עזה: נשאר לנו רק הברביקיו על חוף הים
פרופ' מחיימר אבו־סדה על קיץ עם הפסקות חשמל בלתי פוסקות, ביוב שנשפך לים ותחושת מחנק
בתנאים האלה הפלסטינים ברצועה בורחים אל החוף, המקום היחיד שהמצור והסגר לא הרסו. משפחות עזתיות מבלות את ימי שישי בברביקיו על החוף, הילדים מתרוצצים הלוך ושוב, ורוכלים מוכרים שתייה קלה, תירס צלוי ותפוחי אדמה. בניסיון למשוך עוד קצת לקוחות, הם מנסים להתהדר בשמות מפוארים; תירס מובנפיק, למשל. אבל רוב חוף הים מזוהם במי ביוב, בגלל אותן הפסקות חשמל שפוגעות בעבודת המשאבות. כך שגם מקום המפלט היחיד פשוט מלא ביוב.
בתי הצעירה, שרה בת העשר, דוחקת בנו מדי יום שישי לצאת, להימלט מהדירה החמה והלחה בשכונת רימאל בעזה, אבל גם לנו אין ללכת מלבד החוף. זה יוצר אצל שרה תסכול גדול, והיא שואלת שוב ושוב: אנחנו לא יכולים לצאת מהמקום הזה? אני משיב שלא, הגבולות סגורים, אנחנו תקועים כאן, לאף אחד לא אכפת מאיתנו. הקהילייה הבינלאומית עסוקה בטרור הגלובלי, מדינות ערב עסוקות בענייניהן הפנימיים, ואנחנו הפלסטינים של עזה נעזבים להתמודד לבד עם מציאות חיינו המכוערת.
החוף העזתי. גם מקום המפלט היחיד מלא בביוב צילום: רויטרס
התנאים רק הולכים ומחמירים, והחיים כאן בלתי נסבלים. רוב האנשים, בייחוד הצעירים, חושבים על הגירה. אין להם עוד תקווה לעתיד טוב יותר. אלה שיכולים להרשות זאת לעצמם משחדים את כל מי שהם יכולים כדי לצאת מעזה, עם כרטיס בכיוון אחד, בלי לחשוב אפילו לרגע שהם ירצו לחזור. אחרים מנסים לברוח מעזה לגדה המערבית, אבל נתפסים בידי הישראלים ומוחזרים לרצועה, אל המוות האטי שכאן. וכשאתה הולך ברחובות העיר, אתה שומע את קולות הסבל עולים מכל פינה, ואין לך איך לעזור.
בכל רחבי העולם אנשים נהנים מחופשת הקיץ שלהם, חוץ מהעזתים שרק מקווים שהוא יחלוף מהר, כדי לקצר את החום, הלחות והמחנק. אין שום כיף בקיץ העזתי, רק תזכורת לייסורים המורכבים שלנו.
