תנו לצהלה לנצח

במהלך הפטרול שאני עורך בשכונת צהלה עם אנשי "כלבי אשמורת" מסביר לי הסייר נתי ג'וזף כי יש לו דרך להבדיל בין תושבי המקום לבין זרים. "זו שכונה יוקרתית ואנחנו יודעים לזהות אדם שלא מפה", הוא מספר על שיטת הזיהוי המבוססת על פרופיל מעמדי ואתני. "אני מזהה זרים על פי ההתנהגות שלהם והדרך שבה הם מתנהלים".

כלומר?

"לכל אדם יש דפוסי התנהגות שמתאימים למצבו, ולתושבי השכונה כאן, אין לי איך להסביר את זה, יש משהו מיוחד בהליכה. לכל משפחה, למשל, יש נני פיליפינית. היוצאים מהכלל הם אנשי שירות, אבל את רובם - גננים, חשמלאים וכאלה שמטפלים בבריכות - אנחנו כבר מכירים".

ג'וזף בן 21 ולא מזמן השתחרר מיחידה קרבית. הוא לבוש מדים שחורים עם הסמל של כלבי אשמורת שבו כלב נוהם, ויחד אנחנו נוסעים ברחובותיה המטופחים של השכונה. הוא מכיר כל בית וכמעט את כל מי שגר בו. הוא מסביר לי שהוא מזהה אנשים לפי קוד לבוש מותגי. אני שואל אם בסניקרס שעלו לי 600 שקל אני יכול לעבור את הסלקציה ולהיחשב לבן המקום. ספק בצחוק ספק ברצינות הוא עונה שנעליים ב־600 שקל זה קצת גבולי, רק מתחיל לגרד את הרף.

שכונת צהלה בצפון תל אביב צילום: אוראל כהן

מיירטים רכבים חשודים

בספרו "כלב לבן" מספר רומן גארי על כלב רועה גרמני בוגר שאימץ כשהתגורר בלוס אנג'לס. הכלב היה טוב לב וידידותי לכולם, עד שיום אחד הפך את עורו ותקף עובד שחור שהגיע לביתו של גארי. חלפו עוד כמה ימים עד שגארי הבחין בדפוס ההתנהגות שחוזר על עצמו. לבסוף כבר גילה שמדובר בכלב ממושמע לכל דבר ועניין, למעט העובדה שאולף על ידי בעליו הקודמים לזהות ולתקוף בני אדם שצבע עורם שחור.

לא יכולתי שלא להיזכר בספר במהלך הסיור עם כלבי אשמורת, החברה שמאבטחת 24 שעות ביממה את שכונת הווילות היוקרתית צהלה בצפון־מזרח תל אביב. החברה, "המתמחה בתחום האבטחה הכלבנית", כפי שמצוין באתר שלה, מתפקדת בצהלה למעשה כמשטרה פרטית שהקימו לעצמם תושבי השכונה בניסיון להתמודד עם גל פריצות גדול לבתיהם. אנשי החברה, מאבטחים קשוחים שרובם יוצאי יחידות קרביות, מפטרלים ברכב או ברגל 24 שעות ביממה ברחובות השכונה, לבושים מדים שחורים ומלווים בכלבי שמירה אימתניים, כדי להרתיע ולהרחיק אורחים לא רצויים.

בארבע השנים שבהן פועלת כלבי אשמורת בשכונה היא פיתחה מודל ייחודי של "עיר בטוחה", מרחב עירוני מוגן שהשמירה בו אמורה להיות לא מורגשת מבחינת התושבים. שלא כמו ביישובים אמידים אחרים, בצהלה אין מחסומים בכניסה והיא אינה מוקפת גדר. ההגנה מבוססת על שילוב של פרופיל זיהוי שנועד להבדיל בין זרים למקומיים ועל שיתוף פעולה נמרץ מצד תושבי השכונה.

תמרורי אזהרה בשכונה צילום: אוראל כהן

"אנחנו לא עוצרים כל עובר אורח, רק את מי שנראה חשוד", מסביר לי שחר גולדברג, היזם והבעלים של כלבי אשמורת, שמצטרף לסיור. "אנחנו יודעים להבחין ברכבים חשודים וליירט אותם", הוא מסביר ומבהיר שהמונח יירוט שאול מהז'רגון הצבאי, אבל להבדיל, אנשיו אינם יורים באיש.

גולדברג הוא בוגר יחידת הכלבנים הצה"לית עוקץ שהקים את כלבי אשמורת. הוא אומר שהחשדנות והרגישות בנוגע לעוברי אורח ברחובות השכונה גוברות משעות הערב. "זה אזור שקט ופרברי, אין לאנשים שאינם מהשכונה מה לחפש בה, ובמיוחד בערב".

במי אתם חושדים?

"החשודים הם בדרך כלל עובדי בניין שאנחנו לא מצפים שיסתובבו פה בערב והם בעלי חזות ערבית. ואם יש כאן מסתננים אפריקאים שלא אמורים להיות בשכונה בשעות הערב, אנחנו פונים אליהם ושואלים מה יש להם לעשות פה".

לפני כמה ימים, מספר גולדברג, נתקלנו באפריקאי בשעה לא מקובלת ומיד "דאגנו לברר מה מעשיו בשכונה".

מה זה אומר?

"אנחנו פונים אליהם באסרטיביות ושואלים מה הם מחפשים פה ואם הם עובדים אצל מישהו. שום אריתריאי לא עובד אצל אף אחד בשעות אחר הצהריים. מי שאין לו מה לעשות בשכונה פשוט לא נמצא כאן".

שכונה תחת אבטחה. ד"ר אראלה שדמי: "הפשיעה לא באמת נעלמת, היא פשוט עוברת מצהלה לשכונות שכנות בצפון תל אביב, למעמד הביניים. מהמאבטחים לא מצפים שיעשו עבודה משטרתית, כל מה שמעניין את המעסיקים העשירים שלהם הוא שזרים לא ייכנסו" צילום: אוראל כהן

בועה של אחידות אנושית

צהלה שייכת לרשות המוניציפלית של עיריית תל אביב, אך מאורגנת כאגודה שיתופית לשיכון ומתנהלת בצורה אוטונומית בידי ועד האגודה. היא הוקמה בראשית שנות החמישים בעבור אנשי צבא וביטחון, ומכאן שמה, אלא שבמהלך השנים השילוב של בתים פרטיים וקרבה לעיר הפך את צהלה לשכונה נחשקת ויקרה להפליא. כיום מתגוררים בה, בין היתר, עופרה שטראוס, שאול אלוביץ', ארז ויגודמן, אילן שילוח ובת זוגו שירה מרגלית והזוג אלי ואלונה ברקת. את ביתו של יו"ר תנועת העבודה וראש האופוזיציה בוז'י הרצוג ניתן לזהות בזכות עמדת המאבטח, ואחת כזו נותרה גם סמוך לבית שבו התגורר בעבר משה דיין, ממקימי השכונה.

גם היום הבתים בצהלה - 541 בתי אב בסך הכל - צנועים וסולידיים ביחס לאלה שבאזורי יוקרה אחרים. עדיין ניתן למצוא ביניהם כמה בתים ישנים עם גגות רעפים אדומים ותריסי אזבסט. מתגוררים בהם הוותיקים שנמנו בעבר עם צמרת הפיקוד הצה"לי, או יורשיהם שעדיין לא מכרו אותם למתווך השכונתי הוותיק רפי קלינה, ששלטי חברת התיווך שלו פזורים בשכונה. קלינה, הנחשב למי שהפך את צהלה למעוז העשירים, אחראי לאתר כל בית ומגרש שמתפנים ולתווך אותם לאלה שיכולים להרשות לעצמם. הוא עצמו גר בווילה מפוארת בשכונה והיה בין יוזמי הרעיון לבסס את האבטחה הפרטית.

עלות ההפעלה של חברת האבטחה השכונתית נאמדת ביותר מ־60 אלף שקל בחודש. המימון מגיע מדמי השכירות שגובה האגודה השיתופית מבתי העסק במרכז המסחרי ומהקנטרי קלאב המקומי - שני הנכסים העיקריים שלה. פרט לאבטחה הציבורית, לכלבי אשמורת יש כ־120 לקוחות פרטיים בשכונה, שכל אחד מהם משלם כ־300 שקל לחודש עבור שירותי שמירה פרטיים. גם לחברות השמירה מוקד אמון ו־G4S יש לקוחות פרטיים בקרב תושבים בשכונה, כך שנדמה שכמעט כל בית בצהלה נהנה מאבטחה כפולה, מרחבית ופרטית.

בכלל, אבטחה היא עניין מרכזי מאוד בהוויי המקומי, מעין גאדג'ט קהילתי מעורר גאווה. אחרי כמה ביקורים בשכונה המנומנמת למראה מתחוור לך שמתחת לפני השטח רוחשות כל העת שכבות על גבי שכבות של אבטחה. תכליתן המוצהרת היא שמירה על ביטחונם של התושבים ועל רכושם, אבל הנגזרת הבלתי נמנעת היא בועה של אחידות אנושית, נקייה כמעט לגמרי מאנשים ש"אינם שייכים", כפי שהם מוגדרים פעם אחר פעם.

שחר גולדברג (מימין) עם הכתב ארי ליבסקר והסייר חן ארנון. "ברגע שפורצים מבינים שיש פה שמירה, הם מנסים את מזלם במקום אחר" צילום: אוראל כהן

כלבים ב־5,000 יורו

לא פחות מ־150 מצלמות מעקב, גלויות וסמויות, פזורות בכל פינה בשכונה. רובן תלויות על הבתים או על הגדרות המקיפות אותם, בולטות לעין כל. גולדברג טוען שהנראות שלהן מהווה גם היא סוג של הרתעה. מהסיבה הזאת תלויים בשכונה אינספור שלטי אזהרה צהובים זוהרים, שעליהם מצוין כי שכונת צהלה מצולמת 24 שעות ביממה.

המצלמות מתעדות את הנעשה בכל רגע נתון. הן מותאמות לצילום גם בחשכה גמורה, אפשר לשלוט בהן מרחוק וכולן מחוברות למרכז הבקרה של כלבי אשמורת, שממוקם מתחת לסופרמרקט במרכז המסחרי. התצפיתן ששם מתבונן במוניטורים שמשדרים אליו את הצילומים, ובכל מקרה שבו הוא מזהה אדם או רכב שמעוררים את חשדו, הוא מדווח לסיירים שברחוב. הפריסה הרחבה של המצלמות מאפשרת לו לעקוב בזמן אמת אחר ההתקדמות של החשודים.

זה השלב שבו, במידת הצורך, נכנסים לפעולה כלבי השמירה, מקור הגאווה והייחוד של החברה. כלבי הענק, מזן רועה בלגי, מגיעים מחוות רבייה מיוחדת בהולנד לאחר שעברו אילוף ממושך. עלות כלב כזה, לדברי גורמים בחברה, מגיעה לכ־5,000 יורו. אחרי נחיתתם בארץ הם עוברים אילוף נוסף ומותאמים לתנאי השטח של צהלה. "לשימוש בכלבי סיור יש יתרון משמעותי בשני היבטים", כתוב באתר של כלבי אשמורת, "ברמת התודעה וברמה המעשית. כלבי סיור הם גורם מניעתי מרתיע, וברמה המעשית הם מקנים למאבטח כלי להתמודד עם גורם עוין וכך לשבש את תוכניותיו". בזכות הכלבים, אומר גולדברג, הצלחנו למנוע כמה פריצות.

האפליקציה בטלפון הנייד של שבתאי, שמאפשרת לו לראות מה קורה בווילה שלו. "כשיש לי מצלמות בבית ובנוסף חברת שמירה, אני מרגיש בטוח יותר" צילום: אוראל כהן

למשל?

"היה מקרה שבו בשתיים בלילה בסוף רחוב יהונתן נראה אדם כהה עור עם קפוצ'ון, והוא נתקל במאבטח עם כלב. המאבטח אבחן שהאדם לא מדבר עברית. כשביקש ממנו לעצור האדם התקרב לכיוונו. המאבטח הרפה את הרצועה והכלב הפיל את האדם לרצפה, נגח בו וריתק אותו. אחר כך התברר שמדובר בעובד זר ללא רישיונות שהייה בארץ, והמשטרה הגיעה מיד".

התושבים כגורם מודיעיני

בזמן שעמדתי והמתנתי לפגישה עם גולדברג, פנתה אליי אשה מבוגרת ושאלה אם כלב הלברדור שמסתובב ליד המרכז המסחרי שייך לי. לפני שהספקתי להשיב היא בחנה אותי במבט סוקר מלמעלה למטה ואז חזרה בה ואמרה שחשבה אותי לרגע לתושב השכונה, אך היא מבינה שטעתה.

ההתעניינות הזאת היתה תצוגת תכלית של מעגל האבטחה הנוסף, אולי האפקטיבי ביותר, של השכונה: התושבים עצמם. כשאני מטייל עם הסיירים בשכונה, מכוניות חולפות מאטות כדי לומר שלום. נדמה שכולם כמעט מכירים את הסיירים ורוחשים להם חיבה. "ברגע שהתושבים נותנים בך אמון, הם הופכים להיות חלק מהאבטחה", אומר אבשלום חבני, סמנכ"ל השיווק והמכירות של כלבי אשמורת.

"זה בא לידי ביטוי בכך שהתושבים לא מהססים להתקשר ולדווח, הם הופכים להיות גורם מודיעיני של מערך השמירה, כי בסופו של דבר השומרים, הכלבים והמצלמות לא יחליפו אלף עיניים. וברגע שהתגובה שלנו מיידית, רמת האמון של התושבים עולה. היחסים בינינו נבנים על בסיס יומיומי. רק אתמול התקשר מישהו שזיהה רכב חשוד ויירטנו אותו. עבריינים מבינים שאין להם סיכוי כאן, והם יכולים ללכת שלושה רחובות הצידה, לשכונה אחרת שאין בה אבטחה".

"הם לא באים להתעמת", מסכים גולדברג. "ברגע שפורצים מבינים שיש פה שמירה, הם מעדיפים לנסות את מזלם באזורים אחרים". ואמנם, שכונת היוקרה נווה רסקו ברמת השרון, שנמצאת מעבר לשדות שמצפון לצהלה, סובלת באחרונה מעלייה דרמטית ברמת הפשיעה. חבני וגולדברג מספרים כי בימים האחרונים פנו אליהם תושבים מנווה רסקו שמתעניינים גם הם בהקמת סיירת שיטור בשכונה שלהם.

מצלמת אבטחה בשכונת צהלה צילום: אוראל כהן

וכל תושבי צהלה מקבלים באהדה את מערך האבטחה שנבנה סביבם?

גולדברג: "לא נתקלתי בשום התנגדות מצד התושבים. להפך, הם קיבלו אותנו בזרועות פתוחות".

לנו המשטרה עונה

בכלבי אשמורת מתגאים בשיתוף הפעולה שלהם עם המשטרה וביתרון הברור שיש לסיירים שלהם על פני השוטרים. אנשי החברה מספרים בגאווה על סיכול גניבת חומרי בנייה על ידי שני בדואים בזכות דיווח של בעל וילה שהגיע כדי לבדוק כיצד מתקדמת בנייתה. "המשטרה לא מכירה את השטח כמו שהסייר שלנו מכיר", מסביר חבני. "הוא מגיע לאירוע ומנהל אותו, וכך המשטרה לא צריכה להתעסק בזוטות. לנו יש גם גישה מהירה יותר למשטרה מאשר לתושב רגיל".

כלומר?

"אם תפנה למשטרה בתור תושב רגיל, הקריאה שלך לא תיענה. יצא לך פעם להקשיב לקשר המשטרתי בחמישי או בשישי? יש אינספור קריאות בגלל מטרדי רעש, המשטרה חייבת להגיב והעומס עליה עצום".

"אנחנו לא ממלאים את תפקידה של המשטרה, אלא עובדים איתה", אומר גולדברג. "אנחנו מקלים עליה, מעבירים לה אינפורמציה ובעצם לוקחים חלק ממה שהמשטרה היתה צריכה לעשות ומתמקדים בו".

שדמי. "אין שום קשר בין לוחמים קרביים לעבודה משטרתית" צילום: אבישג שאר-ישוב

הקרימינולוגית ד"ר אראלה שדמי סבורה שכאן בדיוק טמונה הבעיה. "המשטרה מעוניינת בחברות שמירה מופרטות, במיוחד באזורי יוקרה. זה טוב לה, כי ככה היא לא מקבלת תלונות מאזור צהלה וגם לא ביקורת מאנשים עשירים שיש להם הרבה השפעה", אומרת שדמי, סגנית ניצב בדימוס במשטרה שכיום שותפה לפעילות מרכז חזן לצדק חברתי במכון ון ליר.

שדמי סבורה כי המשטרות הפרטיות שהולכות וצצות ברחבי המדינה הן פגיעה חמורה ביסוד הדמוקרטי שלה. "מדובר במקרה חמור יותר מהפרטת בתי הסוהר, שנכשלה לבסוף. המאבטחים הופכים להיות שוטרים בפועל ועושים דברים בעייתיים מאוד. אסור להם לתשאל או לעכב עובר אורח, אסור להם לעשות פרופיילינג (בדיקה על סמך קריטריונים אתניים — א"ל). כדי להיות שוטר צריך להיות בעל רגישות חברתית, שאותה השוטר לומד ומפתח".

מצלמות האבטחה בשכונה צילום: אוראל כהן

המאבטחים הם יוצאי יחידות קרביות, בעלי ניסיון ורקע ביטחוני.

"יוצאי יחידות קרביות לא מתאימים להיות שוטרים. אין שום קשר בין לוחמים קרביים לעבודה משטרתית. אבל מהמאבטחים האלה לא מצפים שיעשו עבודה משטרתית, מצפים מהם להתעמת, וזה מה שהם יודעים. זה כל מה שמעניין את המעסיקים העשירים שלהם - שזרים לא ייכנסו לשכונות שלהם".

עובדה שהיקף הפשיעה קטן.

"הפשיעה לא באמת נעלמת, היא פשוט עוברת מצהלה לשכונות שכנות בצפון תל אביב, למעמד הביניים, שלא לדבר על המצב הנורא בדרום העיר. כאן לא מדובר בהפרטה של הדואר או של חברת החשמל, אלא בהפרטה של החופש שלנו, בפגיעה בזכויות יסוד. מי ערב לכך שבעוד כמה שנים משטרות פרטיות לא יעכבו אותנו בגלל המראה שלנו, המוצא שלנו או המעמד שאנחנו משתייכים אליו?".

חדר הבקרה. מנקז אליו 150 עיניים אלקטרוניות, שמתעדות את הנעשה בכל רחבי השכונה בכל רגע נתון צילום: אוראל כהן

בלי סמכות, עם כוח

בעניין הזה צהלה אינה יחידה. הפרטת השיטור והאפשרות להקים כוחות שיטור פרטיים, הממלאים את מה שהיה בעבר תפקידה של המשטרה, תפסו תאוצה במהלך האינתיפאדה השנייה בראשית העשור הקודם. ההסלמה בפיגועים יצרה צורך באזרחים־מאבטחים בעלי סמכויות בידוק, בעיקר בכניסה למקומות ציבוריים, ומכאן היתה הדרך קצרה למיליציות שמירה עירוניות פרטיות או פרטיות למחצה.

בדו"ח מאלף שפרסמה עו"ד אן סוצ'יו מהאגודה לזכויות האזרח באוגוסט האחרון היא סוקרת את ההפרטה הזוחלת אך העקבית של אכיפת החוק בישראל. בדו"ח, שכותרתו "חוק וסדר בע"מ", סוקרת סוצ'יו בין היתר את המודלים השונים והמגוונים של כוחות סיור ושיטור עירוניים שהתפתחו בעשרות רשויות מקומיות. לרוב יחידות השיטור מורכבות מפקחים עירוניים, סיירים שהם עובדי עירייה, מאבטחים שמעסיקות חברות פרטיות או מתנדבים הפועלים ככוח עצמאי או בשיתוף המשטרה.

סוצ'יו. "אני לא מכירה מקומות שרק מפטרלים בהם ולא עושים כלום" צילום: תומי הרפז

"למאבטחים ולסיירים הפרטיים לא הוקנו סמכויות שיטור או סמכויות אכיפה מיוחדות, ועל כן מותר להם, לכאורה, רק להרתיע ולדווח", כותבת סוצ'יו בדו"ח. "אולם עם הזמן, בחלק מהרשויות, הם הפכו למעין משטרה עירונית פרטית של מאבטחים וסיירים חמושים. הם עוסקים בפעולות שיטור לכל דבר, ובהן שמירה על רכוש, מניעת פריצות, ונדליזם ואלימות וטיפול בשוהים בלתי חוקיים. הם יוזמים מחסומים, ביקורות וחיפוש בכלי רכב ואף מנהלים מרדפים אחרי חשודים. כמו כן הם מפעילים יום־יום סמכויות אכיפה בפעולות כגון עיכובים, חיפושים, דרישות הזדהות ואף מעצרים. פעולותיהם נעשות בידיעת המשטרה ואף בתמיכתה, אף כי, כאמור, לא הוקנו להם סמכויות שיטור".

במרץ 2011 עבר בכנסת תיקון לפקודת העיריות, שמאפשר לרשויות מקומיות להפעיל יחידות סיור עירוניות ואף לגבות לשם כך אגרה מהתושבים. התקנות שפורסמו לצורך יישום התיקון לא הגדירו בבירור את גבולות הפעילות, והן משאירות פתח נרחב להפעלת יחידות שיטור פרטיות המורכבות ממאבטחים של חברות פרטיות, נעדרי הכשרה ופיקוח.

המשטרות הפרטיות, על סוגיהן השונים, אינן נחלתם של שכונות ויישובים עשירים בלבד. לפי הדו"ח של סוצ'יו, יחידות כאלה פועלות בכרמיאל, ראשון לציון, חיפה, חדרה, רחובות, פרדסיה, ראש העין, רעננה ועוד עשרות רשויות מקומיות. "אני לא מכירה מקומות שבהם רק מפטרלים ולא עושים כלום", אומרת סוצ'יו. "זה לגמרי חלק מהפרטת השיטור, בעיקר במקומות אמידים, אבל לא רק בהם, וזה הופך להיות נפוץ יותר ויותר. דיווחים שמגיעים אלינו ממקומות רבים מלמדים על מעשים לא חוקיים לכאורה של יחידות שיטור פרטיות, ובכל פעם שאנחנו מעמתים את המשטרה עם התופעות האלה, עונים לנו שצריך לטפל בזה ולעשות משהו. אבל בפועל נוח מאוד למשטרה שמישהו עושה לה את העבודה".

האוטופיה של רפי קלינה

הסופרת מיכל זמיר, ילידת צהלה ובתו של ראש המוסד לשעבר צבי זמיר, ממייסדי השכונה, פרסמה ב־2008 את הרומן "מתקנים ואטרקציות". הספר מתאר שנה בחייה של שכונה ישראלית ותיקה, שהוקמה בעשור הראשון למדינה למענם של אנשי צבא ומשפחותיהם והפכה למחוז חפץ נדל"ני של האלפיון העליון. בשיחה איתה זמיר אינה מכחישה שהרומן נכתב על צהלה ושהדמות הראשית מבוססת על זו של המתווך רפי קלינה, "הוגה" צהלה החדשה. "בספר אני מתארת את המתווך כשהוא מתבדח ואומר ששאיפתו היא להקים בצהלה קהילה אוטופית. זו כמובן התבוננות אירונית", היא אומרת.

את האוטופיה של קלינה האמיתי הוא פורס בפניי בראיון טלפוני קצר השבוע: "אני ביצעתי את כל עסקאות התיווך בשכונת צהלה", אומר לי קלינה. "כל וילה וכל מגרש זה אני. צהלה היא השכונה היקרה ביותר בישראל".

קלינה. "זאת קליקה. מי שזוכה לגור פה לרוב מגיע דרך חבר של חבר" צילום: טל שחר

יותר מסביון?

"בסביון דונם עולה 4 מיליון שקל, בצהלה 18 מיליון. השכונה הזאת יותר יקרה גם מכפר שמריהו ומהרצליה פיתוח. צריך לזכור שהיא הוקמה כשכונת יוקרה שגרו בה בעבר משה דיין ואריאל שרון, והיום גרים בה עשירי המשק.

"מי שלא מכיר את הקליקה ולא מתחכך עם אנשי עסקים ואלפיון עליון לא גר פה. מי שזוכה לגור פה מגיע לרוב דרך חבר של חבר. צהלה היא מועדון חברתי. יש פה קליקה. הילדים הולכים יחד לצופים, והמבוגרים מבלים יחד בקנטרי ובבתי הקפה השכונתיים. זה כמו מושב או קיבוץ. כולם מכירים את כולם, קליקה של חברים ואנשי עסקים. רובם, אגב, ישראלים. אין פה כמעט עשירים זרים, אם כי לאחרונה נכנסו כמה משפחות מרוסיה. כיום יש בצהלה מספר מצומצם מאוד של מגרשים או וילות למכירה, אפשר לספור אותם על כף היד והם נמכרים 'בתוך המשפחה'. אני מוכר אותם רק לאנשים מהקליקה, אלה עסקאות שבכלל לא יוצאת לשוק. צריך להיות מקורב מאוד כדי להצליח לקנות פה שטח".

למי אתה מוכר?

"בעיקר לאנשי עסקים אמידים מאוד ומקושרים. בעבר שרים וראשי ממשלות היו מתקשרים ואומרים לי 'צריך להגיע אליך כך וכך, סדר לו מגרש טוב'. זאת האוכלוסייה שגרה פה".

"בעיניי אנחנו כבר דרום אפריקה", אומרת זמיר. "לא מפתיע אותי שאנשים מהסוג שחי בצהלה גרים במעין שכונות סגורות כאלה ושיש להם חברות שמירה. גם בילדותי היה משמר אזרחי בשכונה בגלל ריבוי פריצות, וגם אז ידעו לזהות מי שייך לבני השכונה ומי לא. זה נובע ממתחים שהחברה לא יכולה להכיל, וכל מה שהם יכולים לעשות הוא להקים חברות שמירה. וילי ברנדט אמר פעם שכאשר יגדלו הפערים עוד יותר, העניים יעלו במקלות ובאבנים על העשירים".

זמיר אינה שומרת חסד לשכונה. היא מתארת בספרה את בניה של אצולת ההון הצעירה בדרכם לקנטרי כבני אלים, ונוגעת מבלי דעת בבסיס שלפיו גם מאבטחי כלבי אשמורת יודעים לעשות סלקציה בין מקומיים לזרים. "גם אם מישהו מהם לובש סמרטוטים, הוא ייראה מיליון דולר", אומרת זמיר. "אתה פשוט רואה שאלה סמרטוטים שהרישול שלהם עולה הרבה כסף. אין שם מכוערים בצהלה. הגברים, גם אם הם לא בדמות אפולו, הם לא מכוערים כפשוטו, הם מכוערים עם finesse, ולנשים אין בעיה כלכלית לעשות עוד ניתוח".

עכשיו הערסים לא מגיעים

האדריכל פרופ' הלל שוקן, שכיהן בעבר כראש בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב, טוען כי השמירה לא תגן בסופו של דבר על שכונות יוקרה כמו צהלה, שבשל היותה פרבר יוקרתי ללא ריבוד אוכלוסייה כמו שיש בעיר מהווה אבן שואבת לפושעים.

"בעיר מרובדת ייתכן מצב שבו בבניין אחד יש דירה של כמה סטודנטים ומולה דירה של אדם עשיר", אומר שוקן. "חלק מהיופי בעיר כזאת, ומרכז תל אביב הוא דוגמה, הוא שאתה יכול להיות אנונימי ולא מזוהה. באותו האופן, במסעדה שמציעה מחירים סבירים יכולים לשבת זה לצד זה עשירים מופלגים ואנשים ממוצעי הכנסה. העיר מספקת ממד של אנונימיות, שמאפשר להסוות את המעמד שלך. אבל ברגע שהעשירים יוצאים לאזור משלהם, הם הופכים למטרה קלה ונראית ונוסף על כך הם מאבדים את האנונימיות".

צהלה מתוארת בפי תושביה כמעט כיישוב קהילתי.

"באזורים כמו צהלה כולם מכירים את כולם, וכך התושבים באמת יכולים להיות גורם מודיעיני. לי זה מזכיר משטרים אפלים ולחלופין קיבוצים וכפרים. הבנייה של צהלה מנוגדת לכל המהות העירונית, ולכן היא מטרה לפורצים ולשודדים".

כמה ימים מאוחר יותר אני מצטרף לסיור ערב של מתנדבי המשמר האזרחי, שעובד צמוד לכלבי אשמורת. המתנדבים הם שני אנשי עסקים אמידים, תושבי השכונה, שנוסעים במכונית יוקרה שעליה צ'קלקה משטרתית. האחד בעל מפעל לשוקולד והשני בעל חברת הייטק. הם מספרים שההחלטה לרשת את צהלה במצלמות ולעבור למשטרה פרטית התקבלה לאחר המקרה שבו דודו טופז שלח בריונים להכות את שירה מרגלית, שהיתה אז סמנכ"לית תוכן בזכיינית ערוץ 2 רשת. "נוצר בשכונה מצב בלתי נסבל והמשטרה לא נתנה מענה", אומר לי בעל חברת ההייטק.

סיירת הביטחון העירוני בחדרה צילום: דורון גולן

אנחנו עוצרים מול וילה מפוארת, והשניים מסבירים לי שפרצו אליה המון פעמים מפני שהיא ממוקמת ליד שביל להולכי רגל. אחר כך הם מספרים על אחד ממקרי הפריצה הקשים ביותר בצהלה, שאירע לפני כמה שנים. באותו מקרה הפורצים ידעו שבעל הדירה נסע לחו"ל, אבל לרוע המזל אשתו וילדיו הקדימו את חזרתם. כשהפורצים נכנסו הם נתקלו בילדים ובמטפלת, כפתו אותם והכניסו אותם לארון. רק לאחר שעזבו הצליח אחד הילדים להשתחרר והזעיק את אמו. "מדובר בחבר קרוב שלי, ועד היום הוא לא מצליח להשתחרר מהטראומה", אומר איש ההייטק.

כשאנחנו מגיעים לרחוב המוביל לשכונת נווה שרת, הגובלת בצהלה מדרום מזרח, הוא מוסיף: "מפה הגיעו הרבה נרקומנים ועבריינים שעשו לנו בעיות, אבל מאז שיש משמר הם כבר לא מגיעים". שני רוכבי אופניים חולפים על פנינו, ואני שואל אותם לגביהם. "לפי המודל של האופניים שלהם, גם אם הם לא תושבי השכונה הם לא חשודים בעינינו", הם עונים לי.

אנחנו נפרדים בכניסה לשכונה, בכיכר הקטנה שברחוב צה"ל. "בעבר הבן שלי סבל מהצקות של ערסים, שהיו משתלטים על הכיכר בימי שישי", אומר לי איש ההייטק. "עכשיו הערסים כבר לא מגיעים לפה".

אפליקציית שקט נפשי

בחדר הבקרה של כלבי אשמורת נערכת לי תצוגת תכלית של השימוש במצלמות. אחר כך, כשאני ברכב הסיור, נשמעת קריאה מהמוקדנית ואנחנו ממהרים לבית שהאזעקה בו הופעלה. למאבטחים אין נשק חם, אלא רק גז מדמיע ושוקרים חשמליים. הסייר ג'וזף נכנס אל הווילה, מנטרל את האזעקה ומקיף את הבניין כדי לוודא שהכל כשורה. בעל הדירה, שנמצא בחו"ל, הוא גם לקוח פרטי של החברה. במקרים כאלה, כשהלקוח בחו"ל, הסיירים אוספים את העיתונים שנמצאים בפתח הבית כדי לא למשוך אליו תשומת לב.

כשאנחנו מגיעים לביתו של שבתאי, בעל הווילה שממנה ניסו לגנוב חומרי בנייה, הוא מראה לי שהיא מרושתת במצלמות שפונות גם החוצה וגם פנימה. באמצעות אפליקציה בטלפון הנייד שלו שבתאי מדגים כיצד הוא יכול לראות בכל רגע נתון מה קורה בכל פינה בווילה שלו. אם תתגלה תנועה חשודה בחצר או בתוך הבית, הטלפון שלו יצלצל. "כשיש לי מצלמות בבית ונוסף לזה חברת שמירה, אני מרגיש בטוח יותר", הוא אומר. "לכן לא בניתי גדר גבוהה ולא שתלתי סביב הבית צמחייה קוצנית".

כמה ימים אחר כך אני חוזר לצהלה. הפעם בשעות הלילה, לבדי. הרחובות שקטים וריקים כאילו באמת מדובר בקיבוץ. אני נעמד לצד עמוד חשמל ושם את כובע המעיל על ראשי. כעבור כמה דקות נעצר לידי רכב של חברת השמירה G4S. הסייר שואל אותי אם הכל בסדר ואני עונה שכן. הוא ממשיך הלאה, אבל כעבור דקה חוזר. הפעם הוא לא מוציא מילה מפיו, רק נוסע באטיות לצדי, נעצר בקרבת מקום ומדומם את המנוע. לאחר כמה דקות הוא ממשיך בדרכו. אני עובר לרחוב אחר, והפעם נעמד, אירוני ככל שיישמע, מול הסניף המקומי של מפלגת העבודה. בחלוף דקות ספורות מגיע השומר ברכבו גם לשם, והרוטינה חוזרת כשהוא מדומם מנוע ומשקיף ממרחק קצר על תנועותיי.

אנשי המוקד העירוני בעכו צילום: שרון דהאן

למחרת אני שואל את גולדברג בטלפון אם לא מפריע לו שהוא משמש למעשה כוח שיטור פרטי של אנשים עשירים שיכולים להרשות לעצמם. "אנחנו לא עובדים רק ביישובים עשירים, אנחנו בונים מערך שמירה גם ליישובים פחות אמידים", הוא עונה. "התחלנו עכשיו להפעיל את כלבי אשמורת ביישוב גנות ובכפר דניאל, אף ששם, כמובן, אנחנו לא עובדים באותם תקציבים כמו בצהלה. יש שם פחות סיורים ופחות מצלמות. ובכל מקרה, כל מה שאנחנו עושים הוא על פי חוק".

בוועד האגודה השיתופית צהלה סירבו בכל תוקף להתראיין לכתבה או להגיב לנאמר בה.