ביטוח לאומי לא יוכל לשלם לכם את קצבת הזקנה

שני נתונים בולטים נחשפו בדו"חות ביטוח לאומי ל־2012, שפורסמו בסוף השבוע. הראשון הוא שעשירי ישראל חסכו 800 מיליון שקל בשנה שעברה בדמי ביטוח לאומי, והשני הוא שהשינויים הדמוגרפיים שעברה החברה הישראלית בשנים האחרונות הכניסו את המוסד החברתי החשוב בישראל לגירעון של 39 מיליארד שקל.

אם זה לא מספיק, אז ההודעה של משרד האוצר מהשבוע שעבר על קיצוץ אפשרי של 10% בפנסיות עקב תשואות נמוכות בשוקי ההון משתקפת גם בספרי החשבונות של ביטוח לאומי ובגדול - חוסר היכולת להבטיח השגת תשואה סבירה של 3%–4% בשנה, משמעו שביטוח לאומי צריך למצוא עוד מקורות מימון בסך של 27 מיליארד שקל בשנה, כדי שבעתיד הוא יוכל לשלם את הקצבאות למי שהיום כבר זכאי להם.

אמנם כרגע אין סכנה שביטוח לאומי לא יוכל לשלם את כל הקצבאות שהוא אמור לשלם בשנים הקרובות, אך איתנותו הפיננסית לטווח הארוך נמצאת בסכנה אמיתית. בתחילת החודש פרסם המוסד דו"ח אחר, הדו"ח האקטוארי המקיף הראשון שלו, שהשורה התחתונה שלו היתה חד־משמעית - עוד 30 שנה לא יישאר כסף בקופה. מי שרוצה להבטיח את האיתנות הפיננסית של המוסד הזה בעתיד, כתבו מחברי הדו"ח, צריך לפעול בנושא היום.

המשבר של ביטוח לאומי יוסיף נטל למעמד הביניים

צריך להבהיר כי החיסכון של העשירון העליון בדמי ביטוח לאומי הושג בזכות מדיניות ממשלתית, שמאפשרת להם לא לשלם אותם מעל לשכר של כ־40 אלף שקל בחודש. הכל חוקי, אולי אפילו הגיוני, אבל המספרים עדיין מעוררי התפעלות. מאז 1 בינואר 2012 מי שמשתכר פי 5 מהשכר הממוצע במשק - 41,850 שקל בחודש - לא משלם דמי ביטוח לאומי על כל שקל שהוא מכניס מעל הסכום הזה (ב־2013 הסכום עודכן ל־42,435).

ב־2009, כחלק מהעלאת מסים כוללת, הועלתה גם תקרה זו באופן זמני עד לפי 10 (79,750 שקל בחודש). ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר דאז, יובל שטייניץ, מסרו כי אין כוונה להעלות באופן תמידי את המסים על העשירים, שכן העלאת התקרה נעשתה בהוראת שעה עד לסוף 2010, בתמורה להורדת התקרה לפי 8 עד לסוף 2011. אולי התקרה אף היתה נשארת גבוהה אלמלא לחץ של ארגוני העצמאים, שהצליח להוריד אותה בחזרה למצב הנוכחי, שהוא זה שהיה נהוג עד 2009.

העצמאים טענו, במידה מסוימת של צדק, כי העלאת התקרה מעודדת מנהלים שכירים להקים "חברות ארנק", ואז במקום שיוגדרו כמנהלים שכירים, הם מוגדרים כבעלי חברה שמעניקה שירותי ניהול. השינוי הקוסמטי הזה עוזר להם לבצע תכנוני מס שבסופו של דבר מאפשרים להם לשלם פחות גם למס הכנסה. אולם בדרך איבד ביטוח לאומי סכום עתק, שבוודאי היה עוזר לו ולו במשהו ליציבות הפיננסית הרעועה גם ככה.

למצב הזה יש משמעות נוספת על העתיד של מעמד הביניים. כאשר מצד אחד העשירון העליון לא משלם דמי ביטוח לאומי בהתאם להכנסה שלו, ומצד שני כ־40% מהעובדים לא משלמים כלל או משלמים את הסכום המינימלי של 130 שקל בחודש (רף ההכנסה המינימלי לתשלום דמי הביטוח הוא 4,300 שקל ברוטו), עיקר עול המס העתידי נופל על עשירונים 6–9, כלומר מעמד הביניים הישראלי.

עד כמה רעועה היציבות הפיננסית של ביטוח לאומי? סך הגירעון שלו בשנה שעברה עמד על סכום אסטרונומי של 39 מיליארד שקל - שכולל גם התחייבויות עתידיות. זאת כשבשנה לפני כן הגירעון עמד על פחות ממחצית מסכום זה - 16.8 מיליארד שקל. כאשר מסתכלים על ההכנסות השוטפות מול ההוצאות השוטפות הנתונים מראים על גירעון של 3 מיליארד שקל בשנה שעברה, וצפי לגירעון של 2.3 מיליארד שקל השנה בזכות העלאת מס מעסיקים (דמי ביטוח לאומי שהמעסיק משלם על עובדיו). אולם העלאות המסים לא יכולות להדביק את קצב השחיקה בהכנסות מהשקעות והגידול בהוצאות עקב הגידול הדמוגרפי. בשנה הבאה הוא יעמוד על 2.6 מיליארד שקל ושנה לאחר מכן, ב־2015, הוא יחזור לרמתו מ־2012 ויגדל שוב. כלומר העלאת מס המעסיקים השנה רק עיכבה בשנתיים את התפתחות החוב השוטף.

סניף של ביטוח לאומי צילום: טל שחר

עליית תוחלת החיים מגדילה את התחייבויות המוסד

הפער בין הגירעון שיוצרות ההכנסות ממסים אל מול ההוצאות עלול לגרום לגירעון של 39 מיליארד שקל להיראות כסמנטיקה חשבונאית. אולם נבירה בדו"ח מראה כי זו סמנטיקה שמעידה על חוסר הוודאות שמוסד זה עומד בפניו. בספרי החשבונות של ביטוח לאומי קיים סעיף שנקרא "קרנות הביטוח" והוא מייצג את סכום הכסף שביטוח לאומי צריך לשמור לטובת קצבאות עתידיות עבור מי שמקבלים היום קצבה כלשהי. ב־2011 סך כל הכסף שביטוח לאומי היה צריך לשמור בצד עמד על 382 מיליארד שקל. שנה לאחר מכן הסכום הזה קפץ בכ־15% ל־439 מיליארד שקל.

הסיבה לקפיצה הזו היא לא רק כי בשנה שעברה הצטרפו עוד אלפים רבים של מקבלי קצבאות, והקשחת התנאים לקבלת קצבת אבטלה, נכות או סיעוד או תוכניות רחבות להכנסת נכים לשוק העבודה לא יפחיתו במשהו את המספרים האדירים הללו. 8.2 מיליארד שקל מתוך הגידול נובעים ממה שבלשון יפה נקרא "שינוי בהנחת תמותה" כלומר כמה שנים יחיו מקבלי קצבאות הזקנה ושארים. אם בשנות התשעים תוחלת החיים של הישראלי הממוצע היתה 78, היום כבר מדובר על גיל 82. תוספת של 4 שנים לחיים משמעותה תוספת של 4 שנות התחייבות לקצבאות, וכשהאוצר עדכן את לוחות התמותה בינואר האחרון נאלץ ביטוח לאומי להתאים את עצמו.

23 מיליארד שקל נוספים בגידול ההתחייבויות נובעים גם הם מסיבות טובות של גידול בכמות הזכאים לקצבאות זקנה. השיפור ברפואה ובאורח החיים מאריך לא רק את החיים של מי שכבר מקבל קצבת זקנה, אלא גם מאפשר ליותר אנשים להגיע מלכתחילה לפנסיה. בנוסף, בשנים האחרונות גדל הסכום הבסיסי שמשמש לחישוב הקצבאות כולן בשיעור של 2%–4% לשנה.

שיעור בני ה־65 ומעלה מכלל האוכלוסייה בישראל כיום עומד על 9.9%. חלקם באוכלוסייה יגדל עד 2034 ל־14%. אם שיעור כזה של מקבלי קצבת זקנה היה קיים היום, קצבאות הזקנה היו גדלות בעוד 10 מיליארד שקל בשנה - נוסף על 24 מיליארד השקלים שמשולמים כיום.

וישנה סיבה נוספת לדאגה, שבה אין שום דבר חיובי. עד כה היה נהוג להניח לצורך החישובים, שכל שנה השכר הריאלי הממוצע יגדל ב־2%. מהשנה שעברה החל ביטוח לאומי (ולא רק הוא) להשתמש בהנחה של גידול ריאלי של 1.2% בלבד - בהסתמך על הגידול בפועל בשנים האחרונות, כפי שמוצג בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. ההערכה הזו אף עשויה להתברר כאופטימית מדי, משום שבשנתיים האחרונות העלייה בשכר הריאלי (העלייה בשכר הממוצע בנטרול השפעות האינפלציה) בקושי מגיעה ל־1%. ומכיוון שגובה קצבאות הסיעוד, הניתנות לקשישים לסיוע במימון המטפל הצמוד, משתנות לפי השכר הריאלי, ההנחה שהשכר לא יעלה כמו בעבר מקטינה את ההתחייבויות של המוסד בכ־560 מיליון שקל. כמו כן, השחיקה בשכר מקטינה כמובן גם את דמי ביטוח לאומי שהשכירים במשק משלמים.

האמת היא שאיש לא צריך להיות מופתע ממצבו של ביטוח לאומי. כבר לפני שנתיים ועדה בראשות מנכ"לית המוסד דאז, אסתר דומיניסיני, המליצה על שורה של כלים שנועדו להבטיח את הישרדותו הפיננסית. בין השאר דובר על חקיקה שתחייב חברי כנסת וממשלה להציע מקור תקציבי כשהם בוחרים להעלות קצבאות, קיצוץ קצבאות, ובעיקר לנתק את הקשר התקציבי בין המוסד לממשלה, כך שלא תהיה תלות תקציבית של המוסד בתקציב המדינה.

רזרבות התקציב של ביטוח לאומי יתרוקנו תוך 30 שנה

כיום משקיע ביטוח לאומי חלק גדול מהכסף שהוא גובה מהציבור באיגרות חוב ממשלתיות במטרה להגדיל את הכנסותיו. נכון לסוף השנה שעברה, 170 מיליון שקל הושקע בשני סוגי איגרות חוב: הראשונות הן אג"ח ל־20 שנה צמודות מדד, שעליהן מתווספת ריבית של 5.5% - ריבית שמשקיעים בבורסה רק יכולים לחלום עליה, והשניות הן אג"ח בריבית משתנה, שכיום עומדת על 1.7%. בשנה שעברה השקיע ביטוח לאומי 13 מיליארד שקל באג"ח שכאלו, וקיבל מהמדינה ריבית של כ־8 מיליארד שקל, אך הקשר הגורדי עם המדינה גם פוגע בעצמאותו של המוסד, שאמור לשמש קופת ביטוח, ולא עוד כיס שהמדינה יכולה לקחת ממנו כסף.

אף שהדו"ח פורסם ברעש גדול בשנה שעברה, דבר לא קרה איתו עד עתה, ואיש בממשלה לא קידם בפועל את יישום המלצותיו. מי ממקבלי ההחלטות, שרצה אזהרה נוספת, קיבל אותה בתחילת החודש עם מילים חריפות וברורות של אקטוארים ששכר המוסד, לראשונה מזה שנים רבות. הם כתבו בצורה ברורה כי בשנת 2042 יתרוקנו הרזרבות התקציביות של המוסד. למעשה, כבר מ־2010 התחיל ביטוח לאומי להשתמש בריבית שהוא מקבל על ההשקעות השונות שלו כדי לעמוד בהתחייבויות. על פי ההערכה, מ־2024 יצטרך המוסד להתחיל לנגוס גם בקרן כדי להמשיך ולשלם קצבאות, אך הקצב ההולך וגדל של השימוש בהן ירוקן אותן לבסוף תוך 30 שנה מהיום.

ההמלצות של כותבי הדו"ח היו גם הן חד־משמעיות. על מנת לאפשר לביטוח לאומי להשאיר רזרבות מינימליות, שהוגדרו כסכום שמספיק לכסות 3 שנים של תשלומי קצבאות, יש שלוש אפשרויות שניתן לשקול: העלאת דמי ביטוח לאומי מממוצע של 14.5% מהשכר כיום ל־16%; קיצוץ הקצבאות בכ־10%; או העלאת גיל הפרישה לנשים וגברים ל־68. בצעד האחרון תומכים לא רק במשרד האוצר אלא גם בביטוח לאומי.

"מה שנעשה כעת, יכאב יותר אם יידחה לעוד 20 שנה"

מנכ"ל המוסד פרופ' שלמה מור יוסף אמר ל"כלכליסט" כי "אנחנו נמצאים בתהליך של שחיקת הקרנות שלנו, פשוט כי התשלומים שאנחנו צריכים להעביר גדולים מההכנסה שמגיעה. מה שצריך לעשות עכשיו זה לשבת באופן מסודר ולהתייחס לצד ההוצאות ולצד ההכנסות. אני לא מציע תפריט של 'תעשה כך וכך', אבל יש על השולחן כמה כלים שידועים לכולם, והממשלה צריכה להחליט באילו מהם היא רוצה להשתמש. אלו לא כלים נעימים, אבל צריך לזכור שמה שנעשה עכשיו, יהיה יותר קטן ופחות כואב ולא בעוד 20 או 40 שנה".

מנכ"ל ביטוח לאומי שלמה מור יוסף. "הממשלה צריכה להחליט איך לפעול" צילום: עמית שעל

מעבר להעלאת דמי ביטוח לאומי, מור יוסף סבור שצריך גם לשקול את העלאת התקרה לעשירון העליון ואת מס המעסיקים. בצד ההוצאות, הוא אומר, צריך לחשוב בזהירות מה אפשר לעשות בכל גמלה: "הגמלה הכי רלבנטית לעניין הזה, ללא צל של ספק, היא קצבת הזקנה. הדרך לדחות את קצבת הזקנה ואת ההוצאות על קצבת הזקנה היא להאריך את גיל העבודה או את הזכאות לפנסיה. אם אנשים יישארו בשוק העבודה יותר זמן, הם גם לא יצטרכו לקבל קצבת זקנה וגם ימשיכו לשלם דמי ביטוח, כך שגם צד ההכנסות של המוסד יושפע לטובה".

מור יוסף מלין על דבר נוסף שמסביר את הבעייתיות בקשר התקציבי שבין המוסד למדינה: "עכשיו קיצצו את קצבאות הילדים ולכאורה יש 3 מיליארד שקל שהמדינה לקחה מאיתנו. אם הם היו נשארים במוסד, זה היה משפר את מצבו הפיננסי".