לוחם כימי

גיא אשכנזי הוא מורה לכימיה בתיכון. אבל הוא לא מלמד את התלמידים כימיה. הוא מלמד אותם איך לחשוב על מדע ועל העולם. והוא נאבק כדי שכל מורה, בכל מקצוע, יאמץ גישה שמסתכלת על התלמידים, ואז לשלוח אותם לעבוד לבד

לכאורה כל הרושם העז הזה נוצר רק בגלל מורה אחת עם גישה מיושנת וחוסר חשק מוחלט. אבל זו לא רק היא. נסו לחשוב על המורים שהיו לכם. על הטובים ועל הרעים ואלה שסתם היו שם, מילאו את הרווחים שבין ההפסקות. סביר שהמורים שהותירו בכם רושם חיובי עשו זאת למרות המערכת, לא בזכות המערכת. כלומר, הם זכורים לכם כי הם הצליחו להתעלות מעל הבינוניות הכללית שמערכת החינוך מכתיבה.

ד"ר גיא אשכנזי מנסה לעשות את זה כל יום, ועוד עם כימיה. הוא מלמד את התלמידים שלו אחרת לגמרי, מנסה להבין איך לגרום להם להתאהב במקצוע, איך להדליק להם את הסקרנות ולהוביל אותם להיות מבוגרים שיודעים לחשוב לבד. אבל הוא לא מסתפק בזה. הוא רוצה לגרום גם למורים אחרים ללמד ככה. הוא רוצה שכל מערכת החינוך תעבוד ככה.

וזו כבר חתיכת משימה. כי מרוב תוכניות לימודים, והאחר הוא אני, וטאבלטים בכיתות, ושנים שלמות שמוקדשות להכנה למבחני המיצ"ב, וחיזוק לימודי המורשת, וויכוחים על תוכנית הלימודים באזרחות, ופוליטיזציה מתמדת, בסוף בסוף המערכת שכחה דבר בסיסי אחד: שהמטרה הראשונית שלה היא לשרת את התלמידים, כבני אדם. אחר כך, אם זה יצליח, החינוך שהם זכו לו גם יתרום לחיזוק החברה, הכלכלה והמדינה. אבל אי אפשר לדלג על בני האדם הקטנים בדרך לשורות תחתונות קטנוניות.

איך התלמיד יכול לחשוב?

כשגיא אשכנזי (46) למד בכיתה ג', בבית הספר משה שרת בירושלים, הוא ביקש מהמורה להציג משהו מול הכיתה, פעם בשבוע. "התעניינתי אז בדברים כמו אבני חן ודינוזאורים, ופשוט רציתי לשתף", הוא נזכר. המורה הסכימה, וההסכמה שלה היתה שלב מעצב במי שאשכנזי גדל להיות. כמעט 40 שנה אחרי, כשאני שואל מתי נולד המורה שהוא, הוא חוזר לשם, לכיתה ג'.

אנחנו יושבים במעבדת הכימיה של התיכון למדעים ואמנויות בירושלים, שבו הוא מלמד. בכל פעם הוא מלווה שכבה אחרת במשך שלוש שנים, וכרגע הוא עם כיתה י"א. במקביל הוא גם רכז הכימיה של התיכון, שמיועד לתלמידים מצטיינים ונחשב לאחד הטובים בישראל, וגם רכז הכימיה במרכז הלאומי למצוינות בחינוך. אבל זה לא עניין של מצוינות, או של תלמידים מצוינים, או של מורה שהוא דוקטור להוראת המדעים. זה עניין של גישה.

הנקודה העקרונית של אשכנזי היא שהוא לא ממש מלמד. הוא לא ניצב מול התלמידים ומאביס אותם במידע או הסברים. הוא שולח אותם ללמוד לבד, ונמצא שם כדי לעזור ולסייע. "בכל שיעור יש אולי חמש עד עשר דקות שבהן אני שואל שאלות והתלמידים עונים לי, סוג של דו־שיח שאני מוביל. אבל אין שיעורים שלמים שבהם הם יושבים וכותבים מה שאני אומר. זה לא מעניין. אני למדתי ככה, לא נהניתי מזה".

מימין: ראש הממשלה נתניהו, ד"ר אשכנזי ושר החינוך בנט. פועל להוראה איכותית צילום: עמוס בן גרשום - לעמ

אז מה כן קורה בשיעור?

"הרבה ממה שאנחנו עושים זה דפי עבודה שאני מכין בבית והתלמידים עובדים עליהם בשיעור, לבד או בזוגות. אני מעודד אותם ליצור אינטראקציות, כי המחקרים מראים שחשיבה היא בעצם שיחה עם עצמך, ובשביל לפתח את החשיבה אתה צריך ללמוד לדבר עם אחרים.

"בדפי העבודה יש להם סיפור מסגרת והגדרות, ואז שאלות - אבל הן לא שאלות של תרגול אלא שאלות שמחייבות אותם לגלות דברים חדשים. למשל, לחפש נתונים במאגרי מידע באינטרנט, לבצע חישובים, לעבד נתונים, ומתוך כל אלה להגיע לתובנה. אלה לא דפי תרגול, אלה דפי עבודה שמוליכים את השיעור".

כך נראית כל שנת הלימודים, כולה שיעורי חקר. מדי פעם אשכנזי גם מספר לתלמידים על מדענים חשובים בהיסטוריה, והתלמידים משחזרים את הניסויים שלהם בעצמם, לעתים בכלי מעבדה אמיתיים מן העבר.

"אתה לא באמת לומד כשאתה שומע מישהו מדבר", הוא מסביר. "עובדה, כשתלך הביתה ותנסה לפתור בעצמך את התרגיל שהמורה פתר בכיתה, תגלה שאתה לא יודע איך לעשות את זה. לכן אני לא מלמד אותם תוכן, אלא צורת חשיבה, איך לחשוב. הרבה פעמים מראים לך את המסקנות וזה מה שאתה לומד. אני מראה להם שהמדע לא מתחיל מהמסקנות אלא נגמר בהן. המדע מתחיל בתצפיות, ולכן הם צריכים לעבוד, לייצר תצפיות, ורק אז לנתח אותן ולהגיע למסקנות. זה חשוב לי לא רק כדי לגדל מדענים, מובן מאליו שלא כולם ילכו לשם, אלא כדי שהם יהיו אנשים חושבים. אנשים שיודעים לשאול מאיפה הדברים הגיעו ועל אילו עדויות מבססים טיעונים, שלא מקבלים את מה שאומרים להם כמובן מאליו".

איך המורה צריך לחשוב?

מה שאשכנזי אומר עלול להיראות מובן מאליו. ברור שצריך ללמד את הילדים איך לחשוב, זו לא מחשבה חדשה. השאלה היא איך עושים את זה, ועד כמה טורחים לעשות את זה. לא רק הזיכרונות שלי מבית הספר מעידים על כך שזה לא נעשה; גם שיחות עם הורים לילדים בתוך המערכת הציבורית מעידות על כך. אני שומע לפעמים הורים שמספרים איך המערכת מעכה את הסקרנות של הילד שלהם, איך היא מנסה לאלף אותו ומכבה אותו במקום להדליק אותו. ואני מפחד. בשנה הבאה הילד שלי יעלה לכיתה א'. זה מה שיקרה גם לו?

אשכנזי מנסה לעודד אותי. הוא מכיר את מערכת החינוך היטב, כמי שלצד ההוראה, בהיקף של חצי משרה, גם מדריך מורים ומפתח תוכניות לימודים במסגרת המרכז למצוינות בחינוך וקרן טראמפ - מתוך אותו ניסיון לשנות את השיטה. והמערכת, הוא אומר, דווקא מנסה ללכת בכיוון. "שר החינוך לשעבר שי פירון אמר שאי אפשר רק ללמד לבגרות, וחילק את תוכנית הלימודים לשניים: 70% נלמדים רגיל לבגרות, ועוד 30% מוערכים בתוך בית הספר. ואז אתה לא מחויב לחומר ולכל הדקויות שלו, כי אתה לא צריך להכין לבגרות אלא ללמד את הנושא. ככה אם מורה מעמיק במשהו אחד על חשבון משהו אחר לא יקרה דבר, כי הוא זה שנותן את הציון. לי כמורה זה פותח פתח לעשות עם המחזור הזה דברים שלא עשיתי עם הקודמים".

או.קיי, אז נניח רגע בצד את ה־30% שתלויים במורה נלהב שלא נשחק מדי וביכולת המעוף שלו. מה לגבי ה־70% מהחומר שאותם התלמיד כן צריך ללמוד לבגרות? גם הם, אומר אשכנזי, תלויים במורה, וגם אותם אפשר ללמד אחרת. "בבית ספר שבו המורה בוחר רק ללמד לבגרות הוא צריך ללמד את התלמידים שלו כל וריאציה של כל שאלה שיכולה להופיע בבגרות, אחרת הם לא יידעו מה לעשות. אבל אם אתה מלמד אותם את העקרונות ואת צורת החשיבה, הם יידעו להתמודד עם השאלות האלה לבד. אם אתה רק עומד ומדקלם, אתה מגלה שאתה צריך לדקלם את אותו הדבר הרבה פעמים כי הלימוד פחות יעיל, החומר לא נתפס. כשאתה הולך על למידה שיתופית שמעבירה את האחריות לתלמידים - הם גם מבינים בפעם הראשונה וגם מסוגלים אחרי זה לעשות בעצמם דברים שלא לימדת אותם איך לעשות".

כאמור, זה נשמע הגיוני לגמרי. אז למה זה לא קורה? למה לא כל המורים כאלה? בגלל השחיקה? בגלל השכר? בגלל הקושי הבאמת גדול להחזיק כיתה של 30 או 40 תלמידים, מסגרת שרחוקה מלהיות שקטה ומאפשרת?

אשכנזי מודע לכל הקשיים האלה, אבל אומר שאחרי שהשינוי נעשה, הכל נהיה יותר קל. הגישה שהוא מציע בעצם יכולה לרענן את המורה השחוק, להקל על התלמידים להתרכז ולהביא לתוצאות טובות יותר גם בשורת הרווח שבסוף. "מורים שמנסים את השיטה לא יכולים לחזור אחורה", הוא אומר. "בהתחלה הם מגלים התנגדות, כי זה שונה מאוד ממה שעשו עד היום, אבל אחר כך מגיעה ההשלמה ולבסוף גם האימוץ. קשה להם אחר כך להמשיך להרצות בכיתה באופן רגיל, כי הם רואים שהשיטה הזאת עובדת: התלמידים לומדים לחבב ולהעריך כימיה, מעורבים יותר בחומר ובשיעור, הציונים טובים יותר והם מצליחים להתמודד יותר בקלות עם שאלות ברמת חשיבה גבוהה".

איך מתחילים שינוי כזה?

"הדבר שהכי עוזר הוא ללמוד לחשוב כמו התלמידים, לראות את הדברים מהעיניים שלהם. רק כשאתה מבין את הקשיים שלהם ואת הדברים שמפריעים להם, קוגניטיביים או רגשיים, אתה יכול לרתום אותם לתהליך. אם אתה מגיע עם 'אני מורה ואני אלמד אתכם', אתה יוצר שני מחנות, וגם היכולת שלך לתת להם את מה שהם צריכים, לכוון, לדעת איפה יהיה להם קשה, נפגעת. כשאתה מלמד ורואה שתלמידים עונים תשובות לא נכונות אף שבכיתה אמרת ההפך, שתי האופציות שעולות לך בראש הן או שהם לא הקשיבו לי או שהם מטומטמים. לא נראה שיש עוד אופציה. אבל אחרי כמה זמן אתה מבין שהחשיבה האנושית היא דבר מורכב. אתה מבין שיכול להיות שהם הקשיבו לך וחשבו על מה שאמרת, אבל באינטראקציה עם הדברים שהם ידעו קודם לכן הפירוש שהם נתנו למה שאמרת שונה לגמרי. וברגע שאתה מבין את זה, אתה מבין שהם לא עצלנים ולא מטומטמים, אלא יש להם דרך חשיבה שונה משלך כי הם לא נמצאים 20 שנה בתחום. והתפקיד שלך הוא בדיוק לגשר על הפער הזה".

וזה מחייב גם את המורים לאתגר את עצמם כל הזמן. אשכנזי מדגים את זה באמצעות סיפור על ביצה. "הצעתי לאחת המורות להראות לתלמידים ניסוי שבו גורמים לביצה להיכנס לבקבוק עם פייה צרה. היא זכרה איך מכניסים את הביצה לבקבוק ולא זכרה איך מוציאים אותה. והיא אמרה את זה לתלמידים בכיתה, ובדיעבד סיפרה לי שזה הפך להיות השיעור הכי טוב שלה. כי פתאום כל התלמידים, ובעיקר אלה שתמיד מפריעים, נרתמו להוצאת הביצה. זה פתאום הפך לאתגר כפול, גם להוציא את הביצה, וגם לנצח את המורה. וזה בדיוק העניין: כשאתה נותן לתלמידים גם אחריות וגם מוטיבציה, פתאום מעניין אותם ללמוד".

ומה הערך החברתי של העניין?

בשבוע שעבר קיבל אשכנזי את פרס טראמפ להוראה איכותית, שהעניק ראש הממשלה בנימין נתניהו לו ולשתי מורות נוספות - ד"ר טלי דבורה, מורה למתמטיקה בתיכון כצנלסון בכפר סבא, ומיכל ולטר, מורה לפיזיקה בקריית החינוך אמי"ת עתידים באור עקיבא. השלושה יחלקו ביניהם את כספי הזכייה, 100 אלף שקל. את הפרס, המוענק זו השנה הרביעית, יזמה קרן טראמפ, הפועלת לקידום הוראה איכותית בתחומי המתמטיקה והמדעים, והוא נועד, בין השאר, לחזק את מקצוע ההוראה ולמשוך אליו אנשים נוספים.

ד"ר גיא אשכנזי, מורה לכימיה בבית הספר למדעים ולאמנויות בירושלים. "חשיבה היא שיחה עם עצמך. בשביל לפתח את החשיבה אתה צריך ללמוד לדבר עם אחרים" צילום: אלכס קולומויסקי

לאשכנזי, שהגיע להוראה לאחר תואר שני בכימיה, חשוב להדגיש שהעובדה שהוא מלמד תלמידים מצטיינים לא הופכת את העבודה שלו לקלה, או את הגישה שלו למתאימה רק למצטיינים. "תלמידים מצטיינים הם טעוני טיפוח במובן אחר מזה שאנחנו רגילים לחשוב עליו", הוא אומר. "דווקא תלמידים מצטיינים, שיכולים להוציא מאיות בלי ללמוד, לא יידעו ללמוד. הם מסתדרים בלי זה. ואז הם מגיעים לתיכון כאן ופתאום הם צריכים להשקיע ולא יודעים מה זה. אנחנו חייבים לאתגר אותם וללמד אותם איך לתת את הזמן ואת הדעת, ללמד שלא הכל בא בקלות ושיש דברים שצריך להתאמץ בשבילם, שצריך להתמיד בדרך. זה נכון שהתלמידים שמגיעים לפה רוצים ללמוד, אבל גם איתם צריך למצוא דרכים לגרום להם ליותר עניין ומעורבות רגשית בדברים שהם עושים, וזה נכון לכל התלמידים בכל בתי הספר".

זה יכול להתאים גם למקצועות עיוניים?

"אין סיבה שלא. הבסיס הוא דף עבודה שמתייחס לטקסט מסוים, שבו בשלב הראשון התלמידים יאספו מידע, יקראו פרק, יחפשו עדויות למשהו, ולאחר מכן ימצאו איך להסביר את העובדות האלה במודל רחב יותר, כזה שמאפשר להגיע להכללה מסוימת. בשלב הזה אפשר לפתוח דיון בכיתה שבו כל קבוצה מציעה את המודל שלה ומגנה עליו, עד שמגיעים לקונצנזוס מהו המודל או המודלים הטובים ביותר. ראיתי את זה קורה אצלנו למשל בשיעורים של מחשבת ישראל".

יש לא מעט מכשולים שצריך להתגבר עליהם בדרך. "הראשון הוא האינרציה - אתה תלמד אחרים כמו שלימדו אותך. וגם אם אתה חושב שיכולה להיות דרך טובה יותר, זה כרוך בהמון השקעה. מורים שצריכים ללמד למחרת שלוש כיתות שונות לא יכולים להשקיע המון שעות בפיתוח המון מערכי שיעור ודפי עבודה".

אני תוהה אם חלק מהבעיה הוא רוח המפקד ששורה על המערכת (כן, לא מדובר במונח מקרי בימים של שר החינוך הנוכחי). למשל, בדגש הגדול שניתן לתכנים לאומיים, לשירת התקווה בסוף כל טקס, לציון יום מיוחד לכבוד פצועי צה"ל, או להדתה הגוברת בדמות עוד ועוד תוכני מורשת, לעתים קרובות באדיבות בנות אולפנה שמגיעות לבתי הספר החילוניים ומעבירות מסרים שלעתים מתנגשים באופן מפורש עם אורח החיים של התלמידים שלהם. רק לאחרונה, למשל, גילו הורים חילוניים בבתי ספר ממלכתיים שבמסגרת שיעורי זהירות בדרכים הילדים שלהם לומדים את תפילת הדרך.

אשכנזי מזכיר שההקשר הוא שחשוב. "אין לי בעיה עם תכנים לא רציונליים כל עוד הם מוצגים ככאלה, כלומר כנובעים מאמונה וניתנים לבחירה. חשוב להבין את ההבדל בין אמונה למדע: המדעים אינם מתבססים על אמונה אלא על בדיקה שיטתית, ואין לנו בחירה אם להיות נתונים למרות חוקי הטבע. המדע מתאר כיצד הטבע מתנהג, אבל לא מסביר למה הוא מתנהג כך. ולמדע אין כוונה או מטרה; מי שמרגיש צורך להאמין שיש ייעוד או סיבה לקיומנו, לא ימצא לזה תשובה במדע.

"לכן הוראת המדעים במערכת החינוך חייבת להדגיש את הגישה הרציונלית והביקורתית, אחרת הסתמכות על אמונה ללא חשיבה ביקורתית עלולה להידרדר לאמונה טפלה. אני מגדל בכל מחזור 20 אנשים צעירים שאני תורם לתהליך ההתבגרות שלהם. אני נותן להם כלים לחשוב ולחשוב באופן ביקורתי, נותן להם ספקנות. לפעמים אני נתקל בציבור בבורות בעניינים מדעיים, למשל בחרדה מקרינה סלולרית, אף שאין בסיס מדעי ידוע שמצביע על קשר בין קרינה מטלפון לסרטן. כשאתה יודע להסתכל על הדברים ולהעריך מידע, בפעם הבאה שתראה כותרת בעיתון או פוסט בפייסבוק על הקמת אנטנות ליד בית ספר ועל הצורך להשבית את הלימודים - תראה את העולם אחרת. בשביל זה אני כאן".