דואר אדום ועידות

נמר בניוטרל: רכב הכביש–שטח החדש של פורשה

לג'יפון פורשה מקאן יש מנוע דיזל עוצמתי, התנהגות כביש מצוינת ומערכת בקרה שמיועדת לתפעול במהירויות גבוהות. אלא שלא בטוח שהלקוחות שבחרו בו בגלל הסמל של פורשה יהיו מודעים כלל לפוטנציאל החבוי בו

מהירות היא עניין יחסי. אתה נוסע לך במאזדה 3 בצבע אפור באזור חבל לכיש. אתה נוסע מהר, בכל זאת יש מלחמה. אתה נזהר. הכביש הזה מפותל מאוד, ואתה מתרכז ב־3.5 מטרים של אספלט שנמצאים מעבר למכסה המנוע האפור. זה לא כל כך חכם. נהג טוב שולח את המבט הרחק קדימה, כדי לבחון אילו סיכונים נמצאים בהמשך הדרך. ואז פתאום המראה האחורית שלך מתמלאת בפורשה מקאן.

מקאן זה באינדונזית נמר. אתה עושה שטות: במקום להמשיך, אתה בולם. זה לא חכם מצדך, כי עכשיו יש לך נמר אינדונזי עצבני במראה. הנה העיקרון הזה שעליו דיברנו, של המהירות היחסית: אתה חשבת שאתה נוסע מהר, אבל אז הפורשה הגיעה בתוך כמה שניות והיא נוסעת הרבה יותר מהר ממך. זה בגלל שהיא יכולה. למכונית שלך אין יכולת להתקרב לסיבוב במהירות מטורפת, להשיל כמה עשרות ק"מ בנונשלנט באמצעות בלמי דיסק ענקיים, ואז לשגר אל תיבת ההילוכים כמה וכמה מאות כוחות סוס, ומשם ישר אל ארבעת הגלגלים.

קודם כל, למכונית שלך ייקח הרבה יותר זמן מפורשה מקאן להגיע אל הסיבוב במהירות מטורפת. אז כבר שרפת הרבה יותר כביש בניסיון הזה, להגיע אל המהירות הרצויה. ואז, כשתלחץ על דוושת הבלם כדי להשיל את המהירות המטורפת, התהליך הזה ייקח הרבה יותר זמן, כי לך יש בלמים רגילים, נחמדים, כאלה שמיועדים לבלום מכונית ליסינג, ולפורשה יש בלמים בגודל של תקליטי ויניל. וכשתרצה להאיץ, התהליך הזה גם ייקח הרבה יותר זמן. אתה תלחץ על הדוושה, המחשב ישלח פקודה למזרקים, למצתים, לבוכנות ובסוף משהו יזוז שם למטה. הפורשה תנשוף נשיפת טורבו שתהפוך לכוח, שיהפוך לעשן. עד שסיימת את המתמטיקה, פורשה מקאן כבר נעלמת באופק ליד מושב לי־און. זה לא ממש מסתדר לך, כי פורשה מקאן היא ג'יפון.

פורשה מקאן

איזו מילה מעליבה וכוללנית. ג'יפון. יש בה בכלל שם של מותג אמריקאי, אבל עם תוספת מילולית שנועדה להמחיש שזה חיקוי, משהו קטן ונחות. כמו פונפון. משהו קטן ונחות לא יודע להיכנס לסיבובים ב־200 ק"מ לשעה. פורשה מקאן יודעת.

תראה קטע. לפורשה מקאן שעקפה אותך יש מנוע דיזל. על הצד שלה כתוב שזה דיזל, באותיות מסולסלות כאלה, כמו אותיות שרואים על בלנדרים אדומים שעולים 3,000 שקל בחנויות לציוד מטבח. כמה ג'יפונים אתה מכיר עם מנועי דיזל כאלה קטלניים? לא הרבה. קשה לשמוע שהמנוע הזה הוא דיזל, אבל הדחיפה המשמעותית בישבן ממחישה שהוא טורבו. 258 כוחות סוס וגמישות מטורפת שזורקים את המקאן בכל לחיצה על דוושת הגז. בנזין טורבו היה כאן אולי הרבה יותר חזק, במיוחד ה־340 כוחות סוס של המקאן S, אבל דיזל טורבו הוא הרבה יותר הגיוני. הנה, המאזדה שלך אוכלת בטח משהו כמו 10 ק"מ לליטר. גם המקאן.

נמר אינדונזי, נכד גרמני

בכלל, למה לייצר פורשה מקאן? התשובה מאוד פשוטה: כסף. פעם בפורשה ייצרו רק מכוניות ספורט. במפתיע, רוב רוכשי הרכב בעולם לא קונים מכונית ספורט. אז בפורשה החליטו בזמנו לייצר רכב שטח גדול: קאיין. קאיין הוא היום הרכב הנמכר ביותר של פורשה. ואז המתחרים של פורשה החליטו לייצר רכבי שטח קטנים יותר. אאודי Q5, מרצדס GLA.

פורשה מקאן. למשפחה עדיף מרווח יותר גדול במכונית מאשר קונסולה לכיוון מידת הקשחת בולמי הזעזועים

בפורשה הבינו מהר מאוד איפה נמצא הכסף והמציאו את המקאן. אבל זה לא מדויק, הם לא ממש המציאו. פעם, לפני שנים רבות היה היה פרדיננד פורשה. לפרדיננד פורשה היתה בת ששמה הוא לואיז פורשה ולה בן: פרדיננד פייך, שחולש על כל אימפריית פולקסווגן.

כשצריך לייצר נמר אינדונזי, הולכים למחסן של הנכד הגרמני, מוצאים שלדה של אאודי Q5, משפרים, משדרגים וכך נולד מקאן. אל תטעה, בין המקאן והאאודי אין כמעט קשר מורגש. לחיצה על מצב הספורט הקיצוני, והמקאן מתעצבנת. בקרת היציבות עוברת למצב ברוגז, ודוושת הגז עוברת למצב אנטי־חברתי. אאודי Q5 היא לא מכונית אנטי־חברתית, חס וחלילה. היא נורא נחמדה. בל נטעה: פורשה מקאן אינה פורשה 911, היא לא צריכה לזנק ל־270 קמ"ש. היא לא חייבת לגרום לנהג בלתי מנוסה לכאב צוואר מעוצמת האחיזה. אבל היא כן עושה הכל טוב מאוד, ובעיקר מהר.

אאודי Q5 גם לא נראית כמו פורשה מקאן מבפנים. לתא הנוסעים שלה יש תחושה מעט נוסטלגית. יש בו כמה נקודות שמזכירות פורשה 911. את המנוע מתניעים מצד שמאל. בראש לוח המחוונים ניצב שעון עצר משוכלל, למקרה שמקאן עצבני, ועיקר פונקציות הפיקוד נמצאות על הקונסולה המרכזית שבין הנהג לנוסע.

ההיגיון שמאחורי התפעול מאוד ברור: אנשי פורשה לקחו את כל התפקודים שנדרשים מבעליו של ג'יפון, החל בבקרת אקלים וכלה במערכת סטריאו, והעבירו אותם תהליך התאמה: עכשיו הכפתורים בנויים כך שיהיה אפשר לתפעל אותם תוך נסיעה מהירה. בקרת האקלים נמצאת בטווח אצבע, וכדי להחליש את עוצמת מערכת השמע המצוינת צריך רק להושיט את הזרת ולגעת. המחיר שצריך לשלם על המיקוד של המקאן בנהיגה מהירה הוא שבפועל, רק מעטים ינהגו במקאן מהר. ואז חלק גדול מהפונקציות הללו נראה לא הגיוני. כי למשפחה עדיף מרווח יותר גדול במכונית מאשר קונסולה שמאפשרת כיוון של מידת הקשחת בולמי הזעזועים ללא הסרת העיניים מהכביש ב־200 קמ"ש.

הרבה יותר ספורטיבי מהקאיין

כך ניתן לסכם את המקאן: מדובר ברכב כביש־שטח קטן שזכה למנות גדושות של דנ"א של פורשה. מדובר בדנ"א מצוין שמשכיח את הבסיס הגרמני של אאודי.

הדבר היחיד שמעט חורה במקאן אינו הרכב, אלא הלקוחות. שלא תטעו, פורשה מקאן היא רכב הכביש־שטח הקטן הטוב ביותר שניתן לרכוש בקבוצה הזאת מבחינת ביצועים ויכולת. היא הרבה יותר ספורטיבית מהקאיין הענקי ומציעה רמה גבוהה של שימושיות. הבעיה היא שבדומה לרוב רכבי הקאיין שבהם תיתקלו בישראל, אלה שמזדחלים לאטם גם בכבישים המפותלים ביותר, סביר להניח שגם לקוחות שירכשו את המקאן כלל לא יהיו מודעים לפוטנציאל החבוי בה. הם רצו רכב כביש־שטח, עם סמל יותר נחשק מזה של אאודי או מרצדס. וכזה הם גם מקבלים, כמובן במחיר מכובד מאוד.

חבל שמבחינת רוב הלקוחות תוספת התשלום הנאה תהיה רק עבור הסמל של פורשה. כפי שלימדו אותנו רוכשי הקאיין, את יתר האיכויות של המקאן הלקוחות כנראה לא יזכו לחוות.

פורשה מקאן