להעלות את גיל הפרישה ולשמור על הזכויות

גיל הפרישה ההיסטורי, 65, נקבע בגרמניה בשנת 1889, כאשר תוחלת החיים הייתה כ-49 שנה. 125 שנה לאחר מכן עלתה תוחלת החיים בישראל לכ-82 שנה (81 לגברים, 84 לנשים). החל מגיל הפרישה תוחלת החיים של הפנסיונרים ארוכה יותר.

אם בעבר הצבירה לפנסיה הייתה צריכה להספיק למספר מצומצם של שנות חיים שלאחר גיל הפרישה, היום היא צריכה להבטיח פנסיה לתקופות ארוכות שבין 15 ל-20 שנה ואף מעבר לכך.

אצל רוב השכירים הצבירות בתוכניות הביטוח והפנסיה לא מספיקות להבטיח פנסיה הולמת ולכן הפנסיונרים עלולים לחוות חוויה קשה של ירידה ברמת החיים לאחר צאתם לפנסיה. בנוסף, קיים משבר נפשי שבתאריך מסוים, האדם נדרש להתנתק מעבודתו ומחבריו לעבודה וחש כהולך בטל.

מנתוני הלמ"ס עולה כי מספר בני ה-60 ומעלה שאינם עובדים מוערך ב-730 אלף, מתוכם כ-450 אלף נשים (כ-62%) ו-280 אלף גברים (כ-38%). מתוך אוכלוסייה זו ל-450 אלף אין הסדר פנסיה ומתוכם כ-150 אלף לא מצליחים לכסות את הוצאותיהם החודשיות. רק ל-280 אלף יש הסדר פנסיה (כ-39% מציבור המבוגרים). הנתונים מדברים בעד עצמם וזועקים להתייחסות שונה בכל הקשור לפרישה מעבודה ויציאה לפנסיה.

ברור כי לאור התארכות תוחלת החיים הכסף הנצבר בתוכניות הביטוח והפנסיה, אינו מספיק להבטיח פנסיה הולמת לשנים רבות שלאחר גיל הפרישה, לכן יש ליצור מנגנונים שיתאימו את חוקי העבודה, תקנות מס הכנסה, ביטוח לאומי, ביטוח מנהלים, קופות גמל ותקנוני קרנות הפנסיה הוותיקות והחדשות למצב החדש.

להמשיך לעובד אחרי גיל הפרישה (אילוסטרציה) צילום: שאטרסטוק

גם משק המדינה יתקשה במימון קצבאות זקנה בגיל מוקדם (ביחס לתוחלת החיים) ובמימון פנסיה תקציבית לשנים ארוכות ביותר מעבר לכל התחזיות שהיו כאשר יצרו את תוכניות הפנסיה הללו. יחס התלות בין כוח העבודה הפעיל לבין שיעור הגמלאים יהווה נטל הולך וכבד שהמשק יתקשה יותר ויותר להתמודד אתו.

לפיכך יש לפעול בשני צירים: העלאת גיל פרישה חובה ומתן אופציה להמשך עבודה באופן וולונטרי מעבר לגיל פרישה חובה.

ישנה טענה לפיה העלאת גיל הפרישה חובה מונעת כניסת צעירים למעגל העבודה. אבל כיום ישנה מגמה ברורה של עיכוב הכניסה למעגל העבודה בגיל צעיר לעומת העבר. לדוגמא, רבים מהחיילים המשוחררים יוצאים ל"טיול הגדול". מי שממשיך ללימודים, מפסיד לכן לפחות שנה עד שלוש שנים, לעומת מה שהיה בעבר.

בנוסף, הניסיון בהעלאת גיל הפרישה ב-2004 מראה שהשינוי הביא להגדלת מספר המועסקים במשק כולל צעירים ולא מנע מהם כניסה לשוק העבודה. הצטרפות צעירים למעגל העבודה תלויה בצמיחה כלכלית ואי פרישת המבוגרים אינה חוסמת צירוף עובדים צעירים אם קיימת צמיחה.

לפיכן, יש להעלות את גיל פרישת חובה לגברים ונשים, מגיל 62 לנשים ו-67 לגברים לגיל 70 לגברים ונשים כאחד. אפשר לעשות זאת ע"י מתן תמריצים להמשכת עבודה לעובד ולמעביד ולא ע"י סנקציות של ביטול קצבאות ביטוח לאומי והקטנה דרסטית של קצבאות זקנה מקרנות פנסיה ותיקות. כדי להתאים את יכולת המשק לשינוי זה, מומלץ לפרוס העלאה זו על פני מספר שנים, כך שכל שנה תוסיף מספר חודשים לגיל הפרישה התקני.

בנוסף, יש לקבוע "גיל פרישה רשות" חדש לגברים 67. בגיל זה גברים יוכלו, אם ירצו, לפרוש ולקבל את מלוא זכויותיהם. "בגיל פרישה רשות" לנשים, ניתן להשאיר את המצב החוקי הקיים לעניין "גיל פרישה רשות" ולהעלות גיל פרישה חובה לגיל 70.

להתאים את התוכניות לפרישה בגיל 70

ברגע שיקבע בחוק שגיל פרישת חובה הוא 70 אוטומטית, יותאמו תקנוני קרנות הפנסיה, תוכניות ביטוח המנהלים, קופות הגמל, תקנות המס, ההסכמים קיבוציים וצווי ההרחבה לשינוי זה.

בקרנות הפנסיה יש לדאוג לכך, שעובדים שמחליטים לפרוש מוקדם, לא יינזקו מעבר למתחייב מהחישוב הכלכלי הטהור הנובע מהקדמת הפרישה. מאידך יש לדאוג להוסיף זכויות לכל אלה, הממשיכים בעבודתם עד גיל פרישה חובה החדש.  

יש לשנות את הגדרות קצבאות הנכות לגיל פרישת חובה החדש בכל תוכניות הביטוח,

הפנסיה וכולל תקנות הביטוח לאומי .

שמשתכר בין כ-5,500 ל-7,500 שקל וטרם הגיע לגיל הזכאות לקצבת זקנה שאינה מותנה בהכנסות אינו מקבל את קצבת הזקנה ובמקום זאת יקבל בעתיד תוספת לקצבה.

בקרנות פנסיה וותיקות צריך לקבוע כי בגיל 64/62 לנשים ו-67 לגברים ניתן יהיה לקבל את מלא הזכויות. בהתאם למצב כיום, ללא קיזוז עקב "הקדמת פרישה" וללא קשר להמשך העבודה או לגיל פרישת חובה. פעולה כזו של הקטנת זכויות, יכולה שתתקיים רק במקרה של גרעון אקטוארי בקרנות ועל בסיס הכללים שהוגדרו בתקנון האחיד/בחוק.

יש לעודד שכירים ועצמאים שרוצים להפקיד חלק מהכנסתם החייבת במס באופן חד-פעמי בתוכנית פנסיה, ובקופות גמל אחרות, שמשיכת הכספים מהן נעשית ממילא בדרך של קצבה, לעשות זאת , ולקבל הטבת מס על כספים אלה. בצורה זו יוכלו העובדים לתגבר את הפנסיה העתידית שלהם על חשבון צריכה עכשווית.

קרנות השתלמות – יש לבחון דרכים לעודד אנשים לדחות השימוש בכספי קרנות ההשתלמות לגיל פרישה ובכך יוכלו לתגבר את הפנסיה העתידית שלהם.

לבטל ההפרשות לביטוח לאומי

גם כיום מותר להמשיך ולהעסיק עובד גם אחרי גיל הפרישה וזאת בהסכמה. יש לחדד עובדה זו ולקבוע שמעבר לגיל 70 לא יהיו פיטורים מסיבת גיל, אלא רק מסיבות כלכליות, תפקודיות ו/או עסקיות. תנאי העסקה יהיו ונתונים לרצון החופשי של המעביד והעובד. עובדים שבהסכמה עם מעסיקיהם יוכלו להמשיך לעבוד, יהיו זכאים כמובן להגדלה של קצבאות הזקנה שלהם מכל מקור: קרנות פנסיה, חברות ביטוח, וביטוח לאומי.

כדי לעודד מעסיקים להמשיך ולהעסיק אוכלוסייה בוגרת, מוצע לבטל ההפרשות לביטוח לאומי, לעובדים שממשיכים לעבוד מעבר לגיל 67.

השינויים הדמוגרפיים שעוברת החברה המודרנית ובתוכם השינוי הדרמטי בתוחלת החיים הופכת את החברה הישראלית לחברה רב גילית שלכל הרבדים בה יש זכות לשילוב ולקיום אנושי וכלכלי בכבוד. כיום, העבודה היא חלק בלתי נפרד מהמערכות החברתית ומתחושת הערך של אדם.

הכותב הוא מייסד ולשעבר בעלים של קבוצת הביטוח שקל ויו"ר פורום מנהלי הסדרים פנסיוניים בישראל