המתחרים מאשימים את שפיר בהגשת הצעות במחירי הפסד

המנהרה לרכבת המהירה לירושלים צילום: אלכס קולמויסקי

אחת הדוגמאות המפורסמות לשיטת התמחור של שפיר היא פרויקט הרחבת משרדי הכנסת. בפברואר 2013 פרסם "כלכליסט" כי שפיר תובעת את כנסת ישראל ודורשת פיצוי של 670 מיליון שקל בטענה של אי־תשלום חובות. מדובר בפרויקט שבו זכתה החברה בעשור שעבר להקמת אגף חדש למשכן על פני שטח של כ־16 אלף מטר ולתחזוקתו למשך 25 שנה. האגף כלל את כלל חדרי ועדות הכנסת, כמו גם לשכות ל־40 שרים. בשפיר טענו שהם ביצעו לא פחות מ-960 שינויי מכרז לבקשת הכנסת, ולא ייתכן שהמדינה תבקש ממנה לספוג את כל העלויות.

הבנייה הסתיימה זה מכבר והחדרים אוישו על ידי עובדי הכנסת, אולם לטענת שפיר הכסף בעבור העבודות והשינויים שהחברה התבקשה לבצע שם טרם הועבר לידיה. לטענתה ההפרש היה כמה מאות מיליוני שקלים, כמעט כפול מהתמחור המקורי.

בסביבת שפיר מבטלים את הטענות לגבי התמחור. לתפיסתם, למי שלא יודע לתמחר ומפסיד מכרזים כנראה קשה עם המציאות שבה שפיר מצליחה לזכות. שפיר היא אחת החברות הבודדות שמחזיקה בידה מחצבות, חברת שינוע חומרי גלם וקרוב ל־3,000 עובדים, לכן קל להבין איך היא מצליחה לתמחר פרויקטים במחיר נמוך יחסית.

אגב, בדצמבר 2001 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים עתירה של מנרב אחזקות נגד שפיר הנדסה והכנסת, לאחר הזכייה של שפיר במכרז להקמת האגף החדש של הכנסת ותפעולו. שפיר זכתה עם הצעה של כ־11.1 מיליון שקל, ומנרב הגיעה למקום השני עם הצעה בגובה 14.7 מיליון שקל.

מנגד, בפברואר 2011 נדחתה גם עתירה שהגישה שפיר, לצד חברות נוספות, לבית המשפט המחוזי בתל אביב. העתירה נגעה למכרז פומבי לתכנון והקמה של מתקן התפלה באשדוד, לאחר שוועדת המכרזים החליטה לבחור בהצעת קבוצת מנרב כזוכה במכרז.