ההרגלים מארגנטינה, הרגולציה מישראל

אפשר להבין את התסכול של אדוארדו אלשטיין. התסריט שהוא טווה במוחו עת רכש את אי.די.בי היה שונה לחלוטין מהמציאות שבה הוא נתקל היום, אחרי שכבר השקיע 2.4 מיליארד שקל בחברה. לאחר שעבר את הקרבות מול שותפו לשעבר מוטי בן־משה ומול מחזיקי מניות המיעוט לשעבר באי.די.בי, הוא מוצא עצמו בעימות מול בעלי אג"ח ט' שמאיימים לקחת את אי.די.בי לפירוק ודורשים הזרמה מיידית של עוד מאות מיליוני שקלים, ומול רגולטורית חסרת מעצורים שתעשה הכל כדי להגשים את חלום חברת הביטוח הראשונה ללא גרעין שליטה. אלשטיין לא מצליח ליצור לעצמו מעמד לגיטימי בקהילה העסקית בישראל, ולקהילה הפוליטית וכנראה שגם הציבורית הוא לא מגיע כלל. אלה לא בדיוק הפרחים שהוא ציפה לקבל כמשקיע היהודי הזר הגדול ביותר בשנים האחרונות בחברה ישראלית.

אבל המכתב ההזוי מיום חמישי רק ממחיש עד כמה אלשטיין מנותק מההוויה הישראלית. לא מדובר רק על הנתונים המופרכים שמוצגים במכתב. אלשטיין מתוסכל מהעובדה שאין לו שום נגיעה לכלל ביטוח שהדירקטוריון שלה ממונה על ידי סלינגר ומתנהל על פי ההוראות שלה. המפקחת מבקשת להעמיד את חברות הביטוח בתקנות סולוונסי 2, שדורשות הון עצמי מינימלי, שכלל עומדת בו נכון להיום רק בזכות הוראות מעבר והעובדה שלא חילקה דיבידנד. אלשטיין ודירקטוריון אי.די.בי דרשו בעבר מכלל ביטוח לחלק דיבידנד וסורבו.

אדוארדו אלשטיין. אפשר להבין את התסכול שלו צילום: אוראל כהן

נכון שלפי הכללים הישנים כלל מסוגלת לחלק הון רב, כיתרות ראויות לחלוקה, אבל אז היא עלולה לא לעמוד בתקינה האירופית החדשה. כמו שלמה אליהו שממנו סלינגר מנעה חלוקת דיבידנד במגדל, גם הדירקטוריון בראשות נווה, כבול. אלשטיין עצמו לא מצליח לקבל היתר שליטה. ההתנהלות של סלינגר מולו קשה, ונראה שהיא יכולה היתה להיות יותר גמישה בפגישות שלה מול רוכשים פוטנציאליים של כלל ביטוח.

המכתב של אלשטיין נובע מלחץ, שגובל באובדן עשתונות, של מי שעושה רושם כי לא הפנים את הפערים בין התרבות העסקית הישראלית, לזו הארגנטינית, ואת העובדה שכללי הממשל התאגידי והסביבה הרגולטורית כאן שונים לגמרי ומתהדקים מדי שנה. לאלשטיין אסור להתערב בענייני כלל ביטוח ולא משנה כמה שילם עבור השליטה באי.די.בי. מניות כלל מצויות בידי הנאמן, שהוא גם שלוחה של סלינגר, שמעניק גיבוי והערכה לדירקטוריון ולעומד בראשו. האצבע המאשימה, אולי גם המאיימת, שהוא מפנה כלפי דירקטוריון כלל וההאשמות כלפי מי שעומדים בראשו, יותר משהם קול זעקה, מצביעים על עומק הניתוק, וחבל.