ימי בין המצורים
עכשיו כבר צריך לדבר על זה: שבע שנות סגר על עזה לא השיגו את יעדיהן. הן הכבידו על התושבים, אבל לא הצליחו להתסיס אותם נגד השלטון - וכלל לא החלישו את כוחו הצבאי של חמאס. הוא רק התחמש והתעשר, בעזרת הברחות מרפיח. התעקשות על המשך המצור תוביל את ישראל לתלוּת גדולה בצבא המצרי, לכן עדיף לבחון את המדיניות הזאת מחדש - ולחפש דרכים אחרות ללחוץ על חמאס
אחת המסקנות הברורות, כבר עתה, מסבב הלחימה האחרון, מבצע צוק איתן, היא שמדיניות הסגר, אותו מצור שמוטל על רצועת עזה כבר שבע שנים, נחלה עד כה כישלון חרוץ. בפועל המצור הורגש היטב בחיי היומיום של האוכלוסייה, אבל לא בקרב אנשי השלטון ומקורביו מחמאס. מבחינת ישראל היעדים המרכזיים של המדיניות הזאת לא הושגו, ולמעשה המצור רק שימר תחושה של שליטה ישראלית מסוימת על המתרחש ברצועת עזה, תחושה שהאירועים האחרונים - ובראשם התעצמותו הצבאית של חמאס - הוכיחו היטב כי היתה לא יותר מאשליה. בנקודת הזמן הזאת ישראל נדרשת לחשוב מחדש על המדיניות הזאת. אם היא מעוניינת לדבוק בה, היא תלויה לחלוטין במצרים כדי להבטיח סגר של ממש. אבל אולי כדאי לישראל, אחרי שבע שנים ולנוכח אחד מסבבי הלחימה העזים ביותר שידעה הרצועה, לחשוב על דרך אחרת לשנות את המציאות ברצועת עזה, כדי לא לחזור לעוד סיבוב.
מתגובה מיידית למדיניות עקרונית
באמצע יוני 2007 תפס חמאס את השלטון ברצועת עזה והתנער מכל ההסכמים עם ישראל. אחד מצעדי התגובה המיידיים של ישראל היה הטלת סגר. ישראל ממשיכה לספק חשמל ומצרכים בסיסיים (מזון, דלק וכו'), אך מגבילה מאוד את תנועת האנשים והסחורות במעברים שבשליטתה. בכך הצטרף הסגר לשליטה המוחלטת של ישראל במרחב האווירי והימי של הרצועה, שנשמרה גם אחרי ההתנתקות, שנתיים קודם לכן.
המצור, אם כן, נולד כצעד אד־הוקי, בתגובה להשתלטות חמאס, תוך תיאום עם מצרים מחד ומאידך שבירת ההבנות בין ישראל לרשות הפלסטינית בהנהגת פתח. אבל עם הזמן הסגר הזה התבסס כמדיניות עקרונית, כאבן יסוד אסטרטגית במדיניותה של ישראל כלפי "חמאסטן". הנימוקים העיקריים היו שניים: סגר ימנע את התעצמות חמאס כארגון צבאי, והוא ייצור בקרב האוכלוסייה תסיסה שתערער את חמאס כשלטון רשמי.
חמאס לא הוחלש כארגון צבאי, אלא רק התחזק. גם לשלטון שלו לא נשקף בשבע השנים האלה איום פנימי משמעותי. המצור אכן יצר תנאים קשים ברצועת עזה, אבל אלה לא הביאו לתסיסה אזרחית, אלא גררו את ישראל לצרות בזירה המדינית, כגון המשט הטורקי (המרמרה) ב־2010 וביקורת מתמשכת כמעט בכל פורום בינלאומי. בעולם הערבי נהפך המצור לסמל, כזה שתמורת הסרתו חמאס מוכן להקריב כבר קרוב ל־2,000 בני אדם, כעשרת אלפים פצועים ונזק כלכלי אדיר.
מכלית דלק נכנסת לרצועה במעבר כרם שלום. בלי כניסת חומרי גלם וכמעט בלי יצוא, הכלכלה העזתית שותקה צילום: איי אף פי
אוכלוסייה במצוקה, אך לא מורדת
למצור היתה השפעה הרסנית על כלכלת הרצועה ועל אוכלוסייתה. לפי נתונים רשמיים של הרשות הפלסטינית וגופים בינלאומיים, ובכללם האו"ם, בתחילת השנה הנוכחית 70% מתושבי הרצועה חיו מתחת לקו העוני, וכ־80% מתושבי הרצועה נזקקו לסיוע באספקת מזון בסיסי, וזה כאמור עוד בימי ה"שגרה" שלפני המבצע.
בתחילת השנה שיעור האבטלה הגיע לכ־50%. לפי הערכות שונות, כ־80% מהמפעלים וסדנאות הייצור ברצועה נסגרו לגמרי או חלקית בגלל מחסור בחומרי גלם. זה גם המצב באזור התעשייה היחיד ברצועה, בבית חאנון, שבעבר סיפק תעסוקה לאלפי עזתים וכיום אינו פועל כלל. גם מגזר הבנייה ספג מהלומה קשה בהיעדר חומרי גלם. ההגבלות הימיות פגעו קשות בדיג המקומי, אחד הענפים המסורתיים ברצועה. מעבר לכך, המצור הטיל מגבלות קשות על היצוא מעזה, בעיקר של תוצרת חקלאית, לכל השווקים העיקריים שלה - באירופה, בגדה המערבית ובישראל. במילים אחרות, הכלכלה העזתית, בכל היבטיה (תעסוקה, תשתיות, ייצור, מסחר), שותקה כמעט לגמרי.
במצב הזה, על פי ההיגיון הישראלי, האוכלוסייה שמצבה הידרדר והלך היתה צריכה ללחוץ על השלטון. אם לא להפילו ממש, לפחות לדרוש שיפסיק את ירי הרקטות ויימנע מעימות עם ישראל. עם השנים הבינו בישראל שהאזרחים לא יחתרו להפלת השלטון, אבל השאלה מדוע לא נוצר שום לחץ אחר של האוכלוסייה על חמאס לא זכתה עד כה לתשובות חד־משמעיות. בימין הישראלי יהיו בוודאי מי שיטענו כי התשובה היא פשוטה: "כל עזה זה חמאס" (עובדתית, סקרים שנעשו לפני המבצע גילו תמיכה נמוכה יחסית של תושבי הרצועה בחמאס). תשובה מעמיקה יותר אפשר אולי למצוא באירועי סוף 2013, בעקבות ההפיכה השנייה במצרים.
מנהרה מתחת לרפיח. יותר מ־1,200 מנהרות נחפרו שם. ראשוני החופרים היו סוחרים, מהר מאוד חמאס השתלט על כל הענף צילום: אי פי איי
בקיץ שעבר, בלחץ העם, צבא מצרים ומפקדו עבד אל־פתאח א־סיסי הדיחו את הנשיא מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים (התנועה־האם של חמאס). מיד אחר כך החלה קריאה להעתיק את המהלך גם לרצועה, ויוזמה שהתרוצצה ברשתות החברתיות קראה לעזתים המיואשים לצאת לרחובות ולמחות נגד שלטון חמאס. התאריך הנבחר היה 11 בנובמבר, יום מותו של יאסר ערפאת. בתקשורת היו מי שציפו להפגנות המוניות, אבל 11 בנובמבר 2013 היה אחד הימים השקטים ברצועה. למעט אנשי הביטחון של חמאס, לא נראתה ברחובות תכונה מיוחדת.
כי תושבי הרצועה אמנם מיואשים, אך לא תמימים. אחיזתו הביטחונית של חמאס ברצועה היא כמעט מוחלטת. בשבע שנות שלטונו הוא דיכא בכוח כל גורם שיכול היה להוות איום אפשרי - את הארגונים החילוניים (פתח והחזיתות) ואת תאי הג'יהאד המזוהים עם אל־קאעדה, שחמאס לא היסס להרוג ללא מעצורים את חבריהם. דומה כי זה היה נאיבי משהו לצפות מתושבי עזה, גם אלה שאינם חשים חיבה מיוחדת לחמאס, לצאת לרחובות ולהפעיל לחץ על שלטון דיקטטורי ואלים כשהם לא יודעים אפילו מי עומד מאחורי היוזמה האינטרנטית העלומה להדחתו. גם היעדרו של גורם משמעותי בשטח שיכול היה לתת להם רוח גבית - את הרוח שבמצרים, למשל, סיפקו הן הצבא והן דמותו הכריזמטית של סיסי - הקשה על ההמונים למרוד. במילים אחרות, המצור חנק את האוכלוסייה האזרחית, אבל מתברר שזה לא מספיק כדי להוביל להפיכה.
במישור הצבאי, לעומת זאת, המצור לא הורגש. בשבע השנים האחרונות חמאס לא התחמש רק בפצצות ורקטות, אלא גם באמצעי לחימה אחרים וציוד נוסף ומגוון. הכל הגיע מתחת לאדמה, מהמנהרות שהתחברו לסיני. המחשבה שמצרים תסגור את הרצועה מדרום התגלתה כלא יותר ממשאלת לב. שוב קרסה הקונספציה.
חלוקת מזון של האו"ם במחנה הפליטים שאטי. 70% חיים מתחת לקו העוני, 80% נזקקים לסיוע במזון, 50% מובטלים צילום: איי אף פי
הון־שלטון־עולם תחתון
נורת האזהרה הראשונה היתה צריכה להידלק חצי שנה בלבד אחרי הטלת הסגר. בינואר 2008 פוצץ כוח של חמאס קטע מגדר הגבול עם מצרים, ליד מעבר רפיח, ואפשר לאלפים לצאת מהרצועה ולהיכנס אליה באין מפריע. לאחר כשבועיים הגדר תוקנה, הגבול שוב נסגר, אבל השאיפה החמאסית לעבור אותו היתה צריכה להיות כבר ברורה לכל. והיה צריך להיות ברור לכל שזרם שלא מצליח לחצוב בערוץ אחד יחצוב בערוץ אחר.
יותר מ־1,200 מנהרות נבנו מאז מתחת לציר פילדלפי, גבולה הדרומי של הרצועה, והזרימו אליה כל מה שאפשר להעלות על הדעת. ראשוני החופרים היו בכלל סוחרים, שהבינו את הפוטנציאל הכלכלי האדיר בהברחות מסודרות של סחורה מבוקשת מרפיח המצרית. מהר מאוד גם חמאס הבין זאת, השתלט על העסקים, הקים גוף לניהול המנהרות וגבה קופון ממפעילי המנהרות. במקביל הוא בנה עשרות מנהרות משלו, מאובטחות היטב, שהזרימו לרצועה כל מה שאנשי חמאס נזקקו לו, מחומרי גלם, דרך כלי תחבורה ועד חומרי נפץ ורקטות.
מטבע הדברים, לא קיימים נתונים מדויקים על היקף הסחורות שהוברחו לתוך הרצועה מתחת לגבול ברפיח, וההערכות נעות מ־3 מיליארד דולר עד 9 מיליארד בשנה. מי שחלשה מטעם חמאס על כל העסק הזה היא משפחת אל־עטאר. ראאד אל־עטאר הוא אחד מבכירי הזרוע הצבאית של חמאס, מפקד החטיבה הדרומית שלה ובעצם הבריון השכונתי של אזור רפיח. אחיו הופקד על הטיפול במנהרות. במקביל להזרמת ציוד צבאי עבור חמאס, האחים מבריחים גם מכוניות חדשות. מי שניסה להפריע לאחים בגלגול העסק המשפחתי זוכה לביקור של חמושי עז א־דין אל־קסאם. לפי דיווחים מעזה, ראש ממשלת חמאס איסמאעיל הנייה כבר קיבל תלונות על אל־עטאר, אבל נמנע מלהתעמת איתו בעניין.
כך המנהרות יצרו ברצועת עזה מציאות כלכלית חדשה - וגם מציאות חברתית חדשה. לצד האבטלה, העוני והייאוש, מנת חלקם של מרבית התושבים, צמחה שכבה דקה של מקורבי חמאס, 600 עד 1,200 אנשים שיכולים לקנות בתי יוקרה בשכונת אל־רימאל בעזה במיליון דולר ולהחזיק שוק שלם של דירות פאר. אלה "המיליונרים של המנהרות", שנתנו משמעות חדשה לצירוף הון־שלטון־עולם תחתון.
מעבר הגבול בין רצועת עזה למצרים ברפיח. המצור על עזה אינו תלוי בעצם במדיניות הישראלית, אלא במצרים צילום:איי אף פי
והנה אנחנו תלויים לגמרי במצרים
המצור הישראלי על עזה נוגע לגבול המערבי, הימי, לגבול הצפוני הצר והמזרחי הארוך. הוא לא נוגע לגבול הדרומי, מה שהופך אותו, בהגדרה, ללא הרמטי. מעבר לאירוע בינואר 2008 ולמנהרות, הגבול התרופף לאורך הדרך במקרים נוספים. אחרי המשט של המרמרה ב־2010 החליט נשיא מצרים חוסני מובארק לפתוח את מעבר רפיח, וגם אחרי הדחת מובארק, בתחילת 2011, החליט השלטון הזמני במדינה, של המועצה הצבאית, לאפשר תנועה נרחבת יותר במעבר. אנשי חמאס ניצלו את ההקלות הללו, ובין השאר נכנסו לרצועה מומחי טרור, למשל מאיראן ומחיזבאללה, והעבירו מהידע שלהם לארגוני הטרור שם. במקביל, פעילי חמאס יצאו לרכוש ידע בחוץ, למשל במחנה אימונים במלזיה, שהתמקד בביצוע פיגועים בעזרת מצנחי רחיפה.
שנת השיא של מנהרות רפיח נרשמה בין קיץ 2012 לקיץ 2013, תחת שלטונו של נשיא מצרים מוחמד מורסי. התנועה וההברחה במנהרות התנהלו אז כמעט ללא הפרעה, ולפי דיווחים מאזור רפיח כוחות הביטחון המצריים שהיו באזור עצמו עין.
מעבר קרני הנטוש. רק חשמל ומצרכים בסיסיים נכנסים מישראל לרצועה צילום: אי פי איי
מאז הודח מורסי, וסיסי הורה לצבא להגביר את מאמציו נגד המנהרות. לטענת מצרים, 95% כבר הושמדו. גם אם הנתון נכון, הרי שחלק מהמנהרות עדיין פעילות ועדיין משרתות את חמאס. חשוב לציין כי הצבא המצרי החל לפעול נגד המנהרות רק כשהסיק כי הן מהוות סיכון לאינטרס הביטחוני המצרי, כלומר חשש שחמאס ניצל וינצל אותן כדי לשלוח לסיני פעילים שיפגעו במתקני הביטחון המקומיים. חרף ההבנה הזאת והמדיניות העקרונית של סיסי נגד המנהרות, העובדות נקבעות בנקודת הקצה, בנכונותם של אותם קצינים וחיילים ברפיח לפעול נגד אנשי חמאס.
במילים אחרות, המצור על עזה אינו תלוי בעצם במדיניות הישראלית. גם לאחר סיום המבצע הנוכחי, עם הסדרה כזאת או אחרת, ההשתקמות של חמאס ברצועה תלויה בפעילות המצרית ברפיח, במעבר הגבול הרשמי ומתחת לפני הקרקע. ישראל תלויה באופן מוחלט בצבא המצרי, בחיילים בשטח ובהנהגה בקהיר, שלנוכח המציאות בשנים האחרונות אין כל ערבות שתמשיך לנקוט אותה מדיניות קשוחה.
לכן אם ישראל מעוניינת לדבוק במדיניות המצור, היא צריכה לחפש כל דרך כדי לחזור ולקבל גישה לנעשה מתחת לציר פילדלפי, ולהפוך את הסגר להרמטי באמת. אבל נבון יותר יהיה, עם תום המבצע, לשנות את תפיסת המצור, להפנים את הכישלון בהשגת יעדיו - ולחפש דרך אחרת למנוע את התעצמות חמאס. אחרת, ישראל תמצא את עצמה שוב בנקודת הפתיחה של צוק איתן.
דורון פסקין הוא מנהל אגף המחקר בחברת אינפו פרוד מחקרים (המזה"ת) www.infoprod.co.il
