לאכזבת הפרקליטים, לביקורת יש שיניים

"הישג היסטורי" הגדירה שרת המשפטים איילת שקד את חוק נציבות התלונות על הפרקליטות שעבר בכנסת ביום רביעי ברוב מרשים שחצה קווים פוליטיים ומפלגתיים. 87 בעד אל מול נמנעת אחת, ח"כ יעל גרמן (יש עתיד), ואפס מתנגדים. 

החוק נרקח בסדרת ישיבות טעונות וסוערות בוועדת חוקה, בניווטו של ח"כ ניסן סלומינסקי (הבית היהודי), שנאלץ להתמודד עם מכבש הלחצים האדיר שהפעילה הפרקליטות, שנאבקה על כל תו ותג בהצעת החוק. לכל ישיבה הגיעו בין חמישה לעשרה פרקליטים, בהם בכירים ביותר, כפרקליטת מחוז ירושלים עו"ד נורית ליטמן, פרקליטת מחוז ירושלים אזרחי עו"ד כוכבית נצח דולב ופרקליט מחוז תל אביב פלילי עו"ד שלמה למברגר, שהפליגו בסכנותיה המשתקות של הביקורת. 

במקביל, הפרקליטים הפעילו ארטילריה מסייעת מגוונת. בשירותם פעלו היחצ"ן בועז גריילסמר, משרד הלובינג גורן עמיר והאסטרטג התקשורתי זמיר דחב"ש. ואפשר להוסיף גם את התומכת הנחושה ח"כ שלי יחימוביץ' (המחנה הציוני), שאינה חברת הוועדה, אך התייצבה לדיונים ואפילו הצביעה בוועדה על הצעת החוק, כמחליפה של חברת הוועדה ממפלגתה ח"כ ציפי לבני שנעדרה בשל מחלה.

הפרקליטים יצאו למאבק על החוק, לאחר שניצחו במערכה שהביאה לפרישתה של הנציבה הילה גרסטל. גרסטל נתפסה בעיניהם כזרועו הארוכה של שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן שהשיק את רעיון ביקורת הפרקליטות ככלי להחלשתה ולהרתעתה. ואכן, אלה שני הנרטיבים ששלטו בעימות על מהות הנציבות: האם היא נועדה לשתק ולהרתיע או להפיק לקחים ולשפר.

היועץ ישפיע על הביקורת

לכן, אפשר לבחון את עיקרי החוק שהתקבל אל מול שני נרטיבים אלה, ובמילים אחרות, האם הפרקליטות ניצחה או הפסידה במאבק על דמותו של החוק. אסור לשכוח שמולה לא ניצבו פראיירים. שרת המשפטים איילת שקד וראש ועדת חוקה ניסן סלומינסקי מכירים גם הם כמה תרגילים בספר הפוליטי והפרלמנטרי. בנוסף, תמכו בנציבות חזקה גם חברות הכנסת יעל גרמן, רויטל סויד וציפי לבני, שהצעת החוק שלה אוחדה עם ההצעה הממשלתית. גרמן, היחידה שנמנעה, נימקה זאת בפשרות הרבות מדי שבאו לידי ביטוי בחוק. גרמן היתה שרת הבריאות וחוותה על בשרה את מלחמת הפרקליטות במינוי ד"ר מאיה פורמן רזניק על רקע עדותה בתיק זדורוב, חוויה שהבהירה לה את הצורך בביקורת חזקה.

בצד שתמך בנציבות חזקה היתה גם גרסטל שזכתה לקשב ולאהדה, אבל גם לגינויים מצלצלים, מצד הפרקליטים ובעיקר מצד יחימוביץ', שבין החצים המורעלים ששיגרה לעברה בלט אחד: "התחככה עם פוליטיקאים ועיתונאים". וואללה! יחימוביץ', להזכיר, היתה עיתונאית ועכשיו היא פוליטיקאית ויודעת היטב מי מתחכך במי.

אז איפה הפרקליטים ניצחו. ראשית, כבר אמרנו, בסילוקה של גרסטל. ניצחון נוסף הוא בפיצול הביקורת. נציבות גרסטל הוקמה במתכונת כפולה ומועצמת — ביקורת מערכתית וביקורת פרטנית תחת אותה קורת גג. החוק מפצל — את הביקורת המערכתית יקיים מבקר המדינה ואת הביקורת הפרטנית נציב התלונות על הפרקליטות. אבל, הניצחון הזה לא שלם. הפרקליטים רצו שאת הביקורת המערכתית יבצע מבקר הפנים של הפרקליטות שיושב אצלם במשרד המשפטים, כפי שהמליץ דו"ח השופט אליעזר גולדברג. שקד וסלומינסקי השכילו ליטול את השמנת מהחתול ולהעבירה למבקר המדינה יוסף שפירא.

ניצחון נוסף של הפרקליטים הוא חיזוקו של היועץ המשפטי לממשלה בצמתים חשובים של הביקורת. ראשית, המינוי מחייב את הסכמתו; שנית, הוא זה שיקבע אם התלונה נוגעת לשיקול דעת של פרקליט (בניגוד להתנהלות בניגוד לתקנות לדוגמה), שאינו כפוף לביקורת; ושלישית, הוא יקבע אם הנציב רשאי לפתוח בבירור תלונה מיוזמתו (ולא מהגשת תלונה). סביב סוגיה זו ניטשה מחלוקת חריפה עד לרגע האחרון ממש. יחימוביץ' התנגדה בנחרצות לסעיף המאפשר לנציב לפתוח בירור מיוזמתו. סלומינסקי אימץ פשרה שלפיה היועץ המשפטי יהיה זה שיכריע אם הנציב יוכל לעשות זאת, ובסופו של דבר יחימוביץ' השתכנעה שהחוק מאוזן.

למה הפרקליטים ויחימוביץ' כל כך חוששים מיוזמות בירור עצמאיות של הנציב? בין היתר, בגלל ניסיון שנצבר בתקופת גרסטל, שלפיו פרקליטים מצפוניים היו מתקשרים על דעת עצמם ומצביעים על ליקויים ומחדלים של חבריהם.

בעניין זה כמו באחרים ניתן בחוק מעמד ליועץ המשפטי לממשלה. הפרקליטים מן הסתם מקווים לחשק את הנציב באמצעות היועץ. בתקופת יהודה וינשטיין כיועץ זה עבד לא רע. פרקליט המדינה שי ניצן הצליח לגייס אותו נגד גרסטל ולקבל ממנו גיבוי למאבקיו נגדה. זה לא אומר שהיועץ הנוכחי אביחי מנדלבליט יתייצב אוטומטית לצד הפרקליטים. קשה לראות יועץ שיסרב לנציב על בסיס קבוע. ויש כאן עוד בעיה, לפחות עיונית: היועץ עצמו כפוף לנציב מצד אחד, ומעורב מאוד בעבודתו מצד שני.

הפסד ברור של הפרקליטים הוא החוק עצמו. מתחילת המאבק היה ברור שהסדין האדום מבחינתם הוא הביקורת הפרטנית ועיגונה בחוק. מהביקורת המערכתית הם חששו פחות. הם התמקדו בהוקעת הביקורת הפרטנית, ועכשיו כשיש חוק, הם כבר לא יוכלו לעשות את הקרקס שעשו לגרסטל: עיצומים, לא לשתף פעולה, לא למסור מסמכים. עכשיו יש חוק, ופרקליטים לא אמורים לעבור על החוק.

סוף לוועדות האיתור

האם דרך מינוי הנציב היא ניצחון או הפסד? החוק קובע שאת הנציב תבחר שרת המשפטים בהסכמת השר לביטחון פנים והיועץ המשפטי לממשלה, ובהתייעצות עם נשיא בית המשפט העליון. חסל סדר ועדות איתור. אז קודם כל זה ניצחון לשרת המשפטים, שבצדק קורעת את המסכה מעל הניטרליות המקצועית המזויפת של ועדות האיתור. הניסיון מלמד שוועדות האיתור בוחרות בדיוק את מי שמצופה מהן. שלושת היועצים המשפטיים האחרונים בחרו במועמדו של ראש הממשלה, ופרקליטי המדינה שנבחרו היו בדיוק מועמדיו של היועץ המשפטי. לפיכך, ניתן לדלג על הטקס ועל מצעד המועמדים שגויסו כדי לספק מראית עין של תחרות.

לפני החוק, הוקמה ועדת איתור לבחירת הנציב בראשות מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור. המועמד של שקד, השופט ישעיהו שנלר, נבחר אבל לגודל המבוכה פרש לאחר שגילה כי לרעייתו הטרייה יש בן שעובד בפרקליטות. ציפי לבני הכניסה לתהליך המינוי את חובת ההתייעצות עם נשיאת בית המשפט העליון, כדי שהשרה לא תוכל להתפרע יותר מדי. ניתן לתהות מה לנשיאת העליון ולביקורת הפרקליטות, אבל בכל מקרה השרה שקד תבקש למנות שופט מחוזי, מכהן או בדימוס. לזכותה ייאמר שאת השמות היא מצליחה בינתיים לשמור בסוד, לפחות עד שתברר אם יש להם קרובי משפחה מכשילי מינוי.

בסופו של יום, החוק פחות חשוב, חשוב האדם והתוכן שיפיח בו. ועכשיו יהיו שניים — גם מבקר המדינה שאמור להקים במשרדו צוות ייעודי לביקורת מערכתית, וגם נציב התלונות שיפעל במתכונת דומה לנציב התלונות על השופטים. אם הביקורת הכפולה תפעל כמו שצריך, אולי הפרקליטים עוד יתגעגעו לגרסטל שהציבה רף שקשה יהיה לחקות: שבעה דו"חות ביקורת בתוך שנתיים. ובעוד כשלוש שנים פורש מבקר המדינה, מי יודע, אולי גרסטל תחליף אותו. ניסיון בביקורת מערכתית על הפרקליטות כבר יש לה.