חשמלית ושמה ליסבון

כאשר מינו את קולט אביטל לשגרירת ישראל הראשונה בפורטוגל בשנת 1988, רבים "ריחמו" עליה על שהיא יוצאת לשרת במקום קשה, במדינה אפורה שרק 14 שנה קודם לכן הדיח בה הצבא ב"מהפכת הציפורנים" את הרודן מרסלו קייטנו והמדינה הפכה לדמוקרטיה.

לאחרונה טיילנו במשך שבוע בליסבון. ניסיתי לדמיין איך היתה העיר הזו לפני 40 שנה תוך התפעלות מאיך שהיא נראית כיום – עיר יפהפייה המשלבת ישן וחדש ופותחת את זרועותיה למיליוני התיירים שפוקדים אותה בכל שנה, בחביבות יוצאת דופן ובפנים מאירות של תושביה. רבים מהם, גם מבוגרים, דוברי אנגלית, וגם אלה שלא – תמיד נכונים לסייע.

ליסבון ממרפסת התשקיף צילום: דוד הכהן

ליסבון, 'לישבואה' בפי המקומיים, היא בירת פורטוגל, העיר הגדולה ביותר, והמרכז הכלכלי והתרבותי החשוב במדינה. חיים בה כ-550 אלף תושבים מתוך כ-10 מיליון תושבי המדינה. ליסבון היא העיר הכי מערבית גיאוגרפית ביבשת אירופה ושוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, בשפך נהר הטז'ו. משערים כי היא נוסדה בידי הפיניקים או היוונים. כאשר המוּרִים (כינוי באירופה הנוצרית למוסלמים) השתלטו על העיר, הם קראו לה אל-ליסבונה, ומשֵם זה נגזר לבסוף השם הפורטוגלי.

במדריכים השונים ממליצים להקדיש יומיים בלבד לליסבון, אחרי שבוע בעיר (כולל שתי גיחות לעיירות בקרבתה, בהמשך) צריך לומר כי יומיים אינם מספיקים.

"גשר הזהב" של ליסבון מעל נהר הטז'ו צילום: דוד הכהן

לפני הכל, כדאי מאד להצטרף לסיור רגלי של 3 שעות ללא תשלום (אנחנו לקחנו את זה של חברת chill out tours המומלץ ע"י tripadvisor) שיוצא פעמיים ביום מכיכר לואיש דה קמואיש (Luis de Camois), שנקראת ע"ש המשורר הפוטוגלי הנודע בן המאה ה-16. המדריכים, צעירים ילידי העיר, מובילים דרך אתרים מרכזיים בעיר העתיקה, תוך מתן הסברים ופרשנות על ההיסטוריה, התרבות וחיי הלילה של ליסבון, כאלה שלא תמצאו בספרי המדריכים השונים. הסיור עובר תוך עליות וירידות ברחובות תלולים עד למרגלות מצודת סאו ז'ורז'ה שבראש הגבעה הגבוהה ביותר.

המרכז העתיק וההיסטורי של העיר בנוי על ולמורדות 7 גבעות תלולות ובהתאם לכך הרחובות תלולים מאד וצריך להתכונן לטפס במדרכות בזווית של 60 מעלות או בעשרות מדרגות בין שני המפלסים.

ברקע טירת סאו ז'ורז'ה בלילה צילום: דוד הכהן

מרכז העיר העתיקה נקרא גם "באישה" (Baixa', העיר התחתונה בפורטוגזית). רובע אלפמה (Alfama) הוא העתיק ביותר בעיר, ובשל מיקומו הגבוה נפגע פחות מאזורי העיר האחרים ברעידות האדמה החזקות שפקדו את העיר. בשכונת אלפמה גרו בסמיכות היהודים והמוסלמים. במהלך הסיור התעכבנו ב"רחוב היהודים".

רחוב היהודים ברובע אלפמה צילום: דוד הכהן

בעבר היא היתה שכונת עוני, אבל בשנים האחרונות היא הופכת פופולרית יותר ויותר לצעירים וחלק מבתיה עוברים שיפוץ. כשהולכים בסמטאות הצרות מציצים אלינו תושבים קשישים וחביבים. דוגמה לחיי קהילה שעדיין נותרו בשכונה, הוא "חדר הכביסה" המשותף לתושבים. לרובע אלפמה ולמצודה ניתן להגיע גם בחשמלית ישנה, קו 28.

רובע אלפמה. חדר כביסה לתושבים שפועל עד היום צילום: דוד כהן

בירידה משכונת אלפמה מגיעים לכיכר קומרסיו (כיכר המסחר) שעל גדות שפך הנהר. זו כיכר רחבת ידיים הפתוחה לים. במרכזה פסל של המלך ז'וז'ה הראשון רכוב על סוס. מתחת לפסלו של המלך יש תבליט ראש של יועצו הבכיר, המרקיז פומבל, שהיה אחראי על שיקום העיר בעקבות רעידת האדמה, גל צונאמי ושריפות רבות שאירעו בנובמבר 1755 בעיר וגרמו למותם של בין 60 ל-100 אלף איש ולהרס כמעט מוחלט של ליסבון.

ככר קומרסיו. במרכז פסל של המלך ז'וז'ה הראשון על סוס. ברקע שער הניצחון צילום: דוד הכהן

שער ניצחון לבן ויפה מחבר את הכיכר עם רחוב אוגוסטה שהוא היום מדרחוב משופע בחנויות, מסעדות ובתי קפה. בקצה השני של המדרחוב נמצאת כיכר רוסיו רחבת הידיים שבמרכזה מזרקה. קשה לדמיין שבתקופת האינקוויזיציה העלו במקום זה על המוקד את מי שהואשם בכפירה.

אחת הכיכרות בליסבון במבט מאחת הגבעות צילום: דוד הכהן

בכלל, ליסבון מלאה בכיכרות מטופחות, ברחובות ובשדרות רחבות וריאות ירוקות. בשעות הערב המאוחרות עמוסות הסמטאות שלצידן בפאבים, וצעירים עומדים בחוץ ואוחזים יין או בירה עד השעות הקטנות של הלילה. 

אמן פורטוגלי יצר יצירת אמנות על קיר אחד הבתים בעזרת חשיפת הלבנים צילום: דוד הכהן

מוזיאון האריחים של ליסבון (museu nacional de ajulezos) הוא אחד האתרים המרשימים של העיר. השם עלול להעיד על תצוגה משעממת, אבל המקום מפתיע ביופיו.

המוזיאון הלאומי לאריחים צילום: דוד הכהן

האריחים המצוירים, שנקראים בפורטוגזית אזולז'וש (Azulejos) נמצאים בכל מקום בליסבון, בתים, כנסיות, מנזרים, ארמונות ועוד, ישנים וחדשים. הם הגיעו לפורטוגל מהעולם הערבי (אבן חלקה נקראת בערבית אזולאי), דרך ספרד, במאה ה-15. היותה של פורטוגל אימפריה עם מושבות ברחבי העולם, גרמה לכך שאריחים רבים הושפעו לא רק מהסגנון המוסלמי הגיאומטרי אלא גם מהצבעוניות הכחולה של הקרמיקה הסינית, ומחיות ופרחים שהגיעו מיבשות אמריקה ואסיה.

המוזיאון, ברובע גראסה לא רחוק מתחנת הרכבת סנטה אפולוניה, שוכן במנזר Madre de Deus שנבנה בתחילת המאה ה-16, והוא מציג את התפתחות האריחים במשך כ-500 שנה. בין כותלי המנזר יש כנסייה מפוארת שקירותיה הפנימיים מצופים זהב ואריחים כחולים. שילוב מרשים ביותר. מוצג נוסף ובולט הוא קיר אריחים ארוך במיוחד המתאר את הבירה כפי שנראתה לפני רעידת האדמה בשנת 1755. 

ישן וחדש בליסבון. הבניין מימין שופץ עם אריחים חדשים צילום: דוד הכהן

אם עסקנו במנזרים, הרי שמנזר ז'רונימוש (Jeronimos) ברובע בלן (Belém) הוכרז זה מכבר כאתר מורשת עולמית ע"י אונסק"ו. תחילתו של המנזר בבית תפילה לנזירים. מיקום הקאפלה בסמוך לשפך הנהר טז'ו היה יתרון לספינות שחיפשו מעגן בטוח, וגם מקום תפילה להצלחת המסע הימי. הקאפלה שימשה גם עולי רגל.

מנזר ז'רונימוש צילום: דוד הכהן

מגלה הארצות ואסקו דה גאמה ואנשיו בילו בו בתפילה את הלילה שלפני הפלגתם לגילוי הדרך להודו בשנת 1497. דה גאמה חזר ב-1499 והביא עמו זהב וסחורות. הקאפלה הפכה למקום תפילה לרוב הימאים שחלפו בנמל. בהמשך הורה המלך מנואל הראשון (ששלט בין 1495 ל-1521) לבנות במקום מנזר וכנסייה חדשה.

בכנסייה קבורים שני גיבורים פורטוגלים: הספן ואסקו דה גאמה שפתח עבור הממלכה את הדרך לאוקיינוס ההודי, והמשורר הלאומי לואיש דה קמואיש (מהכיכר שנקראת על שמו יצאנו לסיור הרגלי). מסביב למזבח הכנסייה קבורים רבים ממלכי פורטוגל.

קברו של ואסקו דה גאמה במנזר ז'רונימוש צילום: דוד הכהן

מול המנזר ומעבר לכביש הרחב עומדת אנדרטת מגלי הארצות (Padrao dos Descobrimentos) שגובהה 52 מטר. היא הוקמה ב-1960 לציון 500 שנה למות היוזם והמארגן של כל מבצע הגילויים, הנסיך אנריקה הספן, שנחשב כמבשר עידן התגליות. הוא שלח כבר במאה ה-15 עשרות אוניות למערב אפריקה ואיי האוקיינוס האטלנטי. הוא מופיע על האנדרטה כשהוא עומד ראשון על סיפון האונייה. בתוך האנדרטה יש תערוכה המוקדשת למסעות אלה.

האנדרטה לזכר מגלי הארצות צילום: דוד הכהן

ואי אפשר להיפרד ממתחם המנזר והאנדרטה מבלי לשבת בקונדיטוריית Pastéis de Belém, שבה מגישים את העוגיות הנפלאות של פורטוגל – מאפה קטן, חם ומתוק, העשוי מבצק עלים ממולא בקרם וניל (pastel da nata). במקום 400 מקומות ישיבה ורוב הזמן יש שם תור ארוך, אבל יש גם "טייק אווי". 

העוגיות המפורסמות ביותר בפורטוגל, פאסטייש דה נאטה, בקונדיטוריית Pastéis de Belém צילום: דוד הכהן

גיבורי התרבות של פורטוגל

אחרי שש"י עגנון זכה בפרס נובל בספרות, מי כמונו הישראלים מבינים את הפורטוגלים הגאים בבן ארצם, ז'וזה סאראמאגו, אף הוא חתן פרס נובל בספרות לשנת 1998.

בניין קרן הסופר ז'וזה סראמאגו מבפנים. גם הספרים שתורגמו לעברית על הקיר צילום: דוד הכהן

בבניין קרן סאראמאגו שבמפלס התחתון של שכונת אלפמה, שחזיתו עשויה צורות גאומטריות בולטות (casa da bicos), ישנה תערוכת קבע שמספרת את סיפור חייו של סאראמאגו בתמונות ובסרטי וידיאו, וכן בתצוגת עשרות ספריו בכל השפות, כולל עברית. בנוסף, שוחזר שם חדר העבודה שלו כולל מכונת הכתיבה "הרמס".

בניין קרן ז'וזה סאראמאגו מבחוץ צילום: דוד הכהן

סאראמאגו, שנולד בכפר הפורטוגלי אזיניאגה, כ-100 ק"מ צפונית־מזרחית לליסבון, ביקש שיטמנו את אפרו ליד בניין הקרן מתחת לעץ זית שיובא מכפר הולדתו ושיוצב ספסל ליד העץ. צוואתו קוימה לאחר מותו ב-2010 והוא טמון ליד העץ מתחת ללוחית נחושת בצורת טביעת רגל של פיל (לזכר ספרו "מסע הפיל"). 

מקום מנוחת אפרו של ז'וזה סאראמאגו ליד בניין הקרן על שמו בצל עץ זית מכפר הולדתו צילום: דוד הכהן

איש רוח חשוב נוסף בפורטוגל הוא המשורר והסופר פרננדו פסואה, יליד ליסבון, שמת ב-1935 בגיל 47 בלבד. הוא נחשב לגדול המשוררים המודרניים של פורטוגל.

הבית שבשכונת "קמפו אוריקה" ( Rua Coelho da Rocha16), שבאחד מחדריו התגורר פסואה בשנותיו האחרונות, הוא כיום מרכז תרבות ואמנות, כולל ספרייה גדולה ובה כל כתביו, גם בעברית, מחקרים שנכתבו על יצירתו וכ-1,200 ספרים שהיו בבעלותו. את חדרו של פסואה שחזרו, וחלק מהריהוט מקורי, כמו שידת מגרות. בחדר תלויה חליפה שחורה ועניבת הפרפר לזכר לבושו הייחודי.

בפינות שונות בבניין מפוזרות בובות בעיצוב הומוריסטי, שעשה אמן מקומי, בדמותו של המשורר עם השפם הקטן והמשקפיים העבים, תמיד בחליפה שחורה ובעניבת פרפר (דמות המזכירה את צ'רלי צ'פלין). המעניין הוא שהאיש, שהתפרנס כפקיד בחברות שונות ומת אלמוני למדי ב-1935, הפך לדמות פופולרית בליסבון, שמופיעה על כל הפריטים לתיירים, בכתובות גרפיטי בתחנות אוטובוס ובתחנות רכבת, ממש דמות לאומית.

פסואה אהב לשבת בבתי קפה, אחד מהם הוא קפה א-ברזילירה ליד כיכר לואיש דה קמואיש, ביוזמת בית הקפה הוצב פסל ברונזה שלו כשהוא יושב  ליד שולחן עגול ומנהל שיחה כלשהי.

פסל של המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה לא הרחק מכיכר לואיש דה קמואיש צילום: דוד הכהן

וכדי להמחיש את חביבותם של תושבי ליסבון אספר כי בדרכנו לביתו של פסואה, הנמצא הרחק מאתרי התיירות המרכזיים, יצאנו מתחנת המטרו הקרובה לבניין (rato). שאלנו כמה אנשים, חלקם לא ידע כלל על הבית ואחרים ניסו בכל דרך לעזור. קשיש שנעזר במקל, שיצא לטיול של אחה"צ, סטה במיוחד מהמסלול שלו וליווה אותנו עד פתח הבניין מבלי שיכולנו לשוחח בינינו במהלך הדרך. אנחנו לא דוברי פורטוגלית והוא לא יודע מילה באנגלית.

שוק האוכל ושוק הגנבים

בערים רבות אחרות בעולם הופכים רובעי התעשייה לשעבר למוקד של אמנות ותרבות. גם בליסבון יש מתחם כזה ששמו LX Factory וכתובתו Rua Rodrigues de Faria 103, לא רחוק מרציף אלקנטארה, שהוא בעצמו מתחם מתעורר עם מסעדות וברים.

רובע LX Factory, הפלורנטין של ליסבון צילום: דוד הכהן

בעבר שכן במקום קומפלקס תעשייתי לאריגים וחוטים והוא משתרע על פני יותר מ-20 דונם ברובע אלקנטרה ההיסטורי. במקום חנויות של מעצבים, בתי קפה ומסעדות ונערכים בו אירועי תרבות, כמו "יום פתוח" לאמנים וחברות, סדנאות משחק, יוגה ומחול, כנסים ותערוכות שונות.

שוק הפשפשים של ליסבון הוא רחב ידיים. שמו פיירה דה לדרה, Feira da Ladra ("שוק הגנבים"). הוא פועל בימי שלישי ושבת במשך כל היום. במאות הדוכנים סחורות ישנות וחדשות כמו אריחים ישנים, רהיטים, כלי זכוכית, דברי נחושת ועוד. ההיצע ענקי וניתן לשוטט בו כמה שעות. אפשר בהחלט להתמקח על המחירים. הוא מצוי ליד הפנתאון הלאומי ונשקף ממנו נוף נהדר לנהר. בשוליו יש כמה בתי קפה אופנתיים ומסעדות קטנות.

שוק הפשפשים הענקי של ליסבון צילום: דוד הכהן

השוק המקורה של ליסבון הוא חוויה קולינרית וחברתית מסוג אחר. שמו Mercado De Ribera והוא נמצא ממש מול תחנת הרכבת cais da sodre.

שוק האוכל של Time out בליסבון. דוכני שפים צילום: דוד הכהן

מגזין Time Out פתח לפני כשנתיים את השוק הזה, ראשון מסוגו בעולם. מדובר במבנה ששטחו 10,000 מ"ר. לאורכו ורוחבו של החלל יש דוכני אוכל של שפים וכן ברים. במרכז שולחנות ארוכים עם כיסאות ל-500 איש. הקונספט הוא שתופסים מקום ליד אחד השולחנות ואז נודדים בין הדוכנים, קונים אוכל שנעשה במקום – מפיצות והמבורגרים, למאכלי ים, סלטים מיוחדים, ארוחות בשריות, יין וגם קינוחים, מתיישבים ואוכלים, וחוזר חלילה. פתוח בראשון־רביעי 10:00־24:00, חמישי־שבת 10:00־02:00‎.

קשקאיש וסינטרה: ים ויער

במהלך השבוע בפורטוגל, עשינו שתי גיחות קצרות לשתי עיירות יפהפיות, שונות מאד באופיין. עיירת החוף קשקאיש ממוקמת כ-30 ק"מ ממערב לליסבון. במקור היא היתה כפר דייגים, ואילו היום היא עיירת נופש מלאה במלונות ובתי נופש, חלקם יוקרתיים ביותר.

מעגן הסירות בקשקאיש צילום: דוד הכהן

ממרכז העיירה הישן והמטופח שבו הרבה חנויות ומסעדות לתיירים, ניתן לעלות לכיוון המבצר העתיק ומשם לצעוד בטיילת שמעל החוף המצוקי עד בוקה דו אינפרנו (Boca do Inferno, "פי הגיהנום"). בנקודה זו ניתן להשקיף על גלי הים המתנפצים בין הצוקים בשטף קצף. העיירה עצמה יפה וירוקה.

קשקאיש, מבט מהמצודה לעבר מרכז העיירה צילום: דוד הכהן

החוף הצוקי של קשקאיש צילום: דוד הכהן

סינטרה (Sintra) היא עיירה יפה מוקפת ארמונות, אף היא כ-30 ק"מ מליסבון. אונסק"ו הכריז על "הנוף התרבותי של סינטרה" כאתר מורשת עולמית בשנת 1995. מתחנת הרכבת יוצא אוטובוס ציבורי שמספרו 434, שעובר גם במרכז העתיק, "סינטרה וילה", והוא מטפס על ההר המשובץ מצודות וארמונות.

מבצר המורים, סינטרה צילום: דוד הכהן

הנוף שנשקף ממבצר המורים, סינטרה צילום: דוד הכהן

אחד מהאתרים המיוחדים הוא "מצודת המורים", שהקימו המורים במאות ה-9-8 בראש הגבעה החולשת על העיירה. כאשר הנוצרים כבשו את המקום בנה המלך הפורטוגלי אפונסו הראשון כנסייה בתוך חומות המבצר. המקום שמור היטב וניתן לטפס בעשרות מדרגות אל חומות המבצר ולצעוד עליהן לאורך עשרות מטרים כשהנוף הנשקף עוצר נשימה.

מימין מבצר המורים ומשמאל ארמון פֵּנָה צילום: דוד הכהן

אטרקציה נוספת על הר סמוך הוא ארמון פנה (Pena),מבנה אקלקטי שצבוע בצבעי צהוב ואדמדם. הוא נבנה במאה ה-19 על מבנים עתיקים יותר ושימש את משפחת המלוכה הפורטוגלית. התור לכניסה ארוך, ראו הוזהרתם.

ואיך מתנייעים בליסבון. אז דבר ראשון הולכים ברגל ומטפסים ברחובות. יש שירות אוטובוסים וחשמליות נהדר ואפילו מטרו. לתיירים יש את החשמליות העתיקות במסלולים מיוחדים ויש גם אפשרות לסייר בעיר בריקשות שנהוגות בידי מדריכים צעירים וחביבים. 

הריקשות לתיירים צילום: דוד הכהן

ועוד שני דברים שהתרשמנו מהם: רחובות ליסבון נקיים ומבריקים. בכל פינת רחוב פחי אשפה ציבוריים, אולם לתושבים אסור להשליך אשפה לפחים הביתיים הירוקים לפני השעה 7 בערב. מי שעושה זאת נקנס!

בנוסף, וייתכן שבשל החשש לפיגועים וטרור, ברחובות ליסבון רואים שוטרים רבים מפטרלים. הם עונים באנגלית מצויינת גם לכל שאלות התיירים... אבל אינם אוכפים את האור האדום להולכי רגל ואפילו הם חוצים את מעברי החצייה באדום.