הבכירים הקפיצו את שכרם והקפיאו את של העובדים
שלוש שנים עוקב כלכליסט אחר פערי השכר בחברות הציבוריות. השנה דגמנו נתוני שכר חסרי תקדים של 320 אלף עובדים בחברות שנסחרות בבורסה בתל אביב ומעסיקות מעל 500 עובדים. הבדיקה חשפה תמונה עגומה של שוק עבודה שמצטמצם, שכר עובדים קפוא ופערי ענק שרק הולכים ומתעצמים
אלו המספרים של ישראל, שנת 2013: 38% מהחברות צמצמו בעובדים, שכר הבכירים זינק ב־9.2% בניטרול מדד, בעוד שכר העובדים דשדש מאחור עם עלייה של 1.4% בלבד בניטרול מדד - זהו פער של פי 6.6 בשיעור העלייה. בנוסף, הפער בין שכר הבכיר הממוצע לשכר העובד הממוצע עמד על פי 30 לעומת פי 29 ב־2012. מי שכן הוסיפו עובדים היו הרשתות הקמעונאיות, אלה שמעסיקות במשרה חלקית ובשכר נמוך.
לטבלה המלאה המשווה את שכר הבכירים בחברות הציבוריות לשכר עובדיהם לחצו כאן
לצפייה בכתבות פרויקט תורת הפערים - סיכום 2013
אלה המנהלים עם פערי השכר הגבוהים ביותר
המדינה לא מצליחה להגביל את שכר עובדי החברות ממשלתיות
זו השנה השלישית שבה "כלכליסט" עוקב אחר פערי השכר בחברות ציבוריות, אך השנה התמקדנו בחברות שהן המעסיקות הגדולות ביותר בבורסה בתל אביב. נבדקו חברות ציבוריות מדווחות לפי תקנות רשות ניירות ערך הישראלית, שמצבת העובדים שלהן נכון לסוף 2013 עמדה על יותר מ־500. 95 חברות מכל התחומים ענו להגדרה.
הראל ויזל, מנכ"ל פוקס. עלות שכרו 401 אלף שקל בחודש - פי 109 מעלות השכר הממוצעת של עובדי החברה צילום: אביגיל עוזי
המיקוד בחברות בעלות כוח אדם גדול הביא בסיכום החישובים למצבה מצרפית של כ־320 אלף עובדים - נתון מדהים שמהווה כ־10% מכלל משרות השכיר
בישראל ב־2013 על פי הלמ"ס. דרך חישוב פערי השכר בחברות הציבוריות הצלחנו להגיע למדגם שמספר לנו לא רק מה קרה לבכירים בצמרת, אלא איך השתנה מצבו של העובד השכיר הישראלי הממוצע ב־2013.
כשבוחנים את הנתון המוביל של פרויקט פערי השכר של "כלכליסט" - המרחק בין השכר הממוצע לעובד לבין השכר הממוצע לבכיר, רואים כי על אף הרגולציות השונות על שכר הבכירים, על אף העלאת שכר המינימום, על אף הביקורת הציבורית הנרחבת על חזירות המנהלים שגוזרים לעצמם קופונים שמנים - פערי השכר בישראל גדלו ב־2013. עלות השכר החודשית הממוצעת לבכיר עמדה על כ־365 אלף שקל, פי 30 מהשכר הממוצע לעובד. פער זה עמד על פי 29 ב־2012.
אלפי משרות התאיידו
לפי נתוני "כלכליסט", ב־2013 עלה השכר הממוצע לעובד ב־3%, נתון שנובע בעיקר מעליית שכר המינימום ב־4.8% באוקטובר 2012 - מה שהשפיע על הרף התחתון של שוק התעסוקה כולו.
כשמוסיפים לכך עובדים נוספים בהסכמים קיבוציים צמודים לשכר המינימום, ועוד עובדי מגזרים שלמים שזוכים כמעט בכל שנה לעדכוני שכר אוטומטיים, כמו עובדי בנקים, חברות בעלות איגודי עובדים חזקים כמו כיל וחברות ממשלתיות - הנתון הזה הופך להגיוני עוד יותר, ומשקף יותר רגולציה והשפעה של איגודים מאשר נדיבות לב או הבנת מצוקות העובד הזוטר מצד המעסיקים.
בשנה זו בחרו בכירי השוק העסקי בישראל להגדיל את עלות שכרם ב־11%. באווירה הציבורית מאז המחאה של קיץ 2011, הנתון הזה פשוט מקומם, ובמיוחד כשבוחנים ממה הוא בנוי. בכירי החברות הציבוריות אוהבים לטעון שעלות האופציות שהם מקבלים, עלות חשבונאית שכמעט לא קשורה למציאות (הכסף שנובע בפועל מאופציות אלה יכול להיות אפס או מיליונים), מטה מעלה את עלות שכרם. בדיקת "כלכליסט" מעלה כי טענה זו לרוב אינה נכונה, וכי רכיב האופציות בעלות שכר הבכיר הממוצע עמדה על 16% בלבד, בעוד רכיבי המזומן (שכר ובונוס) היוו 84% מעלות שכר הבכירים ב־2013.
38% מהחברות שנבדקו צמצמו עובדים. הדבר בלט במיוחד בענף התקשורת, שם התאיידו 6,147 משרות - רובן נעלמו כליל, חלקן עברו לחברות כוח אדם או הופיעו מחדש בגולן טלקום. מצבת העובדים הכוללת ירדה ב־0.2%, מה שסותר את נתוני הלמ"ס שמציגים עלייה של 1.3% במשרות השכיר ב־2013.
השכר הממוצע לפי הלמ"ס עמד ב־2013 על 9,024 שקל ברוטו - סכום שבתרגום לעלות שכר מהווה תגמול חודשי של כ־12 אלף שקל - לא מאוד רחוק מהנתון של החברות בחישוב "כלכליסט", שגילה עלות שכר ממוצעת של 14.4 אלף שקל לעובד. ניתן להסביר את הפער בכמה דרכים, אך נראה שההסבר המדויק ביותר הוא שמצבם של השכירים הזוטרים בחברות ציבוריות גדולות פשוט טוב יותר ממצבם של השכירים בחברות קטנות ובינוניות באותה תעשייה.
קשה יותר להתפרנס בכבוד
המיוחד בנתוני "כלכליסט" לעומת נתוני הלמ"ס הוא היכולת להציץ פנימה ולראות מי החברות שהגדילו את מצבת כוח האדם שלהן ב־2013. כך, כשבוחנים את החברות בדירוג מספר העובדים שנוספו, השיאנית היא חברת כוח האדם דנאל, והתוספת נבעה מרכישה של חברה אחרת ולא מהוספת עובדים בפועל.
איזי כהן, מנכ"ל כלל ביטוח. החברה ערכה פיטורים נרחבים השנה אך שכרו זינק לפי 81 מהשכר הממוצע לעובד צילם: אוראל כהן
בנטרול רכישות שבוצעו בצמרת, מגלים ששיאניות הוספת העובדים ל־2013 הן הקמעונאיות. שופרסל הוסיפה 928 עובדים, פוקס הוסיפה 533 עובדים ורשת ויקטורי הוסיפה 311. נהדר שקמעונאים מעסיקים עוד עובדים, אבל ממשכורת של מוכר בחנות בגדים או קופאי בסופר כמעט בלתי אפשרי לתמוך בכבוד במשפחה בישראל של 2013.
כשבוחנים מקומות עבודה מתגמלים יותר מרשתות קמעונאיות מגלים תמונה הפוכה. למשל, למעט בנק ירושלים שהוסיף עובדים, כל הבנקים צמצמו בהם. מצבת העובדים בתעשיית המזון ירדה ב־2.8%. חברות הדלק הוסיפו 294 עובדים, אך רובן משרות שפונות בעיקר לחיילים משוחררים שמחפשים עבודה מועדפת.
בישראל של 2013, זאת שיוקר המחיה עלה בה והשכר הממוצע לא זז בה - היכולת לעבוד בכבוד, להתפרנס בכבוד ולקיים משפחה נדירה יותר. המגמה הזו צריכה להדאיג את היושבים בראש הפירמידה - הבכירים שעלות שכרם חושבה בפרויקט, אלה שנשארו בחוץ והפוליטיקאים. כל אלה יושבים במיקום נהדר בראש הפירמידה, אבל היסודות שלה הולכים ומתערערים.
