הכל נשאר במשפחה: כיצד תבטיחו את עתיד העסק גם בדורות הבאים
אחת השאלות המרכזיות הטורדות בעלי עסקים משפחתיים היא כיצד לוודא שצאצאיהם ימשיכו ליהנות ממפעל החיים שייסדו וטיפחו בעשר אצבעות. חוק החברות מציע מנגנון מאוזן ויעיל להתרת הסבך הבירוקרטי
בעוד שבעלי שליטה בחברות ציבוריות טרודים בימים אלה בשאלת יישומו של חוק הריכוזיות שאושר בדצמבר האחרון, לרבות בכל הנוגע להפרדה בין תאגידים ריאליים ופיננסיים ו"קיפול השכבות" בחברות הפירמידה, הרי שרוב בעלי העסקים בישראל מוטרדים משאלות אחרות לגמרי לגבי המשך בעלותם בחברה.
חלק ניכר מהחברות הפרטיות במשק הן חברות משפחתיות, שהוקמו על ידי ראשי המשפחה לפני שנים ומעסיקות כיום רבים מבני המשפחה כעובדים. אחת השאלות המרכזיות הטורדות את בעלי השליטה בחברות אלה היא כיצד לוודא שצאצאיהם ימשיכו ליהנות מהעסק שייסדו וטיפחו בעשר אצבעותיהם לאורך השנים. למעשה, האמור לעיל נכון גם לגבי בעלי השליטה בחברות הציבוריות, שהרי רוב רובם מחזיקים במניות השליטה בחברות הציבוריות באמצעות חברות פרטיות משלהם.
אילוסטרציה. לשמר את הגחלת המשפחתית צילום: שאטרסטוק
התשובה לשאלה זו איננה פשוטה כלל ועיקר. נניח שלמשפחת לוי חברה פרטית בבעלותם המלאה של הורי המשפחה. אותם הורים - שהחברה היא מפעל חייהם והנכס העיקרי שהם מבקשים להנחיל לצאצאיהם - חותרים להבטיח את "שימור הגחלת המשפחתית" גם בדורות הבאים (לא רק בדמות ילדיהם, אלא גם בידי ילדי ילדיהם וכולי).
ובכן, דרך מוכרת וידועה למנוע את העברת השליטה/הבעלות בחברה לידיים זרות היא קביעה בדבר זכות סירוב ראשון כשיבקש מי מבעלי המניות להעביר לאחר. אלא שפתרון מוכר זה אינו "תרופת פלא" לכל המקרים. וכך, למשל, כללי זכות הסירוב הראשון אינם חלים במקרה של פטירה, שאז ועל פי דין, רשאי כל מוריש להוריש את רכושו (ובענייננו אנו - את המניות בחברה המשפחתית) לכל מי שיחפוץ.
כתוצאה מחוסר הבהירות לגבי מה ניתן ומה לא ניתן לעשות במצבים כאלה, מוצאים עצמם בעלי עסקים משפחתיים לא אחת מתוסכלים, ונאלצים להתמודד עם לחצים סותרים ומתחים העלולים לפגוע בתפקוד החברה, ולמרבה הצער לעתים גם בשלום הבית.
סעיף 300 - נקודת פתיחה מוצלחת להסדרת התחום
הבשורות הטובות הן שיש מה לעשות. חוק החברות כולל פתרון לבעיה בדמותו של סעיף 300, המציע מנגנון מאוזן ופרקטי להתרת הסבך כך שהעסק המשפחתי יוכל להישאר בידיים המשפחתיות תוך הגנה על זכויות הצדדים המעורבים.
לפי סעיף 300, חברה פרטית רשאית להסדיר בתקנונה הוראות המחייבות זוכים במניותיה אגב ירושה למכור אותן לידי בעלי המניות הוותיקים תמורת שווין ההוגן. המדובר אפוא, בהסדר וולונטרי, המותיר לבעלי המניות מרחב לפעול בחופשיות כדי לשמר את הבעלות המשפחתית בחברה תוך מתן תמורה הולמת למי שזכה במניותיה אך איננו בן המשפחה.
סעיף 300 אף קובע, כי אם הצדדים לא הגיעו בכוחות עצמם להסכמה בדבר השווי ההוגן שישולם ליורשי המניות עבור מכירת החזקותיהם לבעלי המניות המקוריים - יקבע אותו בית המשפט. אם הצדדים לא הגיעו להסכמה, ואיש מהם לא פנה לבית המשפט, הרי שתוך 90 ימים יירשמו המניות על שם הזכאי להן - ובדוגמה שלנו, על שמו של האדם שקיבל את המניות בירושה למרות שאיננו צאצא ישיר של מייסדי החברה.
בפועל, קביעת הוראה בתקנון, המאלצת יורשים למכור את מניותיהם לבני המשפחה הגרעינית, עשויה להיות מלאכה מורכבת ותובענית. בעלי עסקים המבקשים לקבוע הוראה כזו חייבים לעשות כן בשיקול דעת, ברגישות ותוך שהם מביאים בחשבון שיקולים נוספים. אך ב"שורה התחתונה", סעיף 300 הוא נקודת פתיחה מוצלחת להסדרת היחסים בין הגרעין המייסד של החברה לבין יורשים פוטנציאליים של המניות.
מעניין לציין עוד שסעיף 300 אינו מייחד עצמו רק למקרים של ירושות, והוא חל גם במקרה של, חלילה, פשיטת רגל של בעל מניה. גם במקרה זה אימוצו של סעיף 300 יאפשר לבעלי המניות האחרים ("חברי הגרעין המשפחתי") לאכוף את הנאמן בפשיטת הרגל למכור דווקא להם את המניות של בן המשפחה ביש המזל.
*האמור אינו מהווה ייעוץ משפטי וכל מקרה וחברה חייבים להיבדק באופן פרטני וענייני.
