בורסה צריכה לא רק סחורה, אלא גם קונים

עשרות מנהלים בחברות הציבוריות הוזמנו השבוע לכנס בכנסת בנושא רגולציה. "הבורסה הישראלית בסימן חוזרים הביתה", כותרתו. על הבמה: שר האוצר משה כחלון, יו"ר רשות ני"ע שמואל האוזר, יו"ר ועדת הכלכלה איתן כבל, יו"ר ועדת הכספים משה גפני ויו"ר הבורסה אמנון נויבך.

אי אפשר שלא לראות את האבסורד. יד אחת תולה, יד שנייה מחבקת. יד אחת מחזרת אחרי חברות, השנייה חונקת להן את המשכורות. קרוב לוודאי שהדבר האחרון שראשי הבורסה צריכים עכשיו הוא גזירות על שכר הבכירים במגזר הפיננסים.

רשות ני"ע נלחמת בבריחת החברות מהבורסה בתל אביב כבר יותר משלוש שנים. יו"ר ומנכ"ל הבורסה, שנתרמו גם הם למשימה עם כניסתם לתפקיד, הצליחו בינתיים רק לסבך את העניינים.

מנכ"ל הבורסה יוסי ביינארט ויו"ר רשות ני"ע שמואל האוזר צילום: משה שי

הכוונות טובות והיעדים נכונים. צריך להחזיר את הבורסה לתפקד ככלי אפקטיבי לגיוס כספים ולעידוד צמיחה במשק. למצב אותה שוב כאפיק השקעה אטרקטיבי עבור הציבור. הבעיה היא שהמשאבים כמעט כולם מופנים היום לכיוון אחד — לאותן חברות שמחוץ למשחק, שמעדיפות לשבת על החוף ולא להיסחר. וכך, בעוד הבורסה והרשות מגבירות מאמצים להכניס את אותן חברות למים העמוקים, מהעבר השני נפלטות אחרות חזרה אל החוף.

זו מציאות לא נעימה. עזיבה של חברות כמו אסם ואיתוראן חזקה יותר מכל אסטרטגיה שיווקית. לכן, טוב יהיה אם חלק מהמשאבים הרבים המושקעים בהבאת חברות חדשות לבורסה יוסטו להקלת הנטל הרגולטורי על החברות הקיימות; אלה שכבר מביעות אמון בכל יום נוסף שהן נשארות בה. הבעת אמון זו של החברות היא כשלעצמה הכלי השיווקי הטוב ביותר לגיוס שחקניות חדשות.

גם אם מחר תגיע לבורסה רכבת אווירית של חברות חדשות, צעירות ומבטיחות, זה לא מספיק. כדי שתתקיים בורסה צריך לא רק סחורה על המדף, אלא גם קונים. אותם גופים פיננסיים, מנהלי השקעות, חתמים, סוחרי יום. אלה סבלו בשנים האחרונות מעודף רגולציה לא פחות מהחברות הנסחרות.

הרגולציה הזו פחות מתוקשרת ומעוררת פחות דיונים וסערות מאלה שסופגות החברות, אבל התוצאות שלה הרבה יותר הרסנית. המהלכים הרגולטוריים בתחום ניהול כספים באו לידי ביטוי בעלייה חדה בריכוזיות, בקונסולידציה הולכת ומתמשכת שחיסלה כמעט כליל את חברות הברוקרים הקטנות. כך, למשל, ב־2006 פעלו בישראל 205 חברות לניהול תיקי השקעות. בתוך פחות מעשור התכווץ מספרן בכ־40%, ונכון לסוף 2015 הוא עמד על 124 בלבד.

וזה עוד לפני שהבאנו בחשבון שחלק לא קטן מחברות ניהול התיקים הן פמילי אופיס, שמנהלות תיק ללקוח בודד. מרבית חברות ניהול התיקים מנהלות לקוחות של עד חצי מיליון שקל. הן בקושי שורדות את מלחמת דמי הניהול ואת הטופסולוגיה והמשפטולוגיה שמהוות היום חלק עיקרי בניהול השקעות.

אז אולי פחתו ניגודי העניינים, התכווצו הסיכונים וגברה השקיפות ללקוח. אבל בדרך לשמירה על כספי הלקוחות שפכו את התינוק עם המים. זירת המסחר המקומית הפכה למגרש שרק שחקנים גדולים יכולים לרוץ עליו לאורך זמן, ועבור אותם שחקנים — הבורסה בתל אביב כבר קטנה. לא משתלם להשקיע את המשאבים הנדרשים בחברה קטנה או בינונית, והתוצאה: היעדר עניין בחברות שאינן נכללות במדדים המובילים. לא יועילו כאן שירותי ליווי של הבורסה לחברות הקטנות. כל עוד כובד הרגולציה על מנהלי הכספים אינו בפרופורציה המתאימה לגודל החברות — אף אמצעי לא יועיל.

אם ראשי הבורסה רוצים להחיות אותה מחדש, עליהם לא רק להחזיר את החברות הביתה, אלא גם לדאוג שיהיה מי שיקבל את פניהן. כל עוד כובד הרגולציה על ניהול השקעות יימשך, המאמצים לפיתוי חברות חדשות יירדו לטמיון.