אדמה־שיק

במבט ראשון, הבית של בני הזוג לא נראה יוצא דופן. הגענו אליו באקראי, באמצעות Airbnb, כדי להעביר בו כמה ימים בחופשת הקיץ הארוכה. באתר שבו את לבנו המזרנים, הכריות והערסלים הפזורים בכל פינה, החצר הפונה אל היער והמטבח רחב הידיים עם השולחן העשוי עץ גושן. אבל עם כניסתנו לבית התחוורה מיד האטרקציה המרכזית בו: הקירות. נדף מהם קור של מערה שאִפשר לי להיפרד לכמה ימים מצנֶנֶת המזגנים, חברתי הטובה מאז החל הקיץ, וגרם לכולנו - ארבעה מבוגרים ושני ילדים - לנינוחות משכרת עד שכמעט כתבנו שיר הלל לבידוד תרמי.

אחרי שחזרנו מחרשים הרגשתי שאני חייבת לברר מהו סוד קסמם של הקירות. את בעלי הבית תפסתי באמצע טיול בהימלאיה עם ילדיהם; הם הסבירו לי בשיחת וואטסאפ שמדובר במלאכת מחשבת של העמדת בית אל מול הנוף, בחירת כיווני אוויר ותכנון הכנסת האור. מעטפת הבית קיבלה גם היא טיפול מיוחד: קירות כפולים מלבני פומיס (סלע געשי) שביניהם רווח של 5 ס"מ ממולא בטוף גס, וחיפוי של טיח סיד מעורבב בחול. הרצפות, השיש במטבח ואדני החלונות - כולם עשויים מאבן חלילה (סוג של אבן חברון). את הבית תכננה קבוצת תו החיפאית, שאחראית למתווה השכונה האקולוגית בחוקוק שמעל הכנרת. לדברי ענבל ונעם, חברי תו הביאו את הידע באדריכלות ירוקה, ואילו הם תרמו את השראתם מטיולים שעשו במזרח, ומספרי עיצוב של בתים במרוקו ויוון.

וכאן בעצם טמון החידוש בתחום הבנייה האקולוגית. עד לפני שנים אחדות היו בתים העשויים מאדמה ובוץ משאת נפשם של יחידים, ששבו מטיולים במזרח ורצו לשחזר בישראל את חוויית המגורים שחוו שם, עם הדרגשים הנמוכים והשימוש בחומרים טבעיים. באתר "באופן טבעי" עדיין ניתן למצוא צ'טים מלפני עשור העוסקים בנושא הזה, שהיה אז בחיתוליו, ובהם אנשים חולקים אינפורמציה דלילה על "אחד בערבה שלמד את הנושא באוסטרליה" ו"אחת שעשתה קורס בנייה מקש ובוץ". גם מי שהחומרים הללו עניינו אותם הביעו חשש ממזיקים בקירות ומהתפוררותם במזג אוויר קשה, ולא ידעו אם יקבלו בכלל היתר בנייה.

בעשור האחרון התחום הלך והשתכלל בקצב מטאורי, וכיום יש קהילה של אנשי מקצוע העוסקים בו. התפתחה גם שפה אדריכלית חדשה, המתמקדת בערכים האסתטיים של הבית לא פחות מאשר בערכיו האקולוגיים. השפה הזאת פרצה את גבולות היישובים האקולוגיים בפריפריה וחדרה אל המיינסטרימיים שביישובי מרכז הארץ.

הבית של ענבל ונעם בחרשים. חשיבה מעמיקה על עובי הקירות וכיווני האוויר

"בתים מבטון הם הפסולת של הדורות הבאים"

"בטון הוא חומר לא בר־קיימא", מסביר סיון סופר מקבוצת בוץ (bottz.co.il) את הנחת העבודה של הקבוצה, שנהפכה בשנים האחרונות למובילה בתחום הבנייה הטבעית. "כשאנחנו בונים מבטון אנחנו מייצרים פסולת מעתה ועד עולם. בסופו של דבר בתים מבטון צריך לפרק ולגרוס. היום זה לא מעניין אף אחד, אבל לדורות הבאים זו תהיה בעיה".

באיזה חומר אתם בונים כיום?

"אנחנו משתמשים בכמה טכניקות לבניית קירות: חבילות קש שמחפים בטיח, ותערובות של קש ואדמה שנקראות קש־קל. שתי הטכניקות האלה איכותיות מאוד, אבל גם יקרות יחסית מכיוון שקשה למכן אותן.

"מכיוון שאנחנו לא בקטע של בנייה לעשירים חיפשנו שיטה שניתן למכן, וכך מצאנו בצרפת טכניקה שנקראת Hempcrete. זה סיד משולב בחרסית עם סיבי הֵמפּ, צמח סיבי שמשתמשים בו לרוב בתעשיית הטקסטיל. אנחנו מתיזים את התערובת הזאת על פלטות מסיבי עץ, וזה יוצר קיר גמיש שניתן לעבוד איתו עם רמת בידוד שהיא פי ארבעה או חמישה מזו המקובלת בארץ. צריך להבין שכדי לבנות בלוק איטונג משתמשים בחום גבוה כל כך שזה ברמה של אסון אקולוגי. תהליך הייצור של קירות המפ הוא מאוד אקולוגי וגם חוסך למי שמשתמש בהם המון אנרגיה, בגלל שהבידוד שלו גבוה מאוד".

סופר הוא הראשון להודות שבנייה בחומרים טבעיים יקרה יותר. "בבנייה, בדיוק כמו בביגוד או במזון, הזול הוא לא בהכרח הבריא. ברור לכולם שכותנה יותר נעימה ובריאה מוויסקוזה, אבל היא גם יותר יקרה, ויש מי שיכול לחשוב שגם פחות יפה. ברור לכולם שמזון אורגני יותר בריא ממזון מעובד, אבל הוא יותר יקר וקשה לספק אותו לכל האוכלוסייה. זה אותו דבר בבנייה: יותר נוח וזול לבנות בתים מבטון, אבל הם פחות בריאים לנו כבני אדם".

לדבריו, פער המחירים בין בנייה קונבנציונלית לבנייה בחומרים טבעיים עשוי לייקר פרויקט בכ־10%. האדריכל אבי אור, ממשרד אור אדריכלים שמתמקד בבנייה טבעית, מעריך שהפער גדול בהרבה יותר ומגיע ל־30%–40%. לשם דוגמה, הוא מתאר תהליך בנייה של בית בהרדוף שאותו תכנן ב־2011. "הוא מורה לאמנות והיא מורה לציור. שניהם אנשים שמתעסקים ומכירים חומרים, והם היו מאוד חדורי אמונה שהם רוצים לבנות באדמה. במקרה שלהם זה היה לא פשוט לביצוע בגלל צורת המגרש. אם הם היו בוחרים בבנייה רגילה, היא היתה עולה 5,000 שקל למ"ר, אבל הם הגיעו ל־8,000–9,000 שקל למ"ר. מצד שני, כשאתה נכנס לחדר בבית כזה אתה מרגיש טוב בלי להתאמץ. אתה גם לא צריך רהיטים ב־200 אלף שקל וגם לא ב־30 אלף שקל. הבית מרגיש טוב מעצם היותו, והם רצו את ההרגשה הזו".

ובאמת, לא כולם יכולים להרשות לעצמם לבנות מהיסוד בית מחומרים טבעיים. לדברי סופר, הוא לעולם לא ייעץ ללקוח להרוס בית בנוי, גם אם הוא עשוי מבטון, כי אין בכך היגיון אקולוגי - אבל ישנן דרכי ביניים הנותנות תחושה אדמתית גם לבית הבנוי בבנייה קונבנציונלית.

בית שתכנן האדריכל אבי אור בהרדוף. "לא צריך רהיטים ב־200 אלף שקל וגם לא ב־30 אלף שקל. הבית מרגיש טוב מעצם היותו, והם רצו את ההרגשה הזו"

"הקירות הלבנים לא אפשרו לי לחיות בנחת"

מי שלא מעוניין לבנות את הבית מאפס, יכול לשלב בבית קיים אלמנטים ושיפורים טבעיים. "חלמתי שהבית הבא שלי יהיה מבוץ", אומרת אתי שלמה, בעלת בית ביישוב לפיד הסמוך למודיעין. "זה תהליך חיפוש של שנים, שאני לא יכולה לשים את האצבע מתי הוא החל, אבל הוא הולך אחורה לחיפוש של סגנון חיים וחינוך הילדים במסגרות אנתרופוסופיות. המחשבה היתה לקנות שטח ריק או בית חצי הרוס ולבנות מהיסוד, אבל זה לא התממש".

שלמה מצאה לבסוף בית בלפיד, שנשא תג מחיר של 3.7 מיליון שקל. "הקירות היו לבנים והכל היה מרובע וברור, והוא היה אנטיתזה גמורה למה שאני רוצה לחיות בו. רציתי להיכנס לבית ולהרגיש מקום חם ועוטף", היא אומרת. "מצד שני זה לא היה הגיוני להרוס אותו. החלטתי לא לוותר לגמרי על החלום שלי, ולשלב בנייה קונבנציונלית עם בוץ וטיח במינימום תקציב".

"עץ" עשוי בוץ וקש בביתה של אתי שלמה בלפיד. "רציתי להיכנס לבית ולהרגיש מקום חם ועוטף צילום: עמית שעל

שלמה השתמשה בחומרים טבעיים כמו עץ וטיח אדמה. "בכניסה לבית, למשל, היתה נישה לא פתורה. ניצלנו את החלל הזה לבניית עץ תלת־ממדי עם ספסל אחסון מתחת. צבע הקירות מזכיר חמר, ואופן המריחה גס ומרגיש כמו עבודת יד; כמי שמייחסת חשיבות לאמנות הדבר חשוב לי, כי זה לא מרגיש סטרילי ואחיד. בין המטבח לסלון עשינו גם שימוש בעצים מפוסלים שמפרידים בין החללים, עץ אחד נכנס לספרייה עם מדפים מאסיביים, וזה מייצר נקודת מבט נעימה וחמימה. במבואה בין החדרים עשינו קשת מלאה בבוץ וקש, עם חורים שנראים כמו תחרה. זה לא בית הבוץ שעליו חלמתי, אבל אני מרוצה מאוד מהתוצאה".

"פאטיו זה סוג של מזגן טבעי"

הבנייה הטבעית מקדישה תשומת לב לא רק לאדמה, אלא גם לכיווני האוויר. מדובר בתורה שלמה, בייחוד בבתים שבהם הדיירים בוחרים לוותר על מזגנים. "אנחנו עובדים על העמדה מול הנוף, ומקדישים המון מחשבה לאוורור הבית", מסביר אור. "אחד הפתרונות הבולטים ביותר להזרמת האוויר בבית הוא הוספה של פאטיו, שמוסיף כיוון אוויר לבית, ותכנון שנמנע מהפיכת הבית לקופסה ישרה".

"פאטיו הוא סוג של מזגן טבעי ומקומי", מסכים האדריכל כפיר וקס. "לצערי, יש בתים שזה לא מתאפשר בהם בגלל שהמגרש קטן מדי, אבל אם המגרש מאפשר, זה אלמנט ששווה לתכנן סביבו את הבית". וקס אכן תכנן בית כזה, שכל חדריו בנויים סביב פאטיו, במצפה רמון הדרומית. "מדובר בבית נופש שתוכנן עבור אב בן 70, ילדיו ונכדיו", הוא מספר. "המשפחה ביקשה בית שיהיה כיף להגיע אליו לאחר טיול ג'יפים במדבר, לבילוי זמן איכות משפחתי. תכננתי את הבית כמו חאן, כשהפאטיו הגדול במרכזו: לכל חדר דלת הפונה אליו, ומשם ניתן לעלות לקומה השנייה, שם יש סלון, מטבח ומרפסת גדולה. באקלים מדברי זה תכנון שמזרים בצורה הטובה ביותר את האוויר”.

הדמיית בית במצפה רמון שתכנן האדריכל כפיר וקס. "פאטיו הוא סוג של מזגן טבעי ומקומי" צילום: משרד אדריכלים כפיר וקס

פתרון נוסף, החביב במיוחד על אור, הוא יצירת גג מוקשת שמאפשר לאוויר לעלות למעלה. לדבריו, "אוויר חם עולה למעלה בכל הבתים, אבל כשהגג מרובע האוויר מתפזר באופן שווה ויורד בחזרה למטה. כשהגג מוקשת הוא שואב את האוויר למרכז הכיפה. בדרך כלל אנחנו מתכננים חלון קטן בחלקו העליון של הקיר, ובמהלך הקיץ האוויר החם יכול לצאת משם. זה מקטין משמעותית את הצורך במזגן".

וקס מוסיף לסל הפתרונות גם את ארובות הרוח - אלמנט שמזוהה עם האדריכל המצרי המנוח חסן פתחי, ושנהפך למקור השראה גדול עבורו בכל הקשור לבנייה טבעית. "ארובות רוח הן אלמנט אדריכלי שהתפתח במקומות צפופים במיוחד, כמו הקאסבות של איראן ומרוקו: במקומות האלה קשה מאוד להכניס רוח לבתים, ולכן פיתחו ארובות שתפקידן הוא לקלוט רוח מלמעלה ולהכניס אותה לחדרי הבית. זה מוריד טמפרטורות ויוצר סירקולציה של אוויר. למרבה האכזבה, עד היום, בכל פעם שתכננתי כזה אלמנט הוא נפל, מכיוון שזה הדבר הראשון שמוותרים עליו כשמחפשים איפה ניתן לקצץ בתקציב בניית הבית".

קמין מסה בבית שתכנן האדריכל כפיר וקס בנורית. במקום לבזבז את החום, מנצלים אותו באמצעות תעלה המוסווית בספסל צילום: גיל נחושתן

"כשקמים לפיפי בלילה, הרצפה עדיין חמה"

במדינה חמה כמו ישראל, חום יולי־אוגוסט יכול להוציא מדעתם גם את שוחרי האקולוגיה הגדולים ביותר, ורובם בוחרים להתקין לפחות מזגן אחד בבית. עם זאת, בכל הנוגע לימות החורף, מסורות הבנייה הטבעית מביאות עמן אפשרויות מפנקות במיוחד. אחד השדרוגים, שבאחרונה נהפך למגמה פופולרית בבנייה טבעית, הוא קמין מסה: תנור עצים שאליו חוברת ארובה ארוכה שעוברת תחת ספסל בנוי מבוץ. האוויר עובר מתחת לספסל הבנוי ומשם נפלט אל פתח הארובה שבגג הבית. ברוב הבתים שבהם יש קמין מסה הוא מחמם את כל שטח הישיבה הסלוני, והמשתמשים בו מעידים על פיזור חום אולטימטיבי בבית ובונוס של חום נעים בישבן.

"בקמין רגיל חצי מהחום מתבזבז, כי הוא יוצא ישר החוצה מהארובה", מסביר גל קורן, שבנה את ביתו עם בת זוגו יעל בבית קשת. "בקמין מסה מנצלים את החום שנכנס לתעלה ומחמם את הספסל, והוא ממשיך לחמם גם כאשר התנור כבוי. השיטה הזו מאפשרת להשתמש בחצי מהעצים שבהם משתמשים בתנור רגיל. זה גם מגיע לרמות כל כך גבוהות של טמפרטורות, שבסוף נפלט משהו שנראה יותר כמו אדים ופחות כמו עשן. הכיף הגדול הוא שהחום נשמר בבית: אם בשעה 11 בלילה הקמין הפסיק לעבוד, הבית נשאר חם עד הערב שלמחרת. באמצע הלילה את קמה לעשות פיפי והרצפה חמה".

לדברי קורן, מדובר בתוספת שחוסכת כסף רב גם בחשבון החשמל. "אנחנו לא מוציאים כסף על חימום הבית, כי אנחנו לא מפעילים מזגן בחורף, ואין צורך אפילו לקנות עצים. משתמשים בזרדים שאנחנו מקוששים בחוץ".

ביתם של גל קורן ויעל פינקרפלד בבית קשת. קמין מסה מחמם את החלל הגדול, והמפנה הדרומי מבודד בטיח מינרלי צילום: אלעד גרשגורן

"מטיח מרוקאי ועד טיח שיש"

אחרי אדמה, אוויר ואש, מגיע גם יסוד המים, שבו עוסקים בעת תכנון חדרי האמבטיה. קורן בנה בביתו אמבטיה מאבן טבעית. לדבריו, הבחירה בחומר הזה לא נבעה ממקום אקולוגי, אלא מהרצון להרגיש בטבע גם בזמן הרחצה, חוויה שונה בתכלית מישיבה באמבטיה האקרילית שרובנו מורגלים אליה. "על רצפת האמבטיה יש אבנים שהבאנו מטיולים", הוא מספר, אבל גם חושף את החיסרון של האבן: "היא לא מבודדת, ואם תנסי לעשות אמבטיה בחורף, המים יתקררו די מהר".

חומר אחר שהפך להיות פופולרי בקרב מי שמחפש תחושה טבעית הוא התאדלקט (Tadelakt). "זה טיח מרוקאי טבעי שמבוסס על סיד, וניתן ליצור באמצעותו משטח חלק ועמיד עם פלטת צבעים גדולה", מסביר וקס.

"אנחנו נדלקנו על התאדלקט מזמן", אומרת יעל גרונר, שאת ביתה ביישוב קלחים בדרום תכנן וקס. בן זוגה ברק התוודע לחומר בזמן שעבד על פרויקט הגמר שלו בבצלאל, והשניים רצו זה שנים לבנות אמבטיות כאלה בביתם. את הקירות הם חיפו במרמרינה (Marmorino) — טיח שבו מעורבבים חלקיקי שיש, המייצר שכבה אחידה שמחליפה את לבני הקרמיקה המוכרות. "מעבר לכך שהחומרים האלה יפים, יש להם ערך מוסף: אחידות. אין באמצע רוֹבָּה או דבק, ולכן לא מצטברות עליו פטריות. המים לא עומדים במקום, כך שלא יכול להתפתח עובש. ועוד משהו שמאוד משמח: כשמנקים, לא צריך לשפשף".

ומה בנוגע למערכות מים אקולוגיות? ברוב הבתים הדיירים עושים בירורים ומחליטים לוותר עליהן. "זה תחום שעדיין לא הצטבר בו די ידע לגבי הפרדת השומנים מהמים, ולכן החלטנו לעצור את זה לעת עתה, למרות שבנינו תשתיות לשימוש במים אפורים", מספרים בני הזוג קורן.

גם בבית גרונר בקלחים שקלו בתחילה לבנות תשתית למיחזור מים, אך ויתרו עליה בגלל העלויות. "קיבלנו שתי הצעות מחיר והן היו יקרות מדי", אומרת יעל גרונר. "מאוד מבאס שזה ככה, אבל זה לא רק התשתית עצמה - גם התפעול של המערכות האלה מאוד יקר".

הבית של אייל וענבל בעין הבשור. "נכנסנו להרפתקה" צילום: אייל כהן

"התאמנו את הקירות לחלונות שמצאנו ביד 2"

לנוכח עלויות הבנייה הטבעית עולה השאלה אם ניתן לייצר בית מחומרים טבעיים שיהיה זמין גם למי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו.

ענבל ואייל כהן (היא ד"ר לביולוגיה ומתמחה באימונולוגיה והוא אגרונום וחקלאי, הורים ל-3 ילדים) מיישוב עין הבשור נחשפו בפעם הראשונה לבנייה באדמה בקיבוץ לוטן. "נסענו עם חברים לסדנת בניית טאבונים ושם גילינו שיש בתים כאלה וזה הפך לפנטזיה שלנו", מספרת ענבל. עם זאת, מהר מאוד הם גילו שמדובר בעסק יקר מאוד וכמעט כבר ויתרו על החלום, אבל מכיוון שהם היו נחושים שלא להתגורר בבית מבטון הם שברו את הראש בחיפוש אחר פיתרון יצירתי. חיפשו ומצאו – ביד שנייה. "ניסינו להוזיל את הבנייה ולא רצינו להתפשר על האיכות שלה ואז עלינו על הרעיון של מחזור אלמנטים שבד"כ הם מאוד יקרים. למשל, השגנו חלונות בלגיים מבית שהרסו בשרון, את כל הדלתות מעץ מלא קנינו ממישהי ביפו ומצאנו מטבח של רגבה שהיה במצב חדש לגמרי במחיר שלא מתקרב בכלל למה שהיינו משלמים על חדש ובגלל שבנייה מהסוג שלנו היא גמישה בהרבה מבנייה רגילה הרעיון היה להתאים את הקירות למה שמצאנו", מספרת ענבל.

תהליך הבנייה של הזוג כהן ארך כמעט 5 שנים, אבל החלק האינטנסיבי נמשך כשנה וחצי, במהלכו הם נעזרו באדריכל ומהנדס בנייה וגם בטייחים מחברון ובעיקר עשו הרבה מהעבודות בעצמם. "בסופו של דבר אנחנו מאוד אוהבים את התוצאה והבית מבודד בצורה טובה מאוד. התחושה מאוד שונה מבית של קבלן שאתה נכנס שצריך שטיח ותמונות כדי להפוך אותו לחמים ונעים. כשאנשים שומעים שבנינו בית מבוץ הם חושבים שזה נראה כמו זולה או חושה בהודו, אבל זה ממש רחוק מזה. זה בית שיש בו אנרגיות אחרות וכל מי שנכנס מרגיש את זה, אז אני יכולה להגיד היום אחרי שסיימנו את ההרפתקה הזו שמי שחושב לבנות ככה ונתקל בכל מיני אנשים שמוורידים אותו מזה שלא יפחד ופשוט יעשה את זה".

הבית של ענבל ואייל בעין הבשור. כל החלונות והדלתות הגיעו מיד שנייה צילום: אייל כהן

"להוזיל את השיטה, לא להחליף את הלקוחות"

פתרון נוסף שצובר תאוצה כיום הוא בניית יוּרט - מעין בקתה מעוגלת עם שלד מעץ וגג חרטומי, שאותה ניתן לחפות במגוון חומרים טבעיים. קורן מהבית בבית קשת נחשף לשיטת הבנייה הזו במהלך בניית בית האדמה שלו, ועזב את עבודתו כמדריך טיולים לטובת בנייה בחברת יוּרטיים (yurtime.co.il).

"זו שיטה שמתחילה מהחיפוש אחר חומרים פשוטים וזולים ובנייה מהירה, והרצון לגור בטבע", מספר קורן.  "מי שהתחיל לגור ביורטים הם חבר'ה שטיילו בעולם וחזרו לארץ לחצר של ההורים או לשטח חקלאי במושב. הם הוציאו 20 אלף שקל והיה להם בית. כשהאנשים האלה גדלו והקימו משפחות הם חיפשו אפשרות לגור במקומות האלה, והיה צורך בפתרון קבע. היום כבר אפשר לבנות יורטים מחומרים קשיחים, עם ממ"ד וכל מה שדורשות הרשויות. מי שרוצה לבנות היום יורט יכול להגיע לבית של 120 מ"ר, עם כל השדרוגים והתוספות, בעלות של 400 אלף שקל. בית בבנייה קונבנציונלית, על אותו שטח, היה עולה כמעט מיליון שקל".

לדברי אור, פתרון אחר הוא בניית בתים קטנים יותר. "מי שיש לו סכום מוגבל עדיין יכול לבנות בחומרים טבעיים, אבל על שטח יותר קטן. אנחנו מחכים שהתחום הזה ילמד לעבוד יותר בזול. אנחנו לא מחפשים את הלקוחות המיליונרים; אנחנו רוצים לאפשר לאנשים לגור בבתים שיש בהם תחושה נכונה מבלי להתאמץ, ומקווים שיום אחד זה יהיה זמין לכולם".

אוהל מונגולי של חברת יוּרטיים. גל קורן: היום בונים יורטים מחומרים קשיחים, עם ממ"ד וכל מה שדורשות הרשויות. בניית יורט של 120 מ"ר, עם כל השדרוגים והתוספות, עולה 400 אלף שקל. בנייה קונבנציונלית על אותו שטח תגיע למיליון שקל" צילום: yurtime