תיקון עולם: טקסס, ארץ השמש העולה

ב־2009 הסכימה חברת החשמל של אוסטין בטקסס, Austin Energy, לשלם16.5 סנט לשעת קילו־ואט ממפעל אנרגיה סולארית בהסכם של 25 שנה. כעבור חמש שנים בלבד חותמת Austin Energy על הסכם עם מפעלים סולאריים חדשים במדינה, שיספקו לה אותה כמות אנרגיה תמורת 5 סנט. זה קרה מהר. מהר מדי עבור גולדמן זאקס.

במדינה שהיא כור מחצבתו של ג'ורג' בוש וביתם של רפובליקנים גאים, נפל האסימון - אנרגיה סולארית משתלמת יותר מכל דבר אחר. היא כל כך משתלמת, שאף כי המכרז המקורי עמד רק על 50 מגה־ואט תפוקה, Austin Energy החליטה לקפוץ על המציאה ולרכוש 100 מגה־ואט נוספים.

פאנל סולארי. ספקיות האנרגיה חוששות מהתנתקות

אבל האם מה שטוב לטקסנים לא טוב לישראלים? איך זה שבישראל מוכת השמש מחירי הסולאר לא מתחרים בדלקי מאובנים? אפשר לטעון שהתשובה נעוצה בסובסידיות האמריקאיות, אבל בטקסס אין סובסידיות כאלה. נכון שהפרויקט נהנה מהטבת מס פדרלית, אבל גם בלעדיה מחיר החשמל היה 8 סנט - עדיין נמוך יותר מפחם ואנרגיה גרעינית, ויקר רק בסנט אחד יותר מגז. וכשמשקללים את עלויות הנזק הסביבתי מגז, פליטות הפחמן ומקומות העבודה המקומיים שמספקת אנרגיה סולארית, מחיר אנרגיית הגז עולה פלאים.

ומה עם אנרגיית רוח? ההצעות שקיבלה Austin Energy למחיר שעת קיל־ואט חשמל מאנרגיית רוח פשוט שוברות שוק: 2.8–3.8 סנט. אך האתגר של אוסטין הוא צריכת שיא באמצע היום, ומקור החשמל האמין ביותר ליום הוא אנרגיה סולארית, למרות ההצעה האטרקטיבית של תחנות רוח.

המקרה של אוסטין מדגים כיצד התחזיות של גולדמן זאקס, כמו גם זו של משרד האנרגיה האמריקאי שהעריך כי מחירי הסולאר יהיו נמוכים יותר ב־2020, כבר מיושנות. אבל הדו"ח של גולדמן זאקס מעלה נקודה נוספת - צמד מילים שהן אימתן של כל ספקיות האנרגיה - עריקה מהרשת. "בסופו של דבר", כותבים מחברי הדו"ח, "הגביע הקדוש של אנרגיה סולארית הוא מצב שבו הלקוח לא זקוק כלל לרשת החשמל. אף שהדרך לשם עדיין ארוכה העלויות הצונחות של סוללות ופאנלים סולאריים, הרצון להפחית פליטות פחמן והתשתיות המזדקנות של רשת החשמל יביאו המוני לקוחות לערוק".