שווים יותר?

אבל הוא לא מבין איך שמו מוזכר יחד איתם באותה כתבה. הוא, בניגוד אליהם, הקפיץ את הרווח התפעולי של החברה בניכוי ההפרשה המיוחדת שעליה לא היתה לו שליטה, או הוביל להשלמת מו"מ מורכב (כאילו שזה לא חלק מהגדרת התפקיד שלו), או הצליח להגדיל רווחיות בדו"חות מתחום זה או אחר באופן שכל ותיקי הענף משפשפים את עיניהם ומחפשים את הקאץ'. הוא, מגיע לו לקבל את השכר העצום, המופרך וחסר הפרופורציות כי הוא באמת משהו מיוחד. אבל כל השאר? לגביהם, הביקורת מוצדקת.

כולם מרגישים מיוחדים וחושבים שמגיע להם יותר. אף מנכ"ל לא רואה את הדבשת של עצמו. לכן, הם לא מוכנים להודות שהרווחים העצומים הם אולי תוצאה של שוק הון טוב, של פעילות בענף לא תחרותי או של חשבונאות יצירתית במיוחד. הכישלון הוא יתום, ולהצלחה יש מנכ"ל שבטוח שמגיע לו עליה בונוס חריג, מיוחד, יוצא דופן — כמעט כמוהו.

והדירקטוריונים? במקום להציב למנכ"ל גבולות, הם מאשרים עבורו תוכניות תגמול מופרכות שמבטיחות לו שכר גבוה, אפילו עוד לפני שהוכיח שהוא מיוחד. את התגמול הנדיב מסבירים הדירקטורים וועדות התגמול במילים מכובסות, ותולים את פערי השכר הגבוהים בחברה בכישוריו "הייחודיים" של המנכ"ל (MBA עם התמחות במימון ממכללה וניסיון בענף) ומבהירים שפערים אלו לא יפגעו ביחסי העבודה בחברה. אחרי הכל, העובדים הפשוטים מבינים שלמנכ"ל "המיוחד" מגיע לקבל 10 מיליון שקל בשנה, בעוד שבקשתם להעלאה של 200 שקל בחודש, נדחתה "בשל הצורך בהתייעלות".

אין ספק שעל כישורים יש לתגמל, וגם על התמחות וניסיון. אבל לא המנכ"לים ולא מי שמאשר את שכרם רואים שדבשת התגמול כבר עושה צל גדול, והשמש, שזרחה בעת שהיה מקובל למשוך שכר בעלות של עשרות מיליוני שקלים — כבר שוקעת.

דבשת התגמול צילום: cc by Neil and Kathy Carey