בוולמארט אין על מה להודות

"מיסטר סם", כפי שכינו אותו בוולמארט, לא שינה את פני הריטייל, הוא המציא אותם. את הדרך שעשה לאימפריה הקמעונאית, שנסחרת כיום לפי שווי של 262 מיליארד דולר, הוא כינס בספר "Sam Walton, Made in America". הספר יצא לאור ב־1992, השנה שבה מת וולטון, ועד היום הוא רב־מכר ניהולי. בוולמארט ממשיכים להקפיד על רוב העקרונות של מיסטר סם, אולם לאחר שעברו מסננת חדשה וצפופה במיוחד, שנוספה לאחר מותו: תאוות הבצע של יורשיו והרווחיות של בעלי המניות.

ניצולים וקרובים לפצועים וההרוגים בשריפה במפעל וולמארט בבנגלדש צילום: אי פי איי

כיום הלקוח בוולמארט הוא עדיין המלך (תנו ללקוחות מה שהם רוצים וקצת יותר, סם וולטון נהג לומר), והזבנים עדיין מכונים עמיתים. אולם בניגוד לימיו של מיסטר סם, לא מתייחסים אליהם בשקיפות ולא מתחלקים איתם ברווחים. החסכנות המפורסמת של וולטון חלה כעת רק על עובדי החברה, שתפקידם, כאחרונים בשרשרת המזון, הוא לדאוג שכולם יהיו מרוצים ולבקש על זה כמה שפחות שכר ותנאים. בוולמארט 2013 הסיסמה היא "תעשו כסף. תחיו טוב יותר". והכוונה היא לכולם - חוץ מלעובדים.

הכי הרבה כסף עושים יורשיו של וולטון. הם כל כך עשירים, שב־2007 חישבו במגזין "פורבס" שהונם שווה לזה של כל השליש התחתון של האמריקאים. אין שום דבר צנוע או חסכני בהתנהלות של הוולטונים או של מנהליהם הבכירים. מנכ"ל החברה מייק דיוק (שיסיים את תפקידו בפברואר ויוחלף בדאג מק'מילון) נהנה משכר בעלות שנתית של כ־6 מיליון דולר, וסגני הנשיא נהנים משכר בעלות של 5–2 מיליון דולר בשנה - לפני אופציות.

בשנים האחרונות התברר שרוב עובדי החברה עניים. כמחצית מעמיתי וולמארט בארה"ב, שעובדים משרה מלאה, משתכרים פחות מ־25 אלף דולר לשנה, סמוך מאוד לקו העוני האמריקאי למשפחה בת ארבע נפשות. ולא מדובר בקומץ עובדים. וולמארט היא המעסיק האזרחי הגדול בארה"ב וכנראה בעולם כולו, והיא מעסיקה 2 מיליון ו־200 אלף איש. לצורך פרופורציה, זה שקול לכך ששניים מכל שלושה עובדים ישראלים יעבדו בוולמארט. עם היקף העסקה כזה, וולמארט היא הסמן הימני הלא רשמי של המעסיקים האמריקאים, שקובע כמה ניתן לשחוק את שכר העובדים ולצאת מזה בשלום.

התקופה השקטה הזו חלפה, ובחג ההודיה שעבר עובדי וולמארט התחילו להתעורר. חג ההודיה הוא יריית הפתיחה של עונת החגים והקניות האובססיביות, התקופה שבה העובדים נדרשים לעבוד הרבה יותר וקשה יותר, על חשבון המשפחות וגם בחגים, ואי אפשר לסרב. מי שמסרב למשמרות כמה פעמים מפוטר. לפני שנה הם הקימו התארגנות בשם "וולמארט שלנו", וארגנו הפגנות ומאבקים. עובדים רבים חששו להשתתף במחאה, וחלק מהמוחים בחג שעבר באמת פוטרו. אלא שבתזמון מופלא, ב־18 בנובמבר ובסמוך לחג ההודיה, פסקה המועצה הלאומית ליחסי עבודה שהפיטורים הללו והדרכים שבהן החברה הטרידה עובדים שמחו נגד תנאי העסקתם אינם חוקיים. במקביל התברר שוולמארט ועוד כמה קמעונאיות אמריקאיות מגדירות מחדש את המושג חזירות תאגידית, ומסרבות לקחת אחריות על העובדים שהעסיקו בבנגלדש ומתו או נפצעו באסון שהתרחש שם לפני שנה. וולמארט מתנערת גם מעובדיה קרוב לבית, והשבוע פורסם שעובדי החברה באוהיו התארגנו ואספו כסף ותרומות מזון כדי שחבריהם לעבודה יוכלו לערוך ארוחות חג עם משפחותיהם.

כל האירועים הללו צבעו את וולמארט - הרשת הקמעונאית שהיא ידידת ההמונים - כנצלנית סדרתית. משהו באוויר השתנה. עובדי וולמארט מתכננים להפגין ולהשבית את החנויות בחג, ובאינטרנט מתארגנות עצומות נגד החברה ויוזמות להחרים את חנויותיה. בתדמית הכל־אמריקאית של וולמארט מקופל כעת דיון עמוק על השיטה הכלכלית, על פערים וחוסר שוויון, על דורסנותם של מנהלים ורעבתנותם של בעלי מניות ומשקיעים. האחרונים כנראה אוהבים חברות רזות עם עובדים כחושים וצייתנים והנהלות כוחניות. אין דרך אחרת להסביר מדוע בשבוע הסוער שעבר על וולמארט, המניה המשיכה לעלות.