הטעות של קובי פרץ

בניגוד לרושם שאולי נוצר בציבור, גזר הדין בפרשת הזמר קובי פרץ אינו מסמן החמרה בענישה בתחום עבירות המס, בהשוואה למקרים דומים. עם זאת, הוא מעלה שאלה נוקבת: האם פרץ נענש על כך שהתעקש לנהל משפט? הנאצות והאיומים שהוטחו נגד בית המשפט בפרשת המס בה היה מעורב הזה מצד "מקורבים", מחייבים טיפול יסודי במישור המשפטי מצד הפרקליטות, ללא הנחות.

העונש שגזרה השופטת לימור מרגולין-יחידי נמצא דווקא ברף הענישה הנמוך, שהרי הפרקליטות דרשה בין שנתיים לארבע שנות מאסר. כפי שצוין בגזר הדין, ההשוואה לתיקי מס אחרים מציבה את העונש שנגזר בחלקו התחתון של השליש האמצעי של מתחם הענישה.

הרושם של ההחמרה שנוצר במקרה של פרץ נובע ככל הנראה מההשוואה לתיקים של מפורסמים אחרים מתחום הבידור, שהסתיימו בהסדרי טיעון ובעונשים קלים יותר. כך לדוגמה, אייל גולן שהורשע בהעלמת מס בסכום לא מבוטל של 2.5 מליון שקל, נידון ל-4 חודשי עבודות שירות בלבד, או יהודה ברקן שהורשע בהעלמת הכנסות של 1.6 מליון שקל ונידון אף הוא ל-6 חודשי עבודות שירות.

ההשוואה בין המקרים מצביעה אולי על הלקח החשוב שיש ללמוד מהפרשה ולפיו, המערכת המשפטית, הפרקליטות ובתי המשפט כאחד, מוכנה לשלם מחיר גבוה, אולי גבוה מדי, מנקודת האינטרס הציבורי, לנאשמים פרגמטיים, שמגלים נכונות להגיע להסדרי טיעון, לעומת אלו שחדורים רוח קרב לנהל מערכה משפטית עיקשת בקרבות "מבית לבית".

בין עסקת הטיעון לצקצוקי הלשון על חומרת העבירה

בעניינו של פרץ ניתן למצוא לכך ראיה טובה, שכן התביעה, שלאחר ההרשעה דרשה ענישה של שנתיים מאסר בפועל לכל הפחות, הייתה מוכנה במסגרת של עסקת טיעון קודם לכן, להסתפק בקנס כספי בלבד.

יש להודות כי מבחינה משפטית וערכית קשה לקבל פער שכזה בין עמדת הפרקליטות לצורך עסקת טיעון, שעניינה "אפס מאסר", לבין צקצוקי הלשון על חומרת העבירה והצורך בענישה קשה ובמאסר משמעותי לאחר שנוהל המשפט. מה השתנה מבחינת תמונת הראיות לגבי העבירה שבוצעה? ניתן להבין את המחיר שהמערכת מוכנה "לשלם" לנאשם עבור הודאה באשמה והחיסכון הטמון בניהול ההליך המשפטי עד תומו, הכרוך בזמן ומשאבים.

קובי פרץ בבית המשפט צילום: דנה קופל

אך השאלה הנוקבת היא, האם הדבר מוצדק מבחינה ערכית ומוסרית? יש בכך אולי אפילו משום אשליה כלפי הנאשם, שהסיכון הכרוך בניהול המשפט אינו כה גדול, שהרי התביעה עצמה כבר מוכנה, במסגרת עסקת טיעון, לוותר בכלל על עונש מאסר. אם כך, הנאשם עלול לחשוב, "מה כבר יכול להיות?" זוהי אפוא אשליה מסוכנת שרבים נופלים בה.

הדיסוננס הגדול שבין הענישה הקלה במסגרת הסדרי טיעון לזו המוטלת על מי "שמעז" לנהל משפט, הוא שיוצר את תחושת חוסר האחידות בענישה בקרב הציבור, ומשדר מסר מבלבל.

כמובן שאין לעודד נאשמים חפים משפע להודות חלילה בעבירה שלא ביצעו מעולם. אולם, במקום שבו מצב הראיות האובייקטיבי מלמד על סיכון גדול של הרשעה, אין להמר בדיני נפשות, ולכן נבון יהיה מצד נאשם בסיטואציה דומה להישמע לעצת עורכי דינו ולקבל על עצמו עסקת טיעון, שתחסוך ממנו את עונש המאסר. במיוחד בתחום המסים, שבו רוב העבריינים הם אנשים נורמטיביים בדרך כלל, וכך גם צוין בפסק הדין לגבי הזמר פרץ.

עדיף להקדים את רשויות המס

מעבר לאמור, לרואים את הנולד ומשכילים לקדם את פני הרעה, מומלץ לנצל את חלון ההזדמנות, הפתוח עדיין, במסגרת נוהל גילוי מרצון, שתקף כיום עד סוף חודש יוני הקרוב. נוהל זה מקנה חסינות מוחלטת מפני הליכים פליליים, ומאפשר להסדיר את מחדלי המס ללא שום קנסות במישור האזרחי, וללא כל רישום פלילי.

בנוסף, התהליך חסוי מעין הציבור, להבדיל מהחלטות בבקשת כופר המתפרסמות בציבור. עם זאת, הנוהל מחייב פנייה מוקדמת לשלטונות המס, באמצעות מייצג כגון עו"ד. בשלב הראשון, לנישום ניתנת הזכות לנהל מו"מ עם רשויות המס לגבי

הסדר המס שיחול לפני חשיפת זהותו, והוא אף יכול לחזור בו מכל ההליך, במידה שההסדר אינו מניח את דעתו. כל זאת, ללא חשיפת זהותו ותוך קבלת חסינות על כל החומר שהועבר לרשויות במהלך המו"מ. אולם הדבר מותנה בכך שהנישום "הקיש על דלתם" של רשויות המס ראשון, ושלא מתנהלת נגדו כבר חקירה בנדון.

עם זאת, את הטרוניה בעניין זה אין להפנות לפתחו של בית המשפט, שנהג בפרץ דווקא במידה של איפוק ומידתיות ראויים, בניגוד לטענות המתלהמות של מקורביו. שכן, משנדחה הסדר טיעון על ידי מי מהצדדים, בית המשפט בגזרו עונש אינו אמור לדעת מה היו תנאיה. במידה שהיה מובא לפתחו הסדר טיעון, כי אז בתי המשפט אינם נוהגים להתערב בדרך כלל בתנאיו. אבל הדבר מעלה שאלות משפטיות וערכיות לגבי ההתנהלות הפרקליטות בכל הנוגע להסדרי הטיעון, והפער התמוה בינם לבין מתחם הענישה שלא במסגרת הסדרים כאמור.