסד הזמנים שבמהלכו ביקש לפיד את הסבלנות של כולנו - שנתיים.

4. גם ההבנות שאליהן הגיעו ההסתדרות והאוצר סובלות בדיוק מאותן המחלות. לא תמצאו שם סדר עדיפויות, לא חשיבה על צמיחה ובטח שלא תקווה. לפיד החמיץ הזדמנות שאותה דווקא השכיל לנצל קודמו - להגיע לעסקה משולשת גם עם המעסיקים. עסקת החבילה של 2009 נראתה במקור אחרת: עובדי המגזר הציבורי ויתרו על חלק מדמי ההבראה והמעסיקים תרמו באמצעות תשלומי ביטוח לאומי. העסקה ההיא לא היתה אידיאלית במבחן התוצאה, אבל היא לפחות הניחה תקדים של שיתוף פעולה משולש, שבו כל אחד נותן משהו; והשלם, שבמסגרתו הוגדלו תקציבי הסיוע לתעשייה (למשל תקציב המדען הראשי) והוסכם על שינויי חקיקה בתחום יחסי העבודה, עלה על חלקיו. ההסכם הנוכחי עם עופר עיני רחוק מאוד מלהיות משוכלל. יש בו בסך הכל דחיית תשלומים של 1.5 מיליארד שקל לעובדים בשנה וחצי, בתמורה לא משתלמת כל כך למדינה אבל מאוד משתלמת לעיני של העלאת ההפרשות לפנסיה - מה שיעלה למדינה עוד 200 מיליון שקל החל ב־2015 ועד עולם. לא יצירתי ולא משתלם, בלי רפורמות או שינויים מבניים, בלי ויתורים משמעותיים מצד ההסתדרות, בלי בשורה ובלי תקווה.