האם הענק הסיני באמת מפחיד יותר מהדוד מאמריקה

האם בשר חזיר הוא נכס אסטרטגי שחיוני לביטחון הלאומי? בשאלה כבדת המשקל הזו עסקו החברים בוועדה להשקעות זרות האמריקנית (CFIUS), לאחר ששוואנג־חוי (Shuanghui), יצרנית בשר החזיר הגדולה בסין, ביקשה להשתלט על סמית'פילד פודס (Smithfield Foods), יצרנית ומעבדת בשר החזיר הגדולה בארה"ב, בעסקת ענק של 4.7 מיליארד דולר. העסקה הזו, כמו הרבה אחרות שביצעו חברות סיניות במערב בשנים האחרונות, עוררה סערה ציבורית, , בעיקר מפני שסמית'פילד מספקת בשר לבסיסי הצבא, ומטה החברה בווירג'יניה סמוך לקומפלקס של חיל הים. היו גם מי שהביעו חשש מבטיחות מזון נמוכה לאור זאת ששוואנג־חוי נאלצה בעבר להוריד מהמדפים מוצרים מזוהמים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בפגישה עם משלחת אנשי עסקים מסין צילום: קובי גדעון, לע"מ

חשיבות הוועדה להשקעות זרות האמריקנית היא בראש ובראשונה בפלטפורמה שהיא מספקת למתיחת ביקורת על מכירת נכסים אסטרטגיים מקומיים לחברות סיניות. בישראל אין ועדה, אין ביקורת, ואין פוליטיקאים ערניים ששואלים האם טוב לנו שחברות סיניות משתלטות על חברות ישראליות גדולות. לקראת הישיבה שתקיים היום ועדת הכלכלה של הכנסת על מכירת תנובה לברייט פוד הסינית, "כלכליסט" בוחן את האיומים וההזדמנויות של הרכישות הבולטות המתוכננות בישראל, ומה נעשה בתחום ברחבי העולם.

עד כה נראה כי הפוליטיקאים שלנו להוטים למכור נכסים מקומיים לסינים: ראש הממשלה נתניהו ושר התחבורה ישראל כץ מקדמים את מסירת קו הרכבת לאילת ל־China Communication Construction Company (CCCC), פרויקט עצום שמוערך ב־23 מיליארד שקל לפחות; שר הכלכלה נפתלי בנט נותן רוח גבית לעסקים עם סין, כשהוא שב ואומר שחברות ישראליות צריכות להקטין את התלות בארה"ב ולעשות יותר עסקים עם סין; ושר האוצר יאיר לפיד, שמנע את מכירת כיל לפוטאש הקנדית כדי לא לספסר במשאבי טבע, אינו מתערב נכון לעכשיו באף אחת מהעסקאות.

אם הכול ימשיך ללא הפרעה, ישראל תמכור לחברות סיניות בתוך שנים אחדות נכסים אסטרטגיים בכ־36 מיליארד שקל: 60% ממכתשים אגן, חברה מובילה עולמית בפתרונות הדברה, נמכרו לפני שלוש שנים בכ־5.5 מיליארד שקל; 32% מכלל ביטוח, חברת הביטוח השנייה בגודלה במשק שמנהלת 109 מיליארד שקל מחסכונות הציבור, מוצעים למכירה תמורת 1.5 מיליארד שקל; מונופול החלב תנובה שמעסיק 7,500 ישראלים מוצע ב־6.6 מיליארד שקל; וכאמור, ציר התחבורה וההובלה קו הרכבת לאילת.

רכישות בולטות שביצעו הסינים בשנים האחרונות

החברות הסיניות נמצאות בקדחת שופינג עולמית

החברות הסיניות עושות שופינג לא רק בישראל, הן בטירוף קניות עולמי. בחמש השנים האחרונות, למשל, הן קנו חברות נפט וגז קנדיות במעט יותר מ־32 מיליארד דולר. בכמה מקרים הן רכשו מותגים שהם סמלים - לנובו קנתה את חטיבת המחשבים האישיים של IBM, יצרנית המכוניות ג'ילי (Geely), שהרכבים שלה נכשלים באופן קבוע במבחני ריסוק, רכשה את מופת הבטיחות השבדית וולוו, וקבוצת וונדה (Wanda) קנתה את AMC, שם נרדף לבידור ובתי קולנוע בארה"ב.

הסיבה להחלטה של החברות הסיניות לרוקן את הארנקים שלהן ברחבי העולם נעוצה בתוכנית החומש ה־12 של סין, שהיא מפת הדרכים החברתית והכלכלית של סין המגדירה בכל פעם את יעדי המדינה לחמש השנים הבאות. התוכנית הנוכחית, לשנים 2011–2015, מבקשת בין השאר להאיץ את אסטרטגיית ה"יציאה החוצה" (Going out) של חברות סיניות, ומפרטת תנאים והטבות שהממשל יציע, כמו פישוט הרגולציה והטבות מס. אסטרטגיית ה"יציאה החוצה" מאפשרת לחברות הסיניות להתרחב ולהשיג תשואה על כספן, ובמקביל לייבא ידע ומוצרים לסין כדי לענות על אחד היעדים של תוכנית החומש - העלאת רמת החיים של הסינים.

"היציאה החוצה" של החברות הסיניות לישראל אינה מקרית. הסינים מעריכים את היהודים, כי יש להם מסורת ארוכה כמו המסורת הסינית. הם מאמינים שהיהודים חכמים, והחשיפה שלהם לידע ולטכנולוגיה הישראליים קיבלה בשנים האחרונות דחיפה רצינית לאחר שהספר Start-Up Nation תורגם לסינית. במקביל משרד הכלכלה הגדיל את מספר הנספחים המסחריים שלו מאחד לחמישה, וחתם על הסכם שמעניק לישראל יתרון ביישום תוכנית החומש. כל הרכיבים הללו הובילו לרכבת האווירית של משקיעים סינים לישראל.

"ההשקעות הסינית בישראל הן דבר חדש, לפני שלוש שנים לא ראינו את זה", אומר אוהד כהן, מנהל מינהל סחר חוץ במשרד הכלכלה. "זה תוצר של שנים של עבודה להעלאת המודעות. יש השקעות גדולות כמו של כימצ'יינה במכתשים, ואנחנו רואים הרבה משקיעים שמגיעים ובודקים. חלק מהדברים היו בעיתונות, וחלק אנחנו יודעים ולא יכולים לחשוף, כך שעוד נראה את זרם המשקיעים מתגבר".

בשבוע שעבר ביקרו בישראל שלוש משלחות נוספות, הכוללות עשרות אנשי עסקים ופקידי ממשל שמייצגים עסקים במיליארדי דולרים רבים, ונתניהו נפגש בעצמו עם אחת מהן שלשום. בראש אחת מהמשלחות עמדה צ'ן ג'ין־שֺיה (Chen Jinxia) בת ה־46, או בשמה המערבי, מישל צ'ן, הבעלים של קבוצת יונג'ין (Yongjin), אחת החברות הפרטיות הגדולות בסין, שעוסקת בתרופות, שירותים פיננסיים והשקעות פרייבט אקוויטי. צ'ן היא אחד האנשים העשירים בסין, ולפי פורבס הונה שווה 1.2 מיליארד דולר. "בשנה שעברה הייתי פה בוועידת הנשיא, ומאוד התרגשתי מהחדשנות ומהסטרט־אפים הישראליים", היא אומרת בראיון ל"כלכליסט", "לכן הפעם הזמנתי את חבריי לבוא איתי. השוק בסין צריך טכנולוגיות וחדשנות".

צ'ן וחבריה ביקרו בקרן ההון סיכון פיטנגו, שבה צ'ן מושקעת, ופגשו את יו"ר בנק הפועלים, יאיר סרוסי, שאומר שהבנק מתכוון להרחיב את פעילותו בסין, גם לאור העניין של חברות סיניות להשקיע בישראל. כשהיא נשאלת אם תוכנית החומש היא משהו שמנחה אנשי עסקים כמותה, היא משיבה: "התוכנית היא של הממשלה, היא לא מיועדת לשוק הפרטי, אבל אם אנחנו יודעים מה הממשלה רוצה לעשות, אנחנו יכולים להתכונן, לעזור ולאתר הזדמנויות".

קניות משיקולים אסטרטגיים ולא משיקולים כלכליים

זה נשמע נפלא: בעידוד הממשלה חברות סיניות מסתובבות בארץ עם כיסים תפוחים ומחפשות על מה לבזבז. וזה קורה בדיוק כשפה יש תחושה שהכסף חסר יותר מתמיד, ולא ברור מי יוכל לקנות את החברות שחוק הריכוזיות יציב עוד מעט על המדף. אולם מפגש הצרכים הזה מצדיק דיון מעמיק על השלכותיו, ובעיקר לאור הטענות שלא מדובר במסע קניות משיקולים כלכליים אלא משיקולים אסטרטגיים, כלומר שהעסקאות האלה הן דרכה של סין להשתלט על העולם ולהעצים את כוחה הגיאו־פוליטי.

החשש מהשתלטות הוביל את ראש ממשלת קנדה סטיבן הרפר להעביר לפני שלושה חודשים חוק שמקשה על חברות סיניות להמשיך לקנות חברות נפט וגז מקומיות. "אם להיות בוטה, הקנדים לא בזבזו שנים בצמצום בעלות הממשלה שלהם בסקטורים שונים, כדי לראות אותם נרכשים ועוברים לשליטת ממשלות זרות", אמר הרפר לפני שנה. "כשאנחנו אומרים שקנדה פתוחה לעסקים, זה לא אומר שהיא למכירה לממשלות זרות".

רכישות בולטות שביצעו הסינים בשנים האחרונות

הוועדה האמריקנית להשקעות זרות שומרת גם היא על האינטרסים האמריקאים מפני האינטרסים הסינים. ב־2010 היא מנעה מענקית התקשורת הסינית חואה־וויי (Huawei) לקנות את 3Leaf Systems האמריקנית. בדו"ח שחיברה ועדת המודיעין של בית הנבחרים ביחס ל־Huawei וחברת טלקום נוספת בשם ZTE, נכתב כי "סקטור התקשורת משחק תפקיד קריטי בביטחון המדינה, וככזה הוא יעד של שירותי ביון זרים". מחברי הדו"ח פחות או יותר המליצו להחרים את מוצרי החברות כי "לסין יש את הכלים, ההזדמנות והסיבה להשתמש בחברות תקשורת למטרות זדוניות... מערכות אמריקאיות, במיוחד רגישות, אסור שיכללו ציוד של שתי החברות".

בקיץ האחרון פורסם בפייננשל רביו האוסטרלי, שגופי ביון מארה"ב, אוסטרליה, בריטניה, קנדה וניו זילנד מחרימים את יצרנית המחשבים הסינית לנובו, מחשש שממשלת סין משתמשת בהם לריגול אחרי המערב. "לכל הפחות לנובו חולקת עם ממשלת סין ידע אינטימי נרחב על מערכות תקשורת זרות שהיא קשורה אליהן", אמר לעיתון מייקל היידן, ראש ה־CIA וה־NSA לשעבר. היידן מאמין שלנובו עוסקת בריגול פעיל עבור ממשלת סין, והוסיף כי "רשויות המודיעין הסיניות מגדירות ריגול לגיטימי בצורה רחבה, והם לא מגבילים את עצמם כמונו".

אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, חושב שישראל צריכה לבדוק מה השיקולים הגיאו־פוליטיים של סין באזור שלנו, לפני שהיא מוסרת לידיה נכסים משמעותיים. "הממשל בסין שונה מישראל, ואם מספר גדול של חברות סיניות רוצה עכשיו להיכנס לארץ, אין ספק שמישהו בסין אמר להם שזה חשוב. אני לא אומר שצריך או לא צריך למכור להם חברה כמו כלל ביטוח, אבל צריך לשקול את המשמעויות לחברה, לביטחון, לחוסן הכלכלי־חברתי והביטחוני וליחסי החוץ שלנו".

רכישות בולטות שביצעו הסינים בשנים האחרונות

מסירת מסילת תל אביב אילת לסינים תשרת את אירן

הלוי עומד בראש מרכז שאשא למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטה העברית, שהוציא לאחרונה מחקר שבוחן את ההיגיון בפרויקט הרכבת לאילת מהיבטים שונים, וקובע כי מסירת הפרויקט לחברת סינית תפגע באינטרסים של ישראל ותשרת את האינטרסים של סין. זאת מפני שישראל היא חלק ממערב אסיה, איזור שסין מבקשת להעמיק בו את אחיזתה באמצעות שרשרת נמלים, המכונה "מחרוזת פנינים", שנמשכת מחופיה מערבה, עד מיצרי באב אל מנדב, שבקצה ים סוף. במקביל היא בונה כבישים רחבים, שיאפשרו הובלה יבשתית לנמלים, ורשת מסילות רכבת שתהדק את הקשרים הכלכליים והאסטרטגיים בינה לבין המדינות באיזור. אחת מהן מותחת קווי רכבת חדשים מסין דרך אפגניסטן, פקיסטן ואירן, צפונה לעירק וממנה דרך סוריה לים התיכון.

"עיון ראשוני במפת מחרוזת הפנינים הסינית ההולכת ונבנית מצביע על באב אל מנדב כחוליה החסרה ועל אילת כנמל המשלים את ההרכב", כותב הלוי. "אם כך יקרה, תמורת השקעה פיננסית בפרויקט תקנה סין מאחז חשוב אותו היא תמנף למטרותיה האסטרטגיות האזוריות, הסותרות את אלה של ישראל. אירן תהיה נהנית ראשונה בהיותה בת הברית האסטרטגית של סין באזור". לסין ולאירן יש יחסים אסטרטגיים בגלל הנפט האירני, וסין מושקעת באירן בכבדות. מנגד, כותב הלוי, בשום שלב ביחסיהן סין לא התחשבה באינטרסים ובצרכים האסטרטגיים של ישראל. "אין באמור לעיל לפסול קידום יחסי כלכלה ומסחר עם סין, אך יש בו כדי לפסול כל מהלך שיביא לשליטת סין בעורק תחבורה אסטרטגי בישראל", כותב הלוי בסיכום.

"פעולה מכוונת בקנה מידה רחב עבור רווחים מהירים"

ביולי 2008 בתי החולים בפרובינציית גאנסו (Gansu) דיווחו למשרד הבריאות הסיני על כמות חריגה של תינוקות עם מחלות כליה ומקרים נדירים של אבנים בכליות. המשותף לכל התינוקות היה שהם אכלו את הפורמולה של חברת סאנלו (Sanlu), שהיתה אז הכי פופולרית בסין. יחלפו עוד חודשיים עד שהתקשורת תפרסם שהפורמולה זוהמה במלמין, והנזק ייחשף במלואו: שישה תינוקות מתו ועוד 294 אלף תינוקות חלו.

"שערוריית החלב" היא תקרית בטיחות המזון החמורה ביותר בסין ובעולם, וכשהבדיקה התרחבה נמצאו עקבות של מלמין במוצרים של 21 חברות נוספות. אחת מהן היא ברייט־דיירי, חברה בת של ברייט־פוד, שרוצה לקנות את השליטה בתנובה. למרות תפקידה המשני ב"שערוריית החלב", ברייט־פוד נפגעה וכמה מדינות הפסיקו לייבא את מוצריה.

ממשלת סין הגיבה בחומרה: שני אנשים שנמצאו אחראים הוצאו להורג, לשלישי נפסק עונש מוות ועל 12 אנשים נוספים, חלקם פקידי ממשל, הוטלו עונשי מאסר כבדים. אבל זה לא שיפר את המוניטין של תעשיית המזון הסיני, שנתפסת כמי שפועלת להוזיל עלויות ולהגדיל רווחים, גם במחיר של רמאות או פגיעה בבריאות. דובר מטעם ארגון הבריאות העולמי היטיב לנסח את הבעיה: "זה לא אירוע מבודד אלא פעולה מכוונת בקנה מידה רחב, להונאה צרכנית עבור רווחים פשוטים ומהירים".

לא חסרות דוגמאות. לפני שנה, למשל, סין הכריזה על תוכנית חדשה להגברת הפיקוח על ייצור תרופות, שהוגדר "מרושל".

באותו חודש הרשויות אספו תרופות וחומרי גלם מזויפים בשווי של 362 מיליון דולר. המחיר הזול על חשבון פוטנציאלי של חיי אדם ניכר גם במכוניות הסיניות, שתוצאותיהן במבחני הריסוק עלובות, בדרך כלל 2–3 כוכבים עם אזהרות שהתנגשות עשויה להיות מסכנת חיים.

הלחץ להשיג את המטרה ולא משנה מה המחיר, בא לידי ביטוי גם בשימוש הנפוץ בסין בשוחד. כך למשל, CCCC, שעשויה לקבל את פרויקט הרכבת לאילת, נחקרה בשנים האחרונות בחשד שהשיגה חוזים באמצעות שוחד, ואף היתה ברשימת השחורה של הבנק העולמי בשל הונאה. באינדקס משלמי השוחד של ארגון Transparency International סין המדינה הכי גרועה (כמעט), ודורגה במקום ה־27 מתוך 28 מדינות, מה שמעיד על כך ששוחד הוא פרקטיקה די מקובלת במדינה.

באופן דומה, דו"ח אחר של הארגון מצא שבכל הנוגע לשקיפות בדיווחים של החברות, סין מקבלת את ציון 2 מתוך 10. "התוצאות מראות שחברות סיניות מפגרות בכל מימד", נכתב. "בהתחשב בהשפעתן המתגברת בשווקים ברחבי העולם, הביצועים העלובים הללו הם סיבה לדאגה". רשימת החברות שיצרה את הציון הנמוך הזה כוללת גם כמה חברות שרוצות לעשות עלייה דרך רכישות: CCCC קיבלה 2.9, וכימצ'יינה, שרכשה את מכתשים אגן, קיבלה ציון אפסי של 0.5.

מנגד, האופן שבו הסינים מעוניינים לנהל את השקעותיהם בישראל, מקטין את הסיכון לבעיות שקיפות ושוחד. לדברי איתן עקיבא, שמוביל את תחום הקורפורייט פייננס ב־PwC ישראל, "יש היום יותר דרישה לאתר חברות עם טכנולוגיות חזקות שיהיו מועמדות להשקעה. מבחינת הסינים זו לא השקעה פסיבית, אבל אני לא מזהה רצון להיות שותפים בניהול השוטף של העסק. המטרה שלהם היא לא להתערב בניהול השוטף, אלא להיות שותפים להתנהלות האסטרטגית, לדיווחים ולבקרות".

בהרבה מדינות חוששים מהשתלטות של חברות סיניות על חברות מקומיות.

ואילו אוהד כהן ממשרד הכלכלה מעלה רעיון מעניין. "אני חושב שכל משקיע גדול שמתעסק בכספי אזרחי ישראל צריך לעבור בדיקת נאותות. אמריקאי, צרפתי או סיני - צריכים לעבור בדיקה באותה רמה. תמיד בכל השקעה השאיפה היא שהכסף יהיה חכם, שהוא יסייע לפיתוח החברה, ואני חושב, מקווה ומאמין שההשקעות הסיניות בארץ יהיו בדיוק כמו ההשקעות האמריקאיות והאירופאיות. אבל הטרנד הזה צעיר מדי בשביל לדעת".