ירושלמים, צאו לרחובות למען הדסה
זה לא המבנה האדום - המעוגל של הדסה בעין כרם שקורס. זה גם לא מערך הניהול. מה שיקרוס זה מארג האנשים שמפיחים חיים במוסד הזה – ואם זה יקרה, אבוי לכולנו
ירושלמים לא יוצאים מהבית. את הססמה הזו אני זוכר עוד כילד מבית הורי, אבל עד היום לא הבנתי ממש מה ההורים שלי רצו מהירושלמים. וחוץ מזה, מה כל כך רע בלהיות בבית?
היום אני מבין.
- פוגע שההסתדרות הרפואית מורחת אותי במספרים מופרכים
- "כשצריך לבדוק 30 ילדים במיון - לא תמיד יש זמן להיות יסודי"
התחושה של עבודה בבית חולים מזכירה לי תמיד שדה תעופה. נכון - אין דיוטי פרי, ונכון - בסוף לא מגיעים לחו"ל, אבל משהו תמיד חי. משהו תמיד ער. בכל שעה מישהו מסתובב ועושה דבר מה, משהו קורה. בית חולים הוא ישות שחיה 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה, שבתות וחגים, מלחמות, אסונות וימים חגיגיים כאחד.
מה שהופך את בית החולים ליישות הזו שאינה נמה היא, כמו כל דבר – אנשים. רופאים כמוני, המוכר במשמרת הלילה בעגלת הקפה, התורן במכבסה, האחות ביחידת הדיאליזה, מיילדת, הפקיד במשרד קבלת החולים, עובדת המעבדה, המנקה במיון. הם אלו שמפיחים חיים במוסד הזה כבר כמעט מאה שנים, יום יום ולילה לילה, שעה אחר שעה, תמיד. וגם היום - אמנם במתכונת חרום, אולי בקושי, אבל המקום עדיין נושם.
הדסה ריקה. כמה עצוב צילום: אוהד צויגנברג
"אני מת על העבודה שלי"
הדסה מעסיקה קרוב ל-5,000 עובדים, ואתם יודעים מה - חלקם מרוויחים מיליוני שקלים בשנה, אבל תאמינו לי שרובם הגדול ממש לא. רובם הגדול, כמוני, עובדים בשעות לא הגיוניות בשביל לטפל בכם, בילדים שלכם ובהורים שלכם.
אני אגב מת על העבודה שלי, שאין לי ספק שהיא העבודה הכי יפה בעולם. אני רופא ילדים, ומתמחה בימים אלו ברפואת פגים ותינוקות. 4.5 שנים התמחיתי בהדסה ברפואת ילדים, ובמהלך שנים אלו עשיתי 8 תורנויות מדי חודש – אלו אותן משמרות בנות 26-28 שעות רצופות בהן טיפלתי בילדים של כולכם במיון, ביחידה לטיפול נמרץ ילדים, במחלקות היולדות ובפגיה. היום אני מתמחה בהתמחות שנייה, ואני עושה רק 4 תורנויות בחודש.
אל תבינו אותי לא נכון – אין לי תלונות, הייתי רציני לגמרי כשאמרתי שאני מת על העבודה שלי, תורנויות והכל. ואתם יודעים מה, אין לי אפילו תלונות על המשכורת. שלא יהיה לכם ספק - כסטודנט הרווחתי יותר ממה שאני מרוויח היום, וכרופא ילדים בקופת חולים אני יכול בקלות להרוויח כפול ממה שארוויח במשך 30 השנים הקרובות, אבל אני מעדיף לעשות את מה שאני אוהב – וזה לטפל בתינוקות. ובשביל זה אני ממשיך לעשות משמרות של 26 שעות פעם בשבוע כדי לטפל בתינוקות שלכם ממש. ואני עושה את זה מכל הסיבות הנכונות שבעולם.
הפגנת רופאים מהדסה צילום: עומר מסינגר אני לא מיוחד - כמוני יש עוד מאות רופאים ורופאות בהדסה, שעושים את מה שהם עושים מתוך אהבה אמיתית למקצוע, ואף אחד מהם לא מרוויח שקל יותר ממה שמגיע לו, וזה באמת בלשון המעטה.
זה לא המבנה האדום - המעוגל (והקצת מכוער ביננו) - של הדסה בעין כרם שקורס. זה גם לא מערך הניהול. מה שיקרוס זה מארג האנשים שמפיחים חיים במוסד הזה – ואם זה יקרה, אבוי לכולנו.
אז זה כנראה נכון – יותר ממיליון ירושלמים באמת לא יוצאים מהבית. גם לא בשביל לצעוק שהם צריכים יותר מחדר מיון אחד אליו יוכלו לפנות בפעם הבאה שלתינוקת יהיה חום 40 באמצע הלילה, או שאבא פתאום ירגיש לחץ בחזה. גם לא בשביל לומר לנו שאתם מוקירים את מה שעשינו עבורכם בעשרות השנים בהם אנחנו מטפלים בכם, ושלא תתנו לנו להתפרק. אני בטוח שביניכם הירושלמים מסתובבים גם אלפים רבים של אנשים שאת חייהם הצילו, שלכאבם נתנו מזור, שלמחלתם מצאו מרפא – כן כן, בהדסה הקורסת.
אז אם יש לכם ביקורת – בבקשה. אבל אם יש בכם גם קצת הוגנות – אז קדימה לרחובות.
שאלו איפה ראש העיר, איפה ראש הממשלה, איפה זה ואיפה ההיא. ואני שואל – איפה אתם?
הכותב הוא רופא בהדסה, מומחה ברפואת ילדים ומתמחה בהתמחות על בניאונטולוגיה
