מי מספר אחת?

סיפור ההצלחה של ג'ק מא נראה כמו שילוב של כל הקלישאות הגלובליות ליצירת סיפור ההצלחה האולטימטיבי. ביום חמישי הבא ייכתב רגע השיא של הסיפור עד כה, כשמא יוביל את החברה שלו, עליבאבא, להנפקה לפי שווי של עד 160 מיליארד דולר - הגדולה בהיסטוריה. כי אם כבר למצות את הקלישאות אז עד הסוף, הכי גדול שאפשר.

חודש לפני גיל 50, מא הוא האיש העשיר ביותר בסין לפי בלומברג, עם כ־22 מיליארד דולר, ונמצא במקום ה־106 ברשימת עשירי העולם של "פורבס". בהנפקה הקרובה, אגב, הוא עתיד למכור מניות שיכניסו לו עוד כ־840 מיליון דולר. את ההון הזה גרף מא בזכות הקמת חברת המסחר האלקטרוני הגדולה בסין ואחת הגדולות בעולם, אף שהוא עצמו ממעט לגלוש באינטרנט ונזקק לעזרה של חברים כשהוא רוצה להוריד סדרה לאייפד.

למען האמת, כל הסיפור שלו מורכב מניגודים כאלה: הנער שהתבגר בזמן מהפכת התרבות ולמד אנגלית מתיירים זרים הוא היום חבר של מארק צוקרברג, קובי בראיינט, ביל קלינטון, ג'רי יאנג (ממייסדי יאהו) ונשיא סין שי ג'ינגפינג. האיש הנמוך (1.60 מ') והצנום שנכשל פעמיים בבחינות הקבלה לאוניברסיטה הגרועה בעיר שבה גדל הוא היום כוכב הרוק של העולם העסקי, שמחזיק היטב את הקהל באירועים המוניים, מחבב הופעות אקסצנטריות ומושך סיקור וסקרנות כלל־עולמיים. אף שהוא חי בסין, הוא ההתגלמות המובהקת ביותר של החלום האמריקאי, וגם מעין שילוב של האיקונים הטכנולוגיים הגדולים שהחלום הזה הצמיח: של ביל גייטס, עם הרצון להשתמש בכספו כדי לתקן את העולם; של מארק צוקרברג, עם הגיקיות המודעת לעצמה כסמל מסחרי; של סטיב ג'ובס, עם המוניטין החדשני והטכנולוגיה שמשנה את חיי היומיום; של לארי פייג', עם הנטייה לחשוב פרוע; ושל ג'ף בזוס, עם הגישה העסקית חסרת הרחמים, שלא מפחדת מאף אחד ורק רוצה לקרוע למתחרים את הצורה. בסוף, מעבר לכל הקלישאות, זה הסיפור וזו המשמעות: ג'ק מא לא רק שינה את הכלכלה הסינית, כשייצר מאות אלפי עסקים חדשים שמפרנסים מיליונים. הוא גם ניצח את יאהו ו־eBay בקרבות תאגידיים, בנה אימפריה ששווה יותר מאיביי, לינקדאין וטוויטר יחד, ושינה את הדרך שבה אנשים ועסקים בכל העולם סוחרים.

מא בחגיגות העשור. לאתר הקניות taobao.com של תאגיד עליבאבא. "ניסיתי להתקבל להרבה מקומות עבודה אבל אפילו קנטקי פרייד צ'יקן לא רצו אותי", סיפר צילום: איי אף פי

ילד פוגש עולם

מא נולד ב־1964 בעיר האנגזו, בירת הפרובינציה ז'ג'יאנג שבצפון־מזרח סין. הוריו היו אמני פינגטן, ז'אנר פופולרי שמשלב בין מחזמר לסיפור סיפורים, והוא האמצעי משלושת ילדיהם. הוא גדל בצל מהפכת התרבות - תקופה חשוכה שבה מאו דזה דונג השליט את הקומוניזם בכוח ודרדר את סין לעוני, רעב וחוסר אמון בין האזרחים - אבל היה עסוק בדבר אחד: התשוקה שלו לאנגלית.

"למדתי אנגלית בעצמי", סיפר בעבר. "כשהייתי בן 11 או 12 הגיעה לסין קבוצת התיירים הראשונה, והרבה מהם ביקרו בהאנגזו. יום אחד המורה שלי סיפרה שהיתה במלון האנגזו ושוחחה באנגלית עם הזרים שם. למחרת רכבתי למלון על האופניים שלי, פגשתי כמה אמריקאים ודיברתי איתם. המילים היחידות שידעתי לומר אז היו 'שלום', 'בוקר טוב' ו'שב'. במשך תשע שנים, בכל בוקר, רכבתי למלון במשך 40 דקות, גם בגשם ובשלג, והצעתי לתיירים להדריך אותם בחינם בעיר כדי לתרגל את האנגלית שלי. השנים הללו שינו אותי באופן עמוק כי הפכתי לגלובלי יותר מרוב הסינים. מה שלימדו אותי התיירים היה שונה ממה שלמדתי מהמורים והספרים".

גם האירוע המכונן השני בילדותו קשור בעולם שמחוץ לסין. "ב־1979 פגשתי משפחה עם שני ילדים מאוסטרליה, ובילינו יחד שלושה ימים. אחרי שהם עזבו התכתבנו, וב־1985 הם הזמינו אותי לבלות את חופשת הקיץ באוסטרליה. 31 הימים שם שינו את חיי. חונכתי לחשוב שסין היא המדינה העשירה והשמחה בעולם, וכשהגעתי לאוסטרליה חשבתי לעצמי: אלוהים, הכל כל כך שונה ממה שסיפרו לי. מאז חשבתי אחרת".

מטה עליבאבא בהאנגזו. מ־18 חברים בדירה של מא ל־23 אלף עובדים תוך 15 שנה

12 דולר בחודש

מא הצטיין באנגלית אך היה גרוע במתמטיקה, ופעמיים נכשל בבחינות הכניסה למוסד למורים בהאנגזו, "האוניברסיטה הגרועה ביותר בעיר", כפי שתיאר אותה פעם. בפעם השלישית הצליח להתקבל, והחל ללמוד אנגלית. שם הכיר את אשתו, ז'אנג יינג. "מא יון (שמו הסיני) אינו גבר נאה, אבל התאהבתי בו כי הוא יכול לעשות המון דברים שגברים נאים אינם מסוגלים לעשות", אמרה לפני כשנה, באותו סגנון מתחכם שמאפיין כל כך את בעלה. לצד נישואיהם ז'אנג עבדה עם מא בעליבאבא במשך שנים, ופרשה כשילדיהם התלוננו שההורים אף פעם לא בבית ומשהתברר שבנם התמכר למשחקים ברשת.

לאחר לימודיו שימש מא מורה לאנגלית באחת האוניברסיטאות בעיר הולדתו, תמורת שכר של 12–15 דולר לחודש, אבל "חלמתי להצטרף לעסק, למלון או משהו", שחזר. "ניסיתי להתקבל לעבודות רבות אבל אף אחד לא רצה אותי. לא התקבלתי אפילו לתפקידי מזכירות או ניהול בקנטקי פרייד צ'יקן". קנטקי פרייד צ'יקן היא החלום האמריקאי הקטן של צעירים סינים, אבל מא רצה יותר כבר אז. לאחד מחבריו אמר, בבדיחות: "אם לא אהיה מיליונר עד גיל 35 תהרוג אותי בבקשה".

בינתיים מא סיפק את חיידק היזמות בסוכנות תרגום שהקים, ושזימנה לו קשרים מעניינים. ב־1995 הוא התבקש לנסוע לארצות הברית כדי לתווך קשר עסקי בין חברה סינית לשותפה האמריקאי. התיווך כשל, אבל גם הנסיעה הזאת הצטרפה לאוסף המתרחב שלו של "הרגעים ששינו את חיי": מא גילה את האינטרנט.

מא בהנפקת עליבאבא בהונג קונג, 2007. היתה השנייה בגודלה אחרי גוגל צילום: איי אף פי

אני צריך לעשות את האינטרנט

זה קרה כשהוא התארח בסיאטל אצל סטיוארט טרסטי, חתנו של אמריקאי שלימד אנגלית בהאנגזו. טרסטי ניהל אז את אחת מספקיות האינטרנט הראשונות, VBN, והזמין את מא להתנסות. הוא התלהב. "לא ידעתי דבר על מחשבים אישיים או על אימיילים. לראשונה בחיי נגעתי במקלדת מחשב וראיתי את האינטרנט", סיפר. "פחדתי, כי למעט מאוד חברות בסין היו אז מחשבים. הם נחשבו טכנולוגיה גבוהה ויקרה. סטיוארט אמר לי: 'ג'ק, זו לא פצצה, תיגע במה שאתה רוצה'. הקלדתי את המילה הראשונה שלי במנוע החיפוש של יאהו, 'בירה'. קיבלתי תוצאות על בירה אמריקאית וגרמנית ויפנית, אבל לא סינית. הקלדתי את המילה השנייה, 'סין', ולא הופיע שום דבר ביאהו או בלייקוס. אחר כך בנינו עמוד בית פשוט ומכוער לסוכנות התרגום שלי. העלינו אותו בתשע בבוקר, ובחמש אחר הצהריים קיבלתי חמישה אימיילים. חשבתי לעצמי שאולי אני צריך 'לעשות את האינטרנט הזה'".

וזה מה שהוא עשה כשחזר הביתה. מא התפטר מעבודתו, לווה 2,000 דולר מבני משפחה והקים את אתר "דפי סין", מעין דפי זהב אינטרנטי של עסקים בסין, מחברות האינטרנט הראשונות במדינה. הרשת רק נכנסה אז לסין, וכשמא התחבר לראשונה הוא הזמין הביתה חברים, לראות את הפלא. "שתינו, צפינו בטלוויזיה, שיחקנו קלפים וחיכינו", תיאר את היום ההוא. "חלפו שלוש וחצי שעות עד שעלה חצי עמוד, אבל הייתי גאה מאוד. הוכחתי שהאינטרנט קיים".

מיזם דפי סין עורר עניין בחברת הטלקום הציבורית של האנגזו, שביקשה להפוך לשותפה - והשתלטה למא על העסק. הוא נפלט ונסע לבייג'ינג, לתפקיד ממשלתי במיזם מסחר אלקטרוני שהקים משרד ההשקעות הזרות. במסגרת התפקיד הוא פגש את ג'רי יאנג, ממייסדי יאהו, שהגיע לביקור בסין, וליווה אותו ואת משפחתו במשך שלושה ימים (תמונה מטיול משותף שלהם בחומה הגדולה עדיין תלויה במשרדו). אחרי קצת יותר משנה מא חש ש"מסחר אלקטרוני עבור הממשלה זה מעייף מדי. זה צריך לקרות בחברות פרטיות". הוא חזר להאנגזו, להקים את עליבאבא.

לא מקורי, אבל משוכלל

"ב־1999 אספתי 18 אנשים בדירה שלי ודיברתי איתם שעתיים על החזון שלי. דיברתי כמו משוגע, ואז אמרתי, 'שימו את הכסף שלכם על השולחן'. יחד היו לנו 60 אלף דולר", סיפר מא. כמעט כמו כל הביוגרפיה שלו, גם אנקדוטת הגיוס הזאת היא על גבול הקלישאה, כמו אינספור אנקדוטות אחרות שתיארו גיוסי מיליונים שנחתמו על מפיות. "רציתי שזו תהיה חברה גלובלית אז בחרתי שם גלובלי. קל לאיית את המילה עליבאבא, ואנשים מתחברים לרעיון של הסיסמה 'סומסום היפתח' לפתיחת דלתות האוצר הנסתר". בהזדמנות אחרת היה לו הסבר אחר: "כולם מכירים את הסיפור של עליבאבא, הבחור הצעיר שמוכן לעזור לאחרים", אמר, והניח עוד אריח בתדמית שבנה לעצמו.

החבורה הראשונית היתה חדורה באמונה שתצליח לעזור ליצרנים סיניים קטנים ובינוניים לאתר לקוחות מעבר לים: אם קמעונאי אמריקאי זקוק לנעלי בית מכותנה, הוא ימצא ספקים בעליבאבא.קום, ואם היצרן הסיני של הנעליים רוצה לייצא אותן לדרום קוריאה, עליו לפרסם באתר. הם דמיינו את עליבאבא כחדר ישיבות לחברות סיניות קטנות ובינוניות שעוסקות במסחר בינלאומי.

בינתיים, במסורת סיפורי הסטארט־אפים, הם עבדו מהבית של מא, אכלו מזון מהיר ורשמו אפס הכנסות. אבל כבר בשנה הראשונה הגיעה ההשקעה הראשונה, מגולדמן זאקס. זה קרה אחרי ששירלי לין, בנקאית בגולדמן, שמעה על החברה מג'וזף צאי, עורך דין בוגר ייל שבדיוק הצטרף אליה; היום הוא סגנו של מא וכבר מיליארדר בעצמו. "עליתי לדירה שממנה הם עבדו 24/7, והמקום הסריח מכל האטריות אינסטנט", סיפרה לין. "הרעיונות של ג'ק לא היו מקוריים, הם נוסו במדינות אחרות, אבל הוא היה נחוש לגרום להם לעבוד בסין, והתרגשתי מאוד ממה שראיתי שם". ההתרגשות הובילה להשקעה ראשונה של 5 מיליון דולר, ובשנת 2000 בנק ההשקעות היפני סופטבנק הוביל סיבוב גיוס שני של 20 מיליון דולר (הוא עדיין מחזיק מניות בחברה ולא מתכנן למכור אותן גם בהנפקה הקרובה).

עליבאבא הוא פלטפורמה למסחר מקוון Business-to-Business (או B2B). בתחילת העשור הקודם זה היה הטרנד האינטרנטי המוביל, שהצמיח אינספור חברות וגרר השקעות של מיליארדים ברחבי העולם, אבל רק מיזמים מעטים שרדו. "חברות B2B מתו כי הן התמקדו בחברות גדולות", טען מא. "אנחנו התמקדנו בחברות קטנות ובינוניות ועזרנו להן לעשות כסף".

מא בילדותו. כל מה שרצה היה ללמוד אנגלית, ולכן חיפש ללא הפסקה תיירים

עם כיסים עמוקים, משרדים צנועים ועובדים חרוצים, עליבאבא צמחה במהירות ומשכה קונים ומוכרים, אולם לא היה לה מודל הכנסות. ב־2001, כשבועת האינטרנט התפוצצה, מא עדיין דבק בגישה הראשונית שלו, לא לחפש את הכסף. "לא אכפת לי מהכנסות", חזר ואמר כמה פעמים לג'וזף צאי, אז סמנכ"ל הכספים בחברה, שתיאר איך הבוס שלו "התמקד רק בבניית הליבה, כלומר בלרשום המון מוצרים, המון מוכרים והמון קונים". ב־2002, כשהחברה הרוויחה דולר אחד בלבד, הכסף עמד להיגמר והמשקיעים לחצו, מא נכנע: "אמרתי 'אוקיי, בואו נעשה כסף'". החברה התחילה לגבות עמלות מהמוכרים באתר ולהרוויח, אבל מא חשב שהתשלום הזה מגביל את הצמיחה שלה.

"אני קורא לעליבאבא '1,001 טעויות'. התרחבנו מהר מדי ואז בבועת הדוט.קום היינו צריכים לפטר. אבל בכל שנה שחלפה מאז המצב השתפר", סיפר בהרצאה בסטנפורד. מא הדגים בה היטב את התפיסה הניהולית שלו: לגרום לדברים לעבוד.

המטרה: לכסח את eBay

ב־2003 מא החליט להקים אתר מסחר גם לצרכנים, שיתחרה ב־eBay. רוב המנהלים הבכירים שלו התנגדו לרעיון. הם חשבו שאיביי חברה נהדרת, ובסין היא פעלה עם שותפה מקומית וזכתה לנתח שוק רציני. אבל מא חשב אחרת, והקים כוח משימה סודי שפיתח את אתר Taobao.com ("חפש את המטמון"). בשיטה ג'ף־בזוסית קלאסית הוא בעצם הקים חברה כדי לשסות אותה במתחרים ולהוציא אותם מהמשחק בכל מחיר. בעוד איביי נהגה לגבות עמלה על כל עסקה שבוצעה דרכה, טאובאו היתה חינמית, ומא התחייב שתישאר כזאת שנים ארוכות. "חינם זה לא מודל עסקי", השיבה איביי בהודעה מטעמה - וטעתה. "איביי לא העריכה את העקשנות של ג'ק ואת יכולתה של עליבאבא להתמיד באסטרטגיה", סבור דנקן קלארק, מייסד חברת הייעוץ BDA מבייג'ינג.

מא מצא את המטמון והפך את החינם למודל עסקי רווחי: טאובאו שולט היום ב־95% מהעסקאות הצרכניות באינטרנט בסין, וצומח עם הגידול הפנטסטי בכמות הגולשים במדינה. הוא עדיין נותן את שירותיו בחינם, ומרוויח מפרסום.

גם כאן מא סירב בתחילה לחשוב על כסף. כשיצא הסרט "הרשת החברתית", ג'וזף צאי צפה בו בניו יורק עם אשתו וקפץ בכיסאו כשראה את דמותו של מארק צוקרברג מצהירה שצריך לשכוח מלעשות כסף כי הוא לא יודע עדיין מה הוא יצר ומה ייצא מזה. "זה בדיוק מה שג'ק אמר לי ב־2004", סיפר צאי, "הוא אמר שאין לנו שום מושג איך טאובאו תיראה בעוד שלוש או חמש שנים, ולכן אין מצב שנגביל את הצמיחה שלה על ידי גביית כסף. אנשי עסקים נורמלים חושבים שאתה לא מייצר ערך אם אתה לא מייצר הכנסות. אנשי אינטרנט חושבים שאתה יוצר ערך עצום אם כמויות גדולות של אנשים מגיעים לאתר שלך ונשארים נאמנים לו".

מא בכמה הופעות פומביות זכורות במיוחד (מימין): בחגיגות העשור לטאובאו, בכנס חברות סיניות ובחגיגות העשור לעליבאבא. מחזיק היטב את הקהל באירועים המוניים

הצלחה עולמית, גיבור מקומי

ג'רי יאנג שמופיע במערכה הראשונה משקיע כסף במערכה השלישית. ב־2005, שבע שנים אחרי הטיולים המשותפים בבייג'ינג, יאנג ומא נפגשו בכנס בקליפורניה. "אמרתי לו שאנחנו מתמקדים במסחר אלקטרוני אבל צריכים מנוע חיפוש, ושאני מחפש שותף כי לא אעשה את זה בעצמי. הוא אמר 'בוא נדבר'", סיפר מא כיצד נולדה השקעת הענק של יאהו, שקנתה 40% מעליבאבא במיליארד דולר במזומן. ענקית החיפוש האמריקאית קיבלה גישה לשוק הסיני, עליבאבא קיבלה גישה למנוע חיפוש, ומא, שעוד קודם כונה "האבא של האינטרנט בסין", נתפס כעת גם כמנהל שזכה לאמונו של תאגיד בינלאומי, כאיש מכירות שהצליח למשוך הון זר וכיזם שמספק את הסחורה לבעלי המניות שלו.

שנתיים מאוחר יותר מא הוביל את עליבאבא להנפקה בבורסת הונג קונג, שבה גייסה 1.7 מיליארד דולר לפי שווי של 26 מיליארד דולר - ההנפקה השנייה בגודלה של חברת אינטרנט באותם ימים, אחרי זו של גוגל. מא החל לככב בכל הרשימות הנחשבות בסין ובעולם: רשימת המנהיגים הגלובלים הצעירים מטעם הפורום הכלכלי בדאבוס ב־2005; 25 אנשי העסקים החזקים באסיה של "פורצ'ן" (2005); אנשי העסקים של השנה של "ביזנסוויק" (2007); 30 המנכ"לים הטובים בעולם של "בארונס" (2008); אנשי השנה של "טיים" (2009 ושוב ב־2014). וזו רשימה מאוד חלקית.

ירח הדבש בין עליבאבא ליאהו לא החזיק זמן רב. ב־2009 יאנג עזב את החברה, ומחליפתו קרול בארץ היתה מלאה טענות כלפי השותפה הסינית. יאהו הפסיקה לעמוד בהתחייבויותיה ואף סירבה למכור לסינים בחזרה לפחות חלק מהמניות. בנחישות ובסבלנות מא כופף את ידה של יאהו: בסדרת עסקאות שנמשכה יותר משנה הוא העביר את הבעלות על AliPay, הפייפל של קבוצת עליבאבא, לחברה פרטית שבה החזיק עם מנהלים נוספים בחברה. ביאהו זעמו, מא טען שהוא נאלץ לעשות זאת כדי לעמוד בתקנות חדשות ושהדירקטוריון עודכן. תחת החשש של יאהו לאבד ביזנס שהוא פרה חולבת, הצדדים חתמו על הסכם ששכתב את חלוקת המניות והרווחים ביניהם.

בכנס חברות סיניות בשנה שעברה. כשפיטר את המנכ"ל בעקבות הונאה של כמה עובדים הצהיר: "אני מאמין שסין זקוקה לזה", ויצר זהות בין החברה למדינה צילום: איי פי

עליבאבא היא סין, ולהפך

בתחילת 2011 מא קיבל אימייל מג'יין ג'יאנג, אחת משותפותיו להקמת עליבאבא שעמדה בראש יחידת האמון והביטחון בחברה. היא גילתה שקבוצה גדולה של עובדים יצרו באתר מוכרים פיקטיביים, אישרו אותם כ"ספקי זהב", הונו לקוחות וגבו מהם תשלומים על מוצרי אלקטרוניקה פופולריים שמעולם לא סיפקו כמובן. השלל לא היה גדול, לא יותר מ־2 מיליון דולר, אבל מא רתח. הוא חשש מהנזק לנורמות המוסריות בחברה ולתדמית שלה. כדי להבהיר איפה מתחילה ואיפה נגמרת האחריות הניהולית הוא פיטר את המנכ"ל ואת מנהל התפעול הראשי, שכלל לא היו קשורים להונאה. "אנשים חושבים: 'ג'ק, אתה מגזים, זה דרסטי מדי'. אבל אני מאמין שסין זקוקה לזה", הסביר. "אמרתי לדיוויד (וויי, מנכ"ל האתר): 'אם לא אפטר אתכם עכשיו, 23 אלף אנשים (עובדי החברה) יצטרכו לפטר אותי. אלה הדברים שאנחנו נלחמים עליהם'".

החיבור שעשה בין אירוע בתוך החברה למדינה כולה מסמן את המעבר של מא משכיבה על הגדר למען עליבאבא לשכיבה על הגדר למען סין. קשה לקבוע אם חיידק תיקון העולם היה שם תמיד או שצמח עם הכוח, הכסף והאגו. כך או אחרת, בשנים האחרונות מא הוריד הילוך בחברה; לפני יותר משנה פרש מניהול עליבאבא, אך הוא עדיין יו"ר פעיל מאוד ומי שנחשב הפוסק האחרון. במקביל הוא מקדיש מזמנו ומכספו למטרות ציבוריות - חלוקת 0.3% מהכנסותיה של עליבאבא כתרומות, פרויקטים לשיקום הסביבה, תמיכה בחקלאים, הלוואות מיקרו, סיוע לנפגעי אסונות וגם קידום הטאי צ'י.

והשלום, כמובן, מתחיל בתוך החברה. לדוגמה, 400 מעובדי עליבאבא שייכים לצוות אנטי־זיופים, שסורק את המוצרים באתרי הקבוצה ומוחק את המזויפים. ברמה האסטרטגית מא הכריז כי הוא שואף לחזק את החברה כך שהיא תעזור לבעלי עסקים קטנים לפרוח ולהעסיק עוד 100 מיליון עובדים. "אני רוצה ליצור מקומות עבודה, לשנות את הסביבה החברתית והכלכלית בסין ולהפוך אותה לשוק האינטרנט הגדול בעולם", אמר. "מה שחשוב בחיי הוא שאוכל לעשות משהו שישפיע על חייהם של אנשים ועל התפתחותה של המדינה". כדרכן של קלישאות, הן אולי מוכרות מאוד, אבל לא מנותקות מהמציאות. בעלי עסקים קטנים בסין מעידים בעצמם שעליבאבא מחוללת שינוי כזה בשטח. ספק סיני של מנועים אלקטרוניים, למשל, סיפר לרדיו NPR האמריקאי ש־80% מעסקיו מגיעים דרך עליבאבא, שהוא מבלה באתר 12-10 שעות ביום, ושבלעדיו היה לו קשה למצוא קליינטים אמריקאים. "בלי עליבאבא כולנו לא היינו קיימים", אמר.

האידיוט העשיר ביותר בעולם

בימים אלה מא מוביל רוד־שואו לקראת הנפקת הענק של עליבאבא. בעת כתיבת שורות אלה הוא בניו יורק, בימים הבאים יעבור לערים נוספות בארצות הברית ומשם ידלג לאירופה, למזרח התיכון ובחזרה לאסיה. אז יינתן האות, והמשקיעים יתנפלו על עליבאבא. מא מדגיש שהוא לא להוט. כלום לא בוער לו, בטח לא הכסף. "אנחנו לא חברת גיימינג, המודל שלנו לא מאוד סקסי, אבל אנחנו ישנים טוב בלילה, כי הכסף שאנחנו עושים מייצר לחברות הזדמנויות עסקיות", אמר באותו מפגש בסטנפורד. "AliPay זה כמו שירות ליווי טיפשי, אבל יש לנו יותר מ־600 מיליון משתמשים שרשומים אליו בסין, אז כנראה דברים מטופשים שמתרחשים מדי יום הם מאוד חכמים. יש לנו זמן וסבלנות, ואנחנו לא צריכים לסיים תוכנית של 20 שנה בשנתיים. החיים ארוכים, אני לא זקן, ונלך צעד צעד".