5 דברים שהיינו רוצים לראות בכנסת החדשה
מהפיכת הצהרות ההון של הפוליטיקאים לפומביות ועד להפסקת תקציב הקשר עם הציבור. השבעתם של הח"כים ויציאתה לדרך של הכנסת ה־20 הן הזדמנות לשנות כמה דברים
1. הפכו את הצהרות ההון לפומביות
נבחרי הציבור צריכים לעבוד אצל הציבור ורק אצל הציבור. מאז 2011 קמו עוד ועוד גופים חברתיים שמבצעים מעקב שוטף אחר פעילות חברי הכנסת. חברי המשמר החברתי, למשל, נוכחים בישיבות ועדות הכנסת ועוקבים אחר מה שהח"כים אומרים בדיונים. אך מה שנאמר ונסגר מחוץ לדיונים לא מנוטר בשום צורה.
הדרך האפקטיבית ביותר לוודא שנבחרי הציבור עובדים רק אצל הציבור היא על ידי פרסום הצהרות ההון שלהם באופן גלוי - גם בתחילת הקדנציה וגם בסופה. רק כך יוכל הציבור לראות אם חבר כנסת התעשר באופן פתאומי במהלכה.
נכון שיש דרכים יצירתיות לעקוף את העניין הזה, על ידי רישום כל מיני חברות ונכסים על שם הבת או הנהג, אבל מי שעושה דברים כאלה מסתכן בחקירות פליליות. סביר להניח שמרבית נבחרי הציבור, קל וחומר החדשים שבהם, לא ימהרו להסתכן בעניין הזה.
מליאת הכנסת (ארכיון) צילום: אלכס קולומויסקי
כיום הצהרות ההון של הח"כים הן בדיחה. הן מונחות כאבן שאין לה הופכין, כמכתבים שאין להם פותחין, בכספת של יו"ר הכנסת. זו לא ביקורת ציבורית אפקטיבית על הפעילות של נבחרי הציבור. הגיע הזמן לשנות את המצב הזה, בדומה למדינות מפותחות אחרות.
2. היו שקופים לגבי פגישות עם לוביסטים
ובאותו עניין בדיוק, יש עוד דבר חשוב שצריך להפוך לשקוף. במסגרת עבודתם, הח"כים נפגשים עם אנשים רבים מאוד. כל יום, כל היום. בין אם אלה אנשים שמחפשים אוזן קשבת או סיוע, בין אם פעילים פוליטיים, בין אם גופים מסחריים ופרטיים ובין אם לוביסטים שמייצגים אותם.
כל הלו"ז הזה צריך להיות שקוף לציבור, ובזמן אמת. ובמיוחד, כפי שנעשה בארה"ב למשל, הפגישות עם הלוביסטים והגורמים המסחריים צריכות להיות שקופות.
באופן הזה הציבור יוכל להצליב בין הפגישות האלה לבין הפעילות הפרלמנטרית של חברי הכנסת. כלומר, למצוא חברי כנסת שהלוביסטים הצליחו לשכנע אותם להצביע בעד או נגד הצעת חוק מסוימת. אם תחשבו על זה, אין סיבה אחת בעולם לא לדרוש מהח"כים את פירוט הפגישות הזה.
3. מקדו את הפעילות בוועדות הכנסת
ואם כבר מדברים על הפעילות בכנסת, הגיע הזמן שהח"כים יתמקדו במבנה של הכנסת היום. מי שמצפה שנבחרי הציבור באמת יעבדו בשבילו, באמת ייצגו את האינטרסים שלו, צפוי לו מפח נפש. המבנה של הדמוקרטיה הישראלית והאופן שבו הכנסת פועלת הם כמעט בלתי אפשריים.
בקואליציה שמורכבת מהרבה מפלגות נוצר מצב שבו ישנם הרבה שרים בממשלה ומעט חברי כנסת שנותרים בכנסת. אלה צריכים לאייש הרבה ועדות - יותר מדי ועדות - ולנדוד מדיון לדיון. אי אפשר באמת להתמקצע ככה, אי אפשר באמת לייצג את הציבור ככה.
אם היו פחות שרי ממשלה ואם היו פחות ועדות בכנסת, חברי הכנסת היו יכולים לשבת במקום אחד, ללמוד, להתעמק בנושאים מסוימים, ולייצג את הציבור טוב יותר. חברי כנסת שבוחרים לעשות את זה - למשל, חברי הכנסת החרדים של יהדות התורה (יעקב ליצמן, משה גפני, אורי מקלב), הופכים לפרלמנטרים יעילים בצורה בלתי רגילה, אף שלעתים קרובות הם בכלל באופוזיציה. אותו הדבר לגבי חברי כנסת כמו סתיו שפיר, חיים כץ, אורלי לוי או מיכל בירן.
מעטים הם חברי הכנסת שמסוגלים להיות מולטי־טאלנטים כמו שלי יחימוביץ' או דב חנין, ללמוד לעומק נושאים רבים, להגיע לוועדות כנסת רבות ולקדם נושאים רבים ושונים. מרבית חברי הכנסת ישרתו טוב יותר את הציבור שלהם אם יתמקדו ולא יחפשו כותרות קלות בעיתון.
4. הפסיקו להגיש כל כך הרבה הצעות חוק
בשנים האחרונות חברי הכנסת מציעים יותר מדי הצעות חוק. כנסת ממוצעת שמוציאה את כל ימיה, סופגת אלפי הצעות חוק פרטיות של חברי כנסת. רובן המוחלטות מתות עוד בלידה, או מיד בסמוך לה. רבות מהצעות החוק מועתקות זו מזו, פעם אחר פעם, כנסת אחרי כנסת. למה? סתם, בשביל לתפוס עוד כותרת, בשביל לנפח את הפעילות. בודדים הם חברי הכנסת שמצליחים להגיש הרבה הצעות חוק וגם לאשר רבות מהן בקריאה שנייה ושלישית.
במצב הנוכחי ישנם חברי כנסת שהופכים להיות כר פורה להצעות חוק שנולדו בכלל במקומות אחרים, הרחק הרחק מכותלי המשכן. חלק מהצעות החוק האלה נכתבות בכלל על ידי גופים פרטיים, מסחריים, ומוגשות לחברי הכנסת על מגש של חנפנות על ידי חלק מהלוביסטים. קשה מאוד לעמוד על היקף התופעה הזו, כי היא לא מתועדת ומוכחשת, אבל היא שם.
בישראל של 2015, הציבור בוגר יותר ולא מטומטם. אפשר להפסיק עם תחרות היופי הזו. הח"כים מוזמנים להפנים שזה כבר מזמן לא מעניין אותנו כמה הצעות חוק הם הגישו. מעניין אותנו מה הם באמת הצליחו לעשות למעננו. בכמה ישיבות ישבו, כיצד נלחמו על העקרונות שלהם, מה היו ההישגים המדויקים שלהם.
5. מספיק עם תקציב הקשר עם הציבור
ולבסוף, העניין הזה עם תקציב הקשר עם הציבור. לתחזק דמוקרטיה עולה כסף. אנחנו מבינים את זה. לא צריך לכבס את העובדה שהח"כים זכאים לחשבון הוצאות תחת כותרות עמומות ואנאכרוניסטיות כמו קשר עם הציבור. תנו להם 50 אלף שקל בשנה חשבון הוצאות ותגמרו עם זה. מזמן עברנו הלאה לדברים חשובים יותר.
