תשתתפו או תמותו

נתן בלצ'רזיק (Blecharczyk), ממייסדי אתר Airbnb, פרסם בפברואר מאמר מערכת בעיתון "הגרדיאן", ובו הזמין את המחוקק הבריטי לשתף פעולה עם אתרים כמו שלו, הנמנים עם הסקטור הצומח של כלכלת השיתוף. בבסיס הסקטור הזה עומד מודל של השאלה, החלפה או השכרה של מוצרים ושירותים במקום רכישה - Airbnb מאפשר למשתמשים לשכור ולהשכיר דירות ובתים לפי לילה, וכך תיירים יכולים ללון בבתים של אנשים פרטיים במקום בבית מלון. לבלצ'רזיק, שעד כה מיעט להתבטא בתקשורת, יש סיבה טובה לפרסום המאמר כעת: כלכלת השיתוף עומדת בפני המבחן הקשה ביותר שלה - ההכרה בפעילות הכלכלית החדשה על ידי המחוקק. והמחוקקים בעולם בוחרים לא פעם לעמוד לצד הכלכלה הישנה, הריכוזית, שמאוימת על ידי זן חדש של צרכנות שיתופית. ל־Airbnb יש כבר ניסיון בהתמודדות עם קשיים מצד המחוקק: במאי 2013 הוכרז האתר כלא חוקי בניו יורק, ולאחר שהחברה נאבקה בהחלטה קבע בית המשפט בספטמבר של אותה שנה שהשכרת הדירות לתיירים דווקא חוקית.

לקוחות Airbnb נשארים ללילה נוסף

במאמר מתייחס בלצ'רזיק לעסקים שאתר שיתוף הדירות עושה בבריטניה, ונעזר במחקר שערכה הכלכלנית מרגריטה ת'סיירה (Theseira). ת'סיירה מצאה שהפעילות הכלכלית של Airbnb יצרה ב־2013 הכנסה חדשה של 502 מיליון ליש"ט עבור הבריטים ששיתפו את בתיהם. כ־80% מהמשכירים הבריטים שמציעים את בתיהם לתיירים מרחבי העולם הם אנשים שגם גרים באותו בית ומפנים אותו עבור האורחים. בממוצע פינו המשכירים באתר את ביתם במשך 33 לילות בשנה, מה שהניב להם הכנסה ממוצעת של 2,822 לש"ט בשנה. כ־63% מהמשכירים העידו כי הם משתמשים בכסף כדי "לסגור את החודש", כלומר לתשלום חובות. במילים אחרות, עבור רוב קהילת Airbnb הבריטית, האתר הוא קרש הצלה כלכלי.

בית סירה בלונדון שמוצע להשכרה באתר Airbnb

רשויות המס הבריטיות כמובן מבקשות לעצמן נתח מהעוגה. חלקן אף מחזיקות בדעה שיש לאסור על אנשים פרטיים להפוך לעסק מהצד, מעין גישת "תנו לעסקים להיות עסקים ולאנשים להיות אנשים". אבל רגע לפני שהם מציבים משוכות לאחת המגמות החמות בעולם, כדאי למקבלי ההחלטות הבריטים לצלול קצת עמוק יותר למחקר של ת'סיירה: לפי הממצאים בו, אורחי Airbnb נשארים בממוצע 4.6 לילות בבריטניה, ביחס למבקר המצוי ששוהה במדינה רק 3.1 לילות. ת'סיירה גם מצאה שאותם מבקרים מוציאים יותר כסף - 911 ליש"ט בממוצע למבקר לעומת 434 ליש"ט למבקר הממוצע. ההפרש היותר מכפול אמור לעורר סימני שאלה אצל המחוקקים. מה כדאי יותר למדינה, רגולציה חונקת שתמסה את הענף ותגן על ההגמוניה העסקית, או ערך כלכלי מוסף כפול מזה של התייר הממוצע בבריטניה?

ויש דברים נוספים שעולים מהמחקר. בלונדון, למשל, מצאה ת'סיירה ש־72% מהתיירים שוהים בשכונות שמחוץ לאזורי המלונות הגדולים, ו־41% מההוצאה של התיירים מתבצעת בשכונות אלה. כלומר הפעילות הזו גם ממריצה עסקים מקומיים מחוץ למעגל התיירות המקובל. היא גם גילתה כי 42% מהבריטים שפותחים את דלתותיהם לתיירים הם עצמאים מתחומים יצירתיים ויזמיים. כלומר האירוח מאפשר להם לעסוק בתחומים פחות מקובלים, לעבוד חצאי משרות, ולא ליפול לנטל על משלם המסים הבריטי ומערכת הרווחה הקורסת.

היזם רונלד ואן דר הוף

סופה של החברה התעשייתית

הנתונים האלה משקפים את כוחה הגובר של כלכלת השיתוף. נכון שחלק גדול מהכלכלה הזו כבר נמצא בידי משקיעים מעמק הסיליקון שיגרפו את תזרים המזומנים שהיא תייצר, אבל התהליך הבסיסי של צריכה שיתופית מאפשר לאנשים רבים לקחת בה חלק וליהנות מהרווחים. והרווחים הללו הם פועל יוצא של צורך - התמודדות עם יוקר המחיה הגובר בעולם.

"כלכלת השיתוף היא הרבה יותר מאשר סקטור נוסף של הכלכלה המסורתית", אומר היזם והסופר רונלד ואן דן הוף. "היא ביטוי למשבר עמוק, לשינוי. אנחנו בעיצומו של מעבר מהחברה התעשייתית למודל הבא, שיהיה מבוסס על חברה שיתופית. והיכולת לשתף תהיה האופן שבו אנשים וחברות ישרדו את תקופת המעבר הזו". ואן דן הוף מחזיק בחברת השקעות שמתמחה בטכנולוגיות מפריעות (disruptive technology), מהסוג שגורם לחברות מהסוג הישן והלא תמיד טוב להתאדות מול חידושים טכנולוגיים ומודלים חדשים של צריכה. בדיוק כפי שעושה כלכלת השיתוף לענף המלונאות, השכרת הרכב ותחומים רבים אחרים. הספר שלו, "Society 3.0" שפורסם בהולנד ב־2011, הפך לתנועה רעיונית של ממש, המבשרת את העידן הכלכלי הבא. "אנחנו נצטרך להמציא הכל מחדש", אומר ואן דן הוף, "חינוך, שירות רפואי, חברה, וגם כלכלה. ארגונים וחברות שלא מבינים שכלכלת שיתוף היא ביטוי לאבולוציה שלהם עצמם, יאבדו את מקומם בעולם. כלכלת שיתוף היא לא רק היכולת של אנשים לספק את השירות שהחברות סיפקו בעבר, זה גם שינוי באופן שבו חברות עובדות. שינוי שבמסגרתו חברות הופכות לפתוחות ושקופות. רוב העולם העסקי עדיין לא מבין את העוצמה שטמונה בחברת שיתוף - אנחנו לא מדברים על מודל סוציאליסטי, אלא על האופן שבו אתה שוכר רכב משכן שלך דרך אתר, ועל הדרך אתה גם מפתח קשרים חברתיים מקומיים, מדלג על מנגנון בירוקרטי שלם, ואיש לא מנסה למכור לך ביטוח השכרה נוסף על הרכב שאתה לא ממש צריך. זה לא רק מהפך מחשבתי, אלא גם מהפך רגשי של תקשורת אנושית ישירה, חמה ומעוררת ביטחון. אין חברה בעולם שמסוגלת להתמודד עם זה".

חצי מהאמריקאים יוותרו על בעלות

ההבנות של ואן דן הוף נתמכות בסקר של חברת המחקר Harris Interactive מ־2013. לפי הסקר, מגמת הנישול מבעלות (disownership) בקרב האמריקאים הולכת וצוברת תאוצה. התוצאות מראות כי במהלך שנתיים 52% מהאמריקאים שכרו, שאלו או חכרו פריטים שבאופן מסורתי נמצאים בבעלות המשפחה האמריקאית. 83% מהנסקרים אמרו כי ינקטו פעולה דומה של השכרה, ליסינג או השאלה, אם ימצאו שירות שיאפשר להם לבצע זאת בקלות. כמו כן, אם לפני חמש שנים רק 25% מהאמריקאים היו מוכנים לבחור בדרך השיתוף, כיום 49% מתוכם מתכננים להיפטר מפריטים שנגישים להם דרך כלכלת שיתוף. שתי הסיבות המובילות למעבר התפיסתי הזה הן חיסכון כספי וחיסכון בעלויות אכסון.

ביוון, מדינה שבה זקוקים במיוחד לחסכונות כאלה, הוקם האתר swapdom.com, המבוסס על אלגוריתם שמבצע "שיתוף מעגלי": המשתמשים מזינים מוצרים שהם מעוניינים למסור ומוצרים שהם מעוניינים לקבל, והאלגוריתם מתאים פריטים למשתמשים ובונה "מעגל החלפות" בין חברי האתר (מעגל כזה יכול לכלול עד תשעה משתתפים) שמספק לכל אחד את מבוקשו בלי קנייה בכסף. באלגוריתם הזה אפשר להשתמש בעתיד למטרות נוספות בקנה מידה גדול יותר, כמו החלפת דירות.

"אין ספק שכלכלת שיתוף היא טכנולוגיה מפריעה שמאיימת על הממסד", מסכם ואן דן הוף. "אבל אם הממסד יבין שהיא מציגה יתרונות גדולים יותר מהכלכלה המסורתית ושהיא חלק מההתפתחות שלנו, בסופו של דבר הוא גם יבין שהוא מגן על מבנים גוססים וישתנה בעצמו".