רצח בשידור

"סיריאל" ("Serial") - למקרה שטרם נפלתם קורבן למגיפה - היא סדרת המתח המדוברת של הרגע. ברחבי כל העולם אנשים מדווחים על התמכרות ואובססיה חמורה. במשך כל השבוע הם מחכים בקוצר רוח לפרק חדש שעולה מדי יום חמישי בשש לפנות בוקר, שעון החוף המזרחי בארצות הברית. חלקם מאזינים לפרקים שוב ושוב, עוקבים בשאר הזמן אחר פורומים ואתרים שעוסקים בסדרה. בארצות הברית אף החלה השבוע התקוממות מאזינים כשאלו גילו שבחג ההודיה, ביום חמישי הבא, לא יעלה פרק חדש.

"סיריאל" עוסקת בסיפורו האמיתי של עדנן סייד, אמריקאי ממוצא פקיסטני שהורשע ברצח חברתו לשעבר היי מין לי ב־1999, בהיותו בן 17, ונידון למאסר עולם. אבל מה שייחודי בהיסטריה סביב "סיריאל" הוא שאין מדובר בסדרת טלוויזיה עתירת הפקה או כוכבים אלא בתסכית רדיו בהמשכים, כלומר בתוכנית המורכבת מדיבורים בלבד, מתובלים במעט מוזיקה. מיד אחרי עלייתה לאוויר הפכה הסדרה לפודקסט (תוכנית רדיו שזמינה להאזנה או הורדה באינטרנט) המושמע ביותר בעולם, ולפודקסט שהגיע במהירות הרבה ביותר בהיסטוריה של אייטיונז ל־5 מיליון הורדות והשמעות. התופעה חוצה מדינות ויבשות. ברחבי כל העולם אנשים מקיימים "מסיבות האזנה" לפרקים, אחרים יוצרים פרודיות ומחוות לסדרה, ויש גם כאלה ששולחים מכתבים אל סייד בכלא. "הוול סטריט ג'ורנל" דיווח כי מורים לאנגלית בתיכונים ברחבי ארצות הברית שינו את תוכנית הלימודים שלהם למעקב אחר התוכנית ועלילתה, ובאתר Reddit, בפורום המוקדש לנושא, מעריצי הסדרה מנהלים חקירה עצמאית שכוללת עיון במסמכי בית המשפט וחיפוש אחר ראיות חדשות.

"הורדתי את הפרק הראשון ומיד שמעתי חמישה פרקים אחד אחרי השני", אומר ספי קיני (34), עורך תוכן שמתגורר בניו יורק, "עכשיו כל החיים שלי מתרכזים בלחכות ליום חמישי, כשיוצא הפרק החדש. זה כמו סדרת מתח טובה".

הנרצחת היי מין לי. חברתו לשעבר של סייד

אבל זו בסך הכל תוכנית רדיו.

"זו לא תוכנית רדיו. זה פודקסט. זו תוכנית רדיו לדור החדש. וסיפור טוב הוא סיפור טוב, לא משנה המדיום, זה כמו שאנשים עדיין קוראים ספרים".

הכל התחיל כששרה קוניג (Koenig), אחת המפיקות של תוכנית הרדיו "דיס אמריקן לייף" של NPR, רשת הרדיו הציבורי של ארצות הברית, קיבלה אימייל מידידה של סייד, הסבורה שהוא מרצה עונש על לא עוול בכפו. הסיפור עורר את סקרנותה של קוניג, שעד מהרה נסחפה לשנה שלמה של תחקיר בלשי מעמיק, הכולל שיחות עם חברים ומכרים של סייד, משפחתו, מומחים, והמון שיחות עם סייד עצמו מבית הכלא.

איך קרה שדווקא תוכנית רדיו הפכה לסדרה המדוברת של התקופה, ולכזו שהעיתונות האמריקאית כבר משווה לרומן "בדם קר" של טרומן קפוטה? אחד ההסברים הוא התחקיר המדוקדק והסבלני שעומד מאחורי הסדרה - מצרך נדיר בימינו . יש המייחסים את סוד קסמה של "סיריאל" לעובדה שגם היוצרת שלה לא בטוחה - או לפחות כך היא טוענת - מה יהיה סוף הסיפור. צוות ההפקה עובד על הפרקים הבאים ברגעים אלו. במהלך הפרקים קוניג גם חושפת בפני המאזינים את התהליך, את החיבה שלה לסייד שאולי מסיתה אותה מהאמת, את הלבטים שלה לגבי משמעותן של ראיות מסוימות. "בהגשה של שרה קוניג יש משהו שמרגיש מאוד כן ותמים", אומרת האמנית עינת עמיר (35), שמעידה על עצמה כמכורה, "את הולכת איתה באיזושהי דרך שלא ברור מה יהיה בסופה. יש ב'סיריאל' איזה אפקט שגורם לי ולרוב מי ששומע לפקפק בהרבה דברים שחווינו כאמיתות על העולם. בעצם היא מראה לאורך הפרקים איך כל ראיה משתמעת לשתי פנים".

"מה שמיוחד ב'סיריאל' זה שהוא כמו תסכית מאלה שהיינו מקשיבים להם כשהיינו ילדים ברשת ב'", אומר עיתונאי "כלכליסט" ליעד ליבנה (40), שמודה שהוא כה מכור ל"סיריאל" עד שהוא מוכן לעבור על החוק ולהצמיד את הסלולרי לאוזנו בשעה שהוא נוהג (אין לו דיבורית באוטו). "אבל זה לא סתם תסכית כמו 'חתול בשק' או 'לבת ולבן'. קודם כל זה סיפור אמיתי. שנית - זו לא איזו המחזה של סיפור, אלא חקירה שמוקלטת תוך כדי תנועה. בעיניי זה מרתק. לא נתקלתי בדבר כזה אף פעם. אני חושב שאפילו לא בטלוויזיה".

לא רק הקהל הרחב, אלא גם אנשי המסך הקטן והגדול כמרקחה. "תוכנית הטלוויזיה האהובה עליי משודרת ברדיו", צייץ בטוויטר דני צוקר, ממפיקי "משפחה מודרנית". השחקן אדם סקוט מ"מחלקת גנים ונוף" כתב: "סיריאל השתלטה לי על החיים", ובו ווילימון, יוצר "בית הקלפים", פרסם

ב־Reddit מאמר בן יותר מ־4,000 מילה על הסדרה. מפיקים הוליוודים כבר יצרו קשר עם יוצרי "סיריאל" כדי להפיק את גרסת המסך הגדול או הקטן לסדרה.

אבל לא בטוח שזה יעבוד. כי אולי סוד קסמה של "סיריאל" טמון דווקא בעובדה שהיא תוכנית רדיו שעובדת על האוזניים בלבד, בלי כל הצבעים והדימויים המרצדים שהתרבות שלנו כה מורגלת בהם. ייתכן שהיא מסמלת איזו תחייה מחודשת של המדיום המיושן.

"אני בן אדם שמאוד אוהב לקרוא, ובשנים האחרונות אני מתקשה יותר ויותר לפתוח ספר", אומרת עמיר, "בפודקסט יש אפקט שדומה לקריאה - אבל בכל זאת יותר פשוט. אני שומעת את זה המון בדרכים או כשאני מחכה לפגישה. זה נורא נעים לי. יותר נעים מלשמוע מוזיקה. אני מרגישה שאני עושה משהו שיש לו ערך. כמו קריאה". ליבנה, שמעיד על עצמו שהוא מאזין נלהב של פודקסטים באופן כללי, מסכים: "בהאזנה לסיפור יש איזה קשב מיוחד, הרבה יותר ממוקד מטלוויזיה. הפער בין רדיו לטלוויזיה הוא אותו פער שיש בין ספרות לקולנוע - זה משאיר לך מקום לדמיון".