"אבא תמיד היה בחו"ל. רק בשנים האחרונות הוא התחיל להגיד: "את מה שלא עשינו יחד אז, אפשר לתקן עכשיו"

"בווינה נזרקתי לגן ילדים דובר גרמנית, לא הבנתי מילה, ומשם עברתי לבית ספר אמריקאי. בכיתה ג' חזרנו לחולון וידעתי קרוא וכתוב רק באנגלית וגרמנית. אבא היה נשוי לעבודה, ואמא, מהנדסת מזון שעבדה במשרד הביטחון, גידלה אותי ואת אחיי הקטנים. התרגלתי שאבא תמיד בחו"ל או שהוא חוזר מאוחר. הוא היה איש סגור, ובדיעבד היינו צריכים להיות יותר בקשר. בשנים האחרונות אבא התחיל לדבר על כך ש'את מה שלא עשינו יחד אז - אפשר לתקן עכשיו'.

1976. שרון קדמי, בן 3, עם הוריו אדית ויעקב בחצר ביתם בחולון

"בשנות התשעים אבא קידם את העלאת גל מיליון העולים לישראל. אני זוכר את הביקורת הקשה שלו על כך שהמדינה לא נערכה לקלוט אותם מבחינת מקומות עבודה, תנאים סוציאליים ותשתיות: 'הביאו מיליון עולים ורק אחר כך נזכרו לחשוב מה רוצים לעשות איתם'. לדעתו הביאו אותם לסיטואציה כלכלית וחברתית בלתי אפשרית, ולכן הם היו דור אבוד. בתפקידי כמנכ"ל משרד התמ"ת חוויתי את ה'אפטר שוק' של התופעה, והבנתי כמה היה חשוב לקיים תהליך קליטה בשלמותו.

"ב־1999 ראש הממשלה נתניהו החליט להוציא מנתיב את זרוע המודיעין, ובינו לבין אבי נוצר קרע. אבי אמר: 'אני לא הולך לעבוד בלערוך תערוכות ספרים' והתפטר. עשור אחר כך מצאתי את עצמי עובד עם ביבי. תהיתי אם צל הסיפור עם אבי יעיב, אבל לפעמים נראה לי שזה אפילו עזר, זה היה סוג של מעגל שנסגר.

"כששמים על כף המאזניים את המחיר ששילמתי על אבא שנעדר מול גל העלייה החשוב - לא הייתי משנה כלום, זאת אחריות כבדה מדי. אבל לכן בתפקידי כמנכ"ל משרד התמ"ת היה ברור שיום אחד בשבוע בארבע העט נופל. לא כי אני מצולק, כי הילדים שלי לא באו לעולם כדי שאפגוש אותם בגיל 18. תמיד יש דברים שהם פורס מז'ור, אבל ההבדל העיקרי הוא שבסביבה שאבא חי, המציאות היתה פורס מז'ור אחד גדול. אצלי זה אחרת".