אל האינסוף ומעבר לו
ביקור מטלטל בקוס, בין הבריכה שאינה נגמרת לפליטים שמסתירים את הנוף
בבריכה של המלון, ממש בתוך המים, ממוקם בר משקאות. כך אתה יכול לשבת כשחצי הגוף התחתון במים וחצי הגוף העליון מבקש מהברמנית עוד ביקיני מרטיני. הבריכה עצמה היא מהסוג המכונה Infinity, שזה אומר שהיא בגודל של מגרש כדורגל ואין לה אבן שפה, כך שכאשר אתה מביט אל הקצה שלה היא מתמזגת עם הים האגאי שתחתיה ונראית כאילו היא אכן נמתחת עד לאינסוף.
אלא שלאדריכל הבריכה היה עוד רעיון נועז אחד, והוא מיקם בעבורו לחצן קטן סמוך לקצה הבר. למתבונן התמים זה עשוי להיראות כלחצן מצוקה למקרה של עודף ביקיני מרטיני, אבל לא כך הוא. אורח שילחץ עליו יגלה שהלחצן מפעיל מתחת לישבנו סחרור בועות עדין בסגנון ג'קוזי, אבל לא כמו האכזריים המעופשים שממוקמים בצימרי העץ המהבילים של הגליל המערבי, אלא ג'קוזון מעודן שמייצר בועות מלטפות, מצחקקות במעלה בגד הים.
פליטים למרגלות המבצר של קוס צילום: אמיר זיו
קוס, כמו רוב איי יוון, מספק לתייריו בועה מושלמת של בריחה מהמציאות. אלא שמהמציאות, כלבה שכמותה, אי אפשר באמת לברוח.
בבוקר שלמחרת נסענו לעיר קוס. כמו רבות מעיירות־האיים היווניות, גם בה יש מבצר עתיק קטן על חוף הים, סמטאות ציוריות שמאכלסות שתי וערב עצום של מלכודות תיירים, נמל מעבורות ומרינה ליאכטות. אלא שכאשר ירדנו מהאוטובוס כמעט אי אפשר היה לראות את כל אלה. רצועת החוף כולה, לכל אורכה, היתה מכוסה באלפי פליטים. מאות אוהלי קמפינג, יריעות בד או סתם ניילונים מכסים את כל המדרכות שלצד החוף. המדשאות והמבנים הסמוכים מאכלסים בדוחק משפחות על גבי משפחות של פליטים שנמלטו מאזורי הקרב האכזריים של המזרח התיכון. רובם הגדול הגיעו מסוריה המתפרקת, אחוזי אימת דאעש. אחרים נמלטו מאפגניסטן, מעיראק או מחבלי ארץ כורדיים שנמצאים תחת מתקפה.
הדיסוננס מהמם. ילדים רובצים על הארץ לצד הוריהם או משכשכים במים בבגדיהם, מטרים ספורים מהיאכטות שפורקות את עשירי יוון אל החוף. צעירים סורים מתגודדים מול תחנת המשטרה ב־37 מעלות חום בציפייה לקבל אישור להמשיך במסעם ליבשת, ועל החוף החולי, 300 מטר מהם, מתנהלת מסיבת חוף הורמונלית סוערת ובלתי נגמרת: מאות בני נוער מכל העולם, שקוס הוא האי הידידותי ביותר בעבורם, רוקדים מוזיקה אלקטרונית על שולחנות הברים, לבושים בקושי, שלוקי שמש, שותים בירה בקשיות ארוכות מתוך גיגית מרכזית, צוחקים, מתמזמזים, מקיאים לסירוגין, חוגגים את צעירותם נטולת הדאגות. כל אחד והסדום ועמורה שלו.
לא במקרה הפליטים זורמים בעיקר לקוס. האי ממוקם 4 ק"מ בלבד מהחוף הדרום מערבי של טורקיה, סמוך לבודרום. המרחק הקצר והים האגאי הנוח בקיץ הופכים את המעבר לאירופה למשחק ילדים בהשוואה לניסיונות המסוכנים לחצות את הים התיכון מאפריקה לאיטליה. יותר ויותר פליטים סורים מקרב ה־1.8 מיליון שכבר נמלטו לטורקיה ממשיכים את המסע היבשתי עד קצה המדינה הענקית. משם הם מדלגים בכל כלי שיט אפשרי לחופי קוס, לסבוס או כיוס, שלושת האיים היווניים הקרובים ביותר שהם - בחסות צחוק הגורל ואנגלה מרקל - עדיין חלק מהאיחוד האירופי.
המספרים בלתי נתפסים. סוכנות הפליטים של האו"ם פרסמה לפני שבוע אומדן שלפיו 124 אלף פליטים נחתו על חופי איי יוון מתחילת השנה. זה יותר מפי שמונה בהשוואה לתקופה המקבילה ב־2014, והמספרים רק הולכים וגדלים. ביולי לבדו הגיעו 50 אלף פליטים. בקוס, כדי לסבר את האוזן, חיים פחות מ־35 אלף יוונים. רבים מהפליטים הללו זקוקים לסיוע רפואי, וכולם זקוקים למים, למזון ולמחסה מהחום. בהמשך הם גם יצטרכו למצוא עבודה מפרנסת. יוון, שממילא נמצאת באפיסת כוחות ומתקשה לכלכל את אזרחיה, רחוקה מהיכולת לספק את כל אלה.
חרף הקושי שמערימים הפליטים על התפקוד השוטף של האי, התושבים המקומיים מקבלים אותם בסבר פנים יפות. זו אינה רק ההתרשמות שלי, גם סוכנות הפליטים של האו"ם מצאה לנכון לציין את העובדה הלא טריוויאלית (שלשום נרשמה התפרעות ראשונה, מכיוון הפליטים דווקא). למודי סבל בעצמם, המקומיים אינם נוטרים לעלובי החיים שמכסים את החוף, אף שהוא מקור פרנסתם העיקרי. אינך נתקל בגילויי אלימות או בהפגנות הקוראות לסילוק המהגרים. אולי אלה סרטוני האימה שמפיץ דאעש שמבהירים שמדובר בהגירה של להיות או לחדול, ואולי פשוט לסוציאליזם המוקע של היוונים יש גם פנים חיוביות.
הממשלה היוונית מצדה מבינה שעשרות אלפי הפליטים עלולים להנחית מכת מוות על כלכלת התיירות. תיירים פותחים את הארנק כדי לקבל בתמורה שקט וים צלול ובועות מדגדגות בישבן. אין להם שום כוונה לחזור למקום שבו פליטים בבגדים בלויים מסתירים את השקיעה. אך מכיוון שאין לה שום יכולת להתמודד עם מספר המהגרים, כל שנותר לממשלה לעשות הוא לספק להם אישורים לעלות על מעבורות ולהפליג לאתונה. גם שם לא ממתין להם שום פתרון מסודר למעט הסיכוי להמשיך עוד צפונה, לגרמניה.
מהספסל שאני יושב עליו בנמל ניתן לראות שוטרים יוונים שעוברים בין ספינות התיירים המצועצעות בניסיון לוודא שאינן מביאות איתן פליטים. זה פתטי - הפליטים מגיעים בסירות קטנות ובלילה - ואתה מבין שכאן ממש, על קו החוף של קוס, אתה חוזה בקריסה המואצת של אירופה כפי שחלמו אותה תושביה. מסוכסכים מכדי לשתף פעולה מול משימה בסדר גודל כזה, חלשים מכדי לפתור את העימות בסוריה שיעצור את זרם הפליטים, וליברלים מכדי להיות אכזריים כלפי המהגרים כדי שיחפשו אלטרנטיבות אחרות, האירופים נדונו לקלוט הגירה בממדים עצומים. מצוקות העולם בעת הזו כה גדולות, מאפריקה, דרך סוריה ועד עיראק ואפגניסטן, עד שהיבשת הישנה אינה מסוגלת עוד לבלום את השלכותיהן האנושיות שנשפכות אל חופיה.
מנקודת מבט אישית יותר טמונה עוצמה מטלטלת בהיתקלות כה חדה במציאות דווקא במקום שנסעת אליו כדי לא להיתקל בה כלל. זו מציאות דיכוטומית של להיות או לחדול, והיא שייכת לאנשים אחרים, מעולם רחוק, שנמצאים לפתע לידך ומעמידים בפרופורציה חדשה את המציאות שאתה חי בה - לא רק באינפיניטי פול המצועצעת, גם בדירה בגבעתיים.
אחד הפליטים על המדשאה שהסכים להחליף איתי כמה מילים באנגלית רצוצה סיפר שהגיע עם משפחתו יום קודם לאי, אחרי שברח עם משפחתו מהחלק הכורדי של סוריה. לא היו לו תוכניות מסודרות לגבי העתיד. לא הקרוב, גם לא הרחוק. רק להחליף כוח, ולנסות אחר כך להמשיך לאתונה. משם, צעד אחר צעד, אולי לגרמניה. אולי לא. מבחינתו, בנקודת הזמן הזו על חוף המבטחים, זה לא ממש משנה.
