8 תובנות לאחר 8 ימים של מבצע צוק איתן

הקרדיט על כיפת ברזל

זה הזמן לאיחוד התעשייה הביטחונית

בשעה שכולם התפעלו השבוע מהביצועים של כיפת ברזל, רגע אחרי שרפאל, התעשייה האווירית ומשרד הביטחון התקוטטו ביניהם למי מגיע הקרדיט על היירוטים המוצלחים, טיל נ"ט ששוגר לעבר טנק צה"ל בסמוך לרצועה יורט על ידי מערכת מעיל רוח, גם היא של רפאל. לאחר מלחמת לבנון השנייה החלה רפאל לפתח את המערכת, כאשר במקביל פיתחה תעש מערכת מתחרה בשם חץ דורבן. רפאל ותעש שתיהן חברות בבעלות ממשלתית, בפיתוח המערכות של שתיהן הושקעו תקציבי מדינה, ושתיהן יצאו לדרך באישור הרגולטור האחראי עליהן - משרד הביטחון. התחרות ביניהן על פיתוח מערכת יירוט טילי נ"ט היא ההוכחה שמדובר בכפילות מיותרת, שדווקא עכשיו, על רקע ההצלחה של מעיל רוח וכיפת ברזל, הגיע הזמן לצאת למהלך שבעולם הביטחוני מדברים עליו שנים: מיזוג התעשיות הביטחוניות.

מדינת ישראל היא הבעלים של שלוש חברות ביטחוניות גדולות: רפאל, התעשייה האווירית ותעש. שלוש חברות שחלק מהפעילות שלהן מתקיימת בתחומים משיקים, ושמתחרות זו בזו על פיתוחים חדשים, חוזים גדולים בארץ ובחו"ל ותקציבים ממשלתיים. זאת כאשר לפחות שתיים מהן (תעש והתעשייה האווירית) גם נגועות בהרבה מאוד חוליים כמו אבטלה סמויה בשיעורים מוגזמים. מכיוון שהתעשיות הללו ממילא משתפות פעולה ביניהן בחלק מהפרויקטים, הרי שהשארתן כישויות נפרדות מיותרת, בזבזנית ומנותקת מהמגמה העולמית בתחום.

נעמה סיקולר

כיפת ברזל צילום: איי אף פי

חוסר ביטחון תקציבי

גם המלחמה בעוני היא מלחמה

לגמרי במקרה מבצע צוק איתן התחיל שבועיים לאחר שהוגשו המלצות הוועדה למלחמה בעוני. אני לא רוצה לטעון שעלויות מיגור העוני, על פי דו"ח הוועדה, מסתכמות ב־7.8 מיליארד שקל ושהעלות המצטברת של מלחמות עזה האחרונות מתקרבת ל־10 מיליארד שקל. זה יהיה טיעון דמגוגי.

ובכל זאת, חשבו על זה לרגע. אני לא איש צבא. אני רק שומע שאומרים שהסיבוב הנוכחי בעזה הוא מבצע של אין ברירה. ייתכן שזה נכון. אבל אם נרחיב רגע את הטיעון הזה, מה זה אומר על כל הדברים האחרים? שבמלחמה בעוני יש ברירה? שבמאבק להצלת מערכת הבריאות יש ברירה? למה כשצריך למגן את בית החולים ברזילי ב־60 מיליון שקל בלבד, משרד האוצר לא מוצא את הכסף?

כשמדובר בביטחון, כל השיקולים מתאיינים ברגע והכל עומד דום. כשמדובר ביתר הדברים שמרכיבים את חיי היומיום שלנו, צריך להחליט מהם סדרי העדיפויות ושום דבר אינו בגדר אין ברירה. אני לא בטוח איך משנים את המצב הזה, אבל הייתי שמח לחיות במציאות הפוכה בדיוק.

שאול אמסטרדמסקי

שוק איתן

הצבע אדום, אך המסכים ירוקים

פרמיית הסיכון של מדינת ישראל אולי עולה, אבל נראה כאילו כיפת הברזל מגנה גם על המשקיעים בשוק ההון, שלא ממהרים לבצע שינויים בתיק ההשקעות. כל יום נורים עוד מטחי טילים, ומנגד עוד ועוד חברות מתכוננות לגיוסי אג"ח, ואלו מסתיימים בהצלחה מסחררת. שווקים אוהבים ודאות.

הירידות בשוק במצבי לוחמה נובעות מחוסר הוודאות - ולכן הימים הראשונים ללחימה התאפיינו בירידות. ברגע שמתחילים דיבורים על הפסקות אש, השוק מקבל את מנת הוודאות הדרושה לו כדי לחזור לעלות. אתמול, כשם שהדיבורים על הפסקת האש היו מהוססים כך היה גם המסחר, ככל הנראה בשל החשש מהתארכות הלחימה (דבר שיוביל שוב לחוסר ודאות ויכול לשנות את המגמה בשוק).

אלא שהפעם לא רק הסרת אי־הוודאות מניעה את השוק - הירידות שמביאה עמה הלוחמה נתקלו בבועת האג"ח, שנובעת מעודף הכסף שקיים בשוק הישראלי והריבית הנמוכה. ואת זה הרבה יותר קשה לה לנצח.

אתי אפללו

כמעט נושמים לרווחה

אז למה לא כל יום מבצע

במהלך מבצע צוק איתן ירדנו לבאר שבע לבדוק אם השמועות נכונות ומשרתי הציבור הפכו למסבירי פנים, יוזמים וכיסיהם מלאים בתקציב. השמועה לא היתה רחוקה מהמציאות. אנשי מס רכוש הגיעו בזריזות לבתים ולמפעלים שנפגעו, הפנו את המשפחות למלונות, הציבו מאבטחים לשמור על הבתים הנטושים והחלו למלא טפסים לפיצוי. במקביל מיהרה עמידר להתקשר עם קבלנים לתיקון מה שנדרש. כמו בעמוד ענן, גם בצוק איתן העובדות הסוציאליות של לשכות הרווחה בדרום נדרשו לא פעם להגיע גם תחת אזעקה אל הקשישים והמשפחות במצוקה בשביל לתמוך ולסייע או להפנות נפגע חרדה לטיפול פסיכולוגי. אנשי העיריות דאגו לניקיון, מיזוג ולפעמים גם לאספקת מזון ושתייה למקלטים.

דוגמאות לסוג כזה של שירות לא חסרו בשמונת ימי המבצע, והזכירו את הקלישאה של המורים לספורט לגבי היחס בין "לא יכול" ו"לא רוצה". המערכת הפקידותית היתה כל מה שהקריקטורה שלה לא. היא עבדה עם הפנים לאזרח ולא דרשה שהאזרח יתאים עצמו אליה. השבחים מצד התושבים, לפחות אלה שדיברנו איתם, היו כמעט חד־משמעיים. גם אם היו פאשלות, נראה שמבצע צוק איתן לפחות חיזק את האמון של האזרחים בשירות הציבורי.

אז נכון, מדובר בשעת חירום שבה כולם נזכרים איך כולנו ערבים זה לזה, אבל האמת היא שאין סיבה טובה מדוע לא כל יום יכול להיות כזה, או לפחות קרוב.

מיקי פלד

מצוקה עזה

חמאס בפשיטת רגל כלכלית ופוליטית

תנועת חמאס ושלטונה בעזה נוהגים בימים האחרונים כמי שאין להם מה להפסיד. מלבד פופולריות מסוימת שהם נהנים ממנה ברחוב הפלסטיני, הם הפסידו כבר את הכל. במשך שלוש השנים האחרונות ניחתו על התנועה שורה של מכות פוליטיות וכלכליות הכרוכות זו בזו. מאות מיליוני דולרים הוציאו ראשי הארגון על ייצור אלפי רקטות ועל בניין רשות ענקית של מנהרות בתוך הרצועה ולעבר גבול ישראל. עכשיו מתברר שרובה ככולה הוצאה לריק. ישראל וכיפת הברזל שלה עמידים מול הטילים והמנהרות.

תושבי עזה מתפנים מצפון הרצועה צילום: איי פי

40 אלף עובדי ופעילי החמאס בעזה לא קיבלו משכורות מאז אפריל, והם כילו את זעמם בסניפי הבנקים תוך שהם מכריזים: אם אנחנו לא מקבלים שכר אז גם האחרים לא יקבלו. ברצועה שורר שבר כלכלי קשה; אין כמעט ייצור, אין יצוא, השירותים מושבתים בחלקם, ביוב ברחובות. 1.7 מיליון תושבי עזה, שרובם (כ־60%) הם בני משפחות פליטים מ־1948, חיים מהיד לפה ברמת שכר של כ־1,000 דולר לנפש לשנה ממשכורות שמעבירים הממשלה ברמאללה וארגוני סעד ובראשם האו"ם.

בכל העולם הערבי, ואולי בכלל, נותר לחמאס פטרון כספי ופוליטי אחד והוא נסיכות קטאר (ובמידה מועטה גם טורקיה). אלא שאת הסיוע של קטר חוסמים הרשות ברמאללה, ישראל ומצרים. פשיטת הרגל הכספית התווספה לבידוד ולמצור המדיני על חמאס, ששלטונו בעזה מעורער היום יותר מאי פעם בעבר.

דני רובינשטיין

משק בלי אנרגיה

העורף איתן, התשתיות שבריריות

על רקע הלחימה יש מי שנזכר שהקסאמים מהווים איום גם על התשתיות השבריריות של מדינת ישראל ושכל פגיעה בהן עלולה להחזיר אותנו לימי המנדט. רשות החשמל הודיעה אתמול שאם יהיה מחסור בגז טבעי היא תעשה חלוקה: חברת החשמל תעביר את הגז שלה לתחנות הכוח הפרטיות ותחזור לשרוף סולר; בתמורה ייצור החשמל הפרטי ישועבד לטובת המשק.

ההנחיה הזאת רק מזכירה לנו עד כמה משק האנרגיה שלנו חי על הקצה: כבר עשר שנים שאספקת הגז של ישראל נשענת על צינור גז בודד. מיקומו כמובן אסור לפרסום, אך פגיעה בו ומחצית מייצור החשמל במשק תיפסק או יתייקר משמעותית. בתחבורה המצב גרוע יותר: פגיעה בכבישים ראשיים, בוודאי בשעות העומס, לא תמנע רק ממאות אלפי אזרחים להגיע לעבודה, אלא גם ממשאיות האספקה של צה"ל להביא מזון, תחמושת ודלק למי שנמצא בחזית. אז לצד התודה לכיפת ברזל, נראה כי בתחומי התשתיות והתחבורה אנחנו יותר מדינת עולם שלישי מאומת סטארט־אפ.

ליאור גוטמן

ציוץ איתן

מפסידים ברשתות החברתיות

מאמצי ההסברה של ממשלת ישראל, אזרחיה וצה"ל נושאים פרי ברחבי העולם. הפעם ראינו הרבה יותר גופי תקשורת זרים - כולל רשתות כגון ה־BBC, אל־ג'זירה וערוצי חדשות מצריים - שמוכנים לבקר את חמאס, ובמקרים מסוימים אף לשבח את ישראל על האיפוק והזהירות שהיא מפגינה מפני פגיעה באזרחים.

אבל ללא ספק, יש לנו עוד הרבה מאוד עבודה לעשות בתחום הדיגיטל. המספרים מדברים בעד עצמם: יש 1.8 מיליון איש המשתמשים בהאשטגים gazaunderfire ו־gazaunderattack ברחבי האינטרנט - פי שמונה יותר מאלו המשתמשים בהאשטגים הישראליים israelunderfire ו־israelunderattack.

אך אלו נתונים מטעים. רוב הגולשים לא בהכרח משתמשים בהאשטגים. ובכל מקרה קשה, עד כמעט בלתי אפשרי, לכמת את המתרחש ברשתות החברתיות ולמדוד את דעת הקהל.

אלא שזו בדיוק הנקודה: ההאשטגים הם אינדקציה לכך שהקהל הפרו־פלסטיני הוא יותר מאורגן. הוא יודע כיצד להשתמש במדיה החברתית, איך להפיץ את המסר ולהפוך אותו לוויראלי. הוא משתמש יותר בתמונות, ויותר באינטסגרם ובטוויטר על חשבון פייסבוק, משתף הרבה יותר ומקדם יותר. אנחנו עוסקים בעיקר בפרסום בפייסבוק בזמן שהדיון הוא בעיקר בטוויטר. אם אנחנו רוצים להפיץ את המסר, אנחנו צריכים להתחיל ללמוד מהם הכלים שהצד השני משתמש בהם, ולהתאים את עצמנו לשם.

הראל עילם

מכורים לדרמה

הפסקת אש, ואז מה?

לרגע אחז בי חשש. השלום כמעט פרץ לפתע, המונדיאל נגמר, ואני - שאפליקציית צבע אדום הפכה לאובססיה החדשה שלי בימים האחרונים - חשתי כמי שניצבת מול שוקת שבורה. אין יותר במה להתעסק, ויתרה מזאת, כשלא יהיה צריך לרוץ לממ"ד, צריך יהיה לחזור לעקבים.

לפניי נמתחו חצי יולי וחודש אוגוסט כולו - חמים, מיוזעים וסתמיים להחריד. האם עליי להתנחם במשחק כדורגל מול אנדורה? בחדשות על מזג האוויר שמכה ללא רחם? הכל נראה כל כך קטן ויומיומי מול כל ההמולה שחווינו אך לפני רגע.

הציבור הישראלי רגיל שאין לו רגע דל. רק בקיץ הנוכחי, זה שנחשב בדרך כלל לעונת המלפפונים, היו לנו מירוץ מכוער במיוחד לנשיאות, טראומה לאומית, שירה בכיכר, הפגנות סוערות מצד כל פלחי האוכלוסייה כמעט וטילים בזמן משחקים מכריעים.

המציאות הישראלית היא, איך לומר, מטורללת על כל הראש. מה שעצוב, אך אנושי ומובן, זה שמתרגלים. פשוט מתרגלים. ואז אולי, קצת, בלי שנודה בזה - גם מתמכרים.

ופתאום, כשאין, אז אולי לא נעים לומר, אבל הגוף כמו דורש דרמה חדשה, גם אם הראש אומר שעדיף אחרת. וכך, לאט לאט ואז בבת אחת, כמעט בלי שנשים לב, הפכנו לאומה של דרמה־קווינז עם הפרעות קשב. עד הצבע האדום הבא.

מיכל פליישר