תפילות בחוברת גיאוגרפיה, קהלת בספר אזרחות

בחוברות "חוקרים ארץ" ללימודי גיאוגרפיה לתלמידי כיתה ו' בחינוך הממלכתי־חילוני, בפרק המתייחס לאקלים בישראל, מופיע הסבר קצת מפתיע על הדרך שבה נוצרים פה גשמים: "בשמיני עצרת, למחרת היום האחרון של חג הסוכות, נהוג ביהדות לשאת תפילה מיוחדת — 'תפילת הגשם'", נכתב בעמוד אחד, כאשר בעמוד שלידו מופיעה מפת המשקעים בישראל. "התקופה היא תחילת ימות הגשמים בארץ ישראל, ולכן נהוג להתפלל לאלוהים ולבקש שתהיה זו שנה ברוכה בגשמים, ושהגשמים יירדו בזמן. תפילת הגשם מבטאת את התקווה הגדולה למימוש הברכה המופיעה בתורה, בספר דברים: 'יפתח ה' לך את אוצרו הטוב, את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידך'", נכתב בהמשך העמוד.

אמנם ליד ההסבר התיאולוגי שמופיע בראש העמוד מוצע הסבר נוסף ומדעי על היווצרות המשקעים בישראל, אך ההישענות על המקורות היא דוגמה מייצגת לתהליך הדרגתי ובכלל לא סודי שעוברת מערכת החינוך החילונית בישראל בשנים האחרונות: יותר שיעורי דת ומורשת, כניסה של גורמים מארגונים דתיים לבתי ספר חילוניים, הטמעת היקשים ורעיונות דתיים בתוך חומרי הלימוד ועוד.

יש מי שיטען שמדובר בדפוס לא מפתיע, שכן החברה הישראלית נהיית דתית ושמרנית יותר, ומדובר באפקט מראה למה שקורה בחוץ. אבל מדובר בהסבר חלקי בלבד. גם באקלים הנוכחי, עם משקעים שנגרמים כתוצאה מהתערבות אלוהית או לא, מערכת החינוך (ודאי החילונית) אמורה להיות מקום שבו לומדים גם על הדת אבל כחלק מתוכנית שכוללת לימודי מדעים מדויקים, אזרחות, היסטוריה, ספרות, לשון, גיאוגרפיה ועוד רשימה ארוכה של תחומים, שכל אחד מהם חשוב בזכות עצמו ואמור לעמוד בפני עצמו.

באחרונה החלה להתגבש אופוזיציה של הורים תחת השם "הפורום החילוני", המתנגדים למה שהם מגדירים כתהליכי הדתה בחינוך החילוני. חברי הקבוצה פתחו עמוד פייסבוק שבו מוצגות דוגמאות לכך, ובסוף השנה שעברה אף נערך כנס שהוקדש לנושא בתל אביב. בתחילת הכנס שודר קטע מהתוכנית "גב האומה" שבו המנחה ליאור שליין צוחק על סרטון של שר החינוך נפתלי בנט מתייחס לסיפורים מהתנ"ך. המונולוג של שליין הוביל לריב מתוקשר בין השניים, ואולי מסמל את עומק הקרע בין שתי תפיסות עולם שונות לחלוטין. העניין הוא שבנט הוא שר החינוך של כל הזרמים ותפיסות העולם — גם זו שלו וגם זו של שליין.

התהליך שתואר בכנס מתבטא גם בהשקעה הכספית של משרד החינוך בתוכני דת ומורשת בבתי הספר הממלכתיים בשנים האחרונות. מנתונים שאספה הסדנא לידע ציבורי עולה כי לחוגים לתורה שבעל פה בבתי ספר יסודיים הועברו 2.2 מיליון שקל ב־2013, 2.8 מיליון שקל ב־2014 ו־4.4 מיליון שקל ב־2015. עבור שעות עם רבנים במוסדות חינוך על־יסודיים הועברו 2.8 מיליון שקל ב־2013 וב־2014 (בכל שנה) ו־2.2 מיליון שקל ב־2015. עבור שעות תגבור בבגרות ללימודי יהדות הועברו 27.1 מיליון שקל ב־2013, 29 מיליון שקל ב־2014 ו־30 מיליון שקל ב־2015.

עבור לימוד מקצועות המורשת הועבר ב־2014 תקציב של כמיליון שקל, ב־2015 תקציב של 5.4 מיליון שקל ול־2016 אושר (אך עדיין לא ידוע כמה הועבר בפועל) תקציב של 6.8 מיליון שקל. עבור פעולות בנושא תרבות ישראל הועבר ב־2014 סכום של 13.1 מיליון שקל, ב־2015 סכום של 7.1 מיליון שקל ול־2016 אושר סכום של 6.8 מיליון שקל. מדובר אמנם בחלק מזערי מתקציב החינוך העצום, ועדיין — מספרים בכלל לא רעים עבור תחום לימוד אחד, חשוב ככל שיהיה, בזרם הממלכתי־חילוני.

שר החינוך נפתלי בנט צילום: אוהד צויגנברג

מה עושים יהודים טובים

הדוגמאות מופיעות גם בשלבים מוקדמים יותר בספרי הלימוד. כך למשל, בחוברת "לחיות יחד בישראל" ללימודי מולדת, חברה ואזרחות לתלמידי כיתות ג', בפרק המוקדש ללימודי סביבה, מופיע לצד ההסברים הלימודיים הציטוט הבא מקהלת שבו אלוהים מסביר לאדם הראשון: "ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי; תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך". לאחר מכן נכתב גם פירוש: "כלומר, ה' נתן לבני האדם את העולם שברא כדי שיחיו בו, והוא הטיל עליהם את האחריות לשמור על העולם הזה".

בעיני אדם בוגר ציטוט כזה יכול לשמש אולי כתוספת תמימה לחומר הלימוד, אנקדוטה ותו לא, אולם לדברי אשת חינוך עם ותק רב שבעברה שימשה בצוותים שכתבו חוברות כאלו, מדובר בתוספת בעייתית. "למה צריך לטפטף בכל מקום, בכל מקצוע, בכל גיל, את אורח החיים האמוני, ואת אי־נטילת האחריות של האדם, כריבון, על עצמו ועל חייו? בכל מקום נכנס המסר הזה — וגם כשמדברים כבר על אחריות, האחריות נובעת מחובה חיצונית, כלפי האל המדומיין, ולא מתוך בחירה והבנה פנימית, אוטונומית, של האדם עצמו את משמעותה". במילים אחרות, עם איזה מסר מקבל תלמיד בכיתה ג' שנמצא בתחילת שנותיו לאחר שקרא הסבר כזה?

דוגמה נוספת מלפני כמה שנים מהספר "לומדים להצליח" ללימוד לשון לכיתה ג' ממש מבהירה לתלמידים מה נדרש מהם לעשות כיהודים טובים. בסיפור הקצר מובאות עלילות היהודי סולימן מארצות ערב ש"היה צריך לברוח מביתו בגלל השנאה ששנאו הערבים את היהודים באותו מקום. לא הספיקו סולימן ואשתו לקחת הרבה דברים, אבל זכרו לקחת פמוטים ונרות של שבת ואת גביע היין של הקידוש". בהמשך מסופר כיצד סולימן ואשתו (ששמה אינו מצוין) נדרשו לחצות את המדבר, אך כשהגיעה שבת "בלי לדבר ביניהם הניחו סולימן ואשתו את החבילות שלהם על הארץ, כי החליטו לא לחלל את השבת. האנשים האחרים הסתכלו עליהם בתימהון, 'האם משוגעים הם, היהודים האלה?'". כמובן ששמירת השבת סייעה לשניים לשרוד את המסע המפרך.

באחד מספרי "בצעד זהיר ובטוח" בנושא בטיחות בדרכים המיועדים לתלמידי היסודי, מוטלת על התלמידים משימה שעניינה תפילת הדרך. מטרת התרגול היא שהתלמיד יכיר את תפילת הדרך וכן את השיר "תפילת הדרך שלי", ויבין מה ההבדל ביניהם. מישהו במשרד החינוך אישר את הספר מתוך אמונה כי מה שיסייע לתלמידים ללמוד את רזי הזהירות בדרכים הוא תפילה.

הדוגמאות הללו אינן נחלת השכבות הצעירות אלא זולגות גם לשלבי הלימוד המתקדמים. כך למשל, בספר "ועכשיו כימיה" לתלמידי כיתות י"א מתבצעת אנלוגיה בין מולקולות לחתונה יהודית. "כאשר בחדר אחד יש שלוש כלות (מימנים) וחתן (זוג אלקטרונים לא קושר) אחד — תיתכן רק חתונה יהודית כשרה למהדרין אחת. כאשר יש בחדר שלושה חתנים (זוגות אלקטרונים לא קושרים) וכלה (מימן) אחת — תיתכן רק חתונה אחת. כאשר יש בחדר שתי כלות (מימנים) ושני חתנים (זוגות אלקטרוניים לא קושרים) יעמידו בחדר הזה שתי חופות כשרות למהדרין".

ביחידות הלימוד המוקדשות לדת, הרמיזות הופכות לאמירות מאוד ברורות. במסגרת לימודי תרבות ישראל לבית ספר יסודי בספר "מפתחות לעמי ולארצי" נשאלו התלמידים מה המשמעות של התפילה עבורם. מגוון האופציות לתשובות היה מוגבל מעט: 1. דרך לבטא את רגשותיי; 2. גלגל הצלה בעת צרה; 3. דרך להתקרב לאלוהים; 4. חוט מאחד של עם ישראל; 5. הרגל ודרך חיים.

שתי ועדות, אפס יישומים

המגמה הזו לא זולגת גם מחוץ לחוברות וספרי הלימוד, אל עבר הלך רוח כללי במוסדות החינוך ובהשפעה של גורמים חיצוניים. הדבר ניכר, למשל, בביקורים של נציגי חב"ד ועמותות דתיות בבתי הספר. אין בכך דבר פסול כשלעצמו, בתי ספר מארחים נציגי ארגונים פוליטיים (הסערה סביב "שוברים שתיקה", למשל), ומן הראוי שיארחו גם ארגונים דתיים, אולם הורים רבים הביעו חשש מהחיבור בין הביקורים הללו ומהאופי המעט מיסיונרי שלהם, לתכנים הדתיים שהופכים להיות יותר ויותר נוכחים בלימודים.

בשנות התשעים פרסמו שתי ועדות שהקים משרד החינוך המלצות הנוגעות לאופי הלימודים הדתי והאזרחי. הראשונה — ועדת קרמניצר (בראשות פרופ' מרדכי קרמניצר) שקראה לחיזוק התודעה האזרחית המשותפת לכל חלקי החברה בישראל, והשנייה — ועדת שנהר (בראשות פרופ' עליזה שנהר־אלרעי) שקראה לחתור ללימוד מקצועות היהדות "באופן שידגיש את אופיים כמקצועות הומניסטיים, מנחילי תרבות וערכים". לאחר הפרסום אף הוקם מטה משותף במשרד שנועד לחבר ולאזן בין שתי תפיסות העולם שבאו לידי ביטוי במסקנות הוועדות, בהתאם לרוח המדינה היהודית והדמוקרטית. גורמי חינוך טוענים כי במרוצת השנים התמוססו המלצות הוועדות והגישה היהודית הלא פלורליסטית החלה לקחת חלק משמעותי וגדול יותר בתוכניות הלימוד.

לאומנות במקום אוניברסליות

פרופ' קרמניצר מפריך את התפיסה שמערכת החינוך משוחררת ממפלגתיות, וקושר בין הציונות הדתית ככוח פוליטי מוגדר לבין זליגת הדת למערכת הממלכתית־חילונית. "כאשר מכניסים אלמנטים דתיים לתוך המערכת, הקו המבדיל בין אינדוקטרינציה לבין מתן ידע דק מאוד, והוא תלוי מאוד במידה רבה בזהות המחנך", הוא מסביר. "עבור אנשים שהם עצמם דתיים זה כמעט בלתי אפשרי לחשוב שיוכלו להעביר תכנים דתיים מבלי שזה ייעשה כאינדוקטרינציה. לכן, ככל שמערכת החינוך הממלכתית נתונה להשפעות של מורים דתיים או אנשים המגיעים מבחוץ עם השקפת עולם דתית — היא נחשפת לאינדוקטרינציה. וזה דבר שמבחינת חוק החינוך הממלכתי ומבחינת העקרונות הבסיסיים של החינוך הוא בל ייעשה.

"החשש הנוסף הוא שבאווירה הכללית שמדגישה מאוד את הפרטיקולרי הלאומני־דתי על חשבון האוניברסלי ההומניסטי והאזרחי, שימת הדגש על הכיוון הפרטיקולרי מחנכת אנשים צעירים לעמדות אנטי־פלורליסטיות ואולי גם גזעניות. אנחנו, אגב, יודעים שאנשים שמתחנכים בחינוך הממלכתי־דתי, יש להם עמדות פחות הומניסטיות ופחות דמוקרטיות מאשר אנשים שמתחנכים בחינוך הממלכתי. ככל שהחינוך הממלכתי יושפע מהדתי, נקבל יותר אנשים עם דעות פחות דמוקרטיות, פחות הומניסטיות ופחות אזרחיות", טוען קרמניצר. לדבריו, "אפשר ללמד יהדות ותרבות יהודית באופן הומניסטי לעילא ולעילא, אבל אפשר ללמד יהדות באופן אחר שמגלה יהירות והתנשאות של יהודים על פני אחרים, שמגלה יחס של זלזול באחר ויחס לא שוויוני כלפי נשים והומוסקסואלים. כשאני מסתכל על ההנהגה של מערכת החינוך, אני לא בטוח כלל שהחינוך בפועל שנעשה בכיוון היהודי הולך בכיוון הראשון שהצבעתי עליו ולא בכיוון השני".

משרד החינוך: "מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. מערכת החינוך מחנכת לאור שני ערכים חשובים אלה".

חלק מכותבי הספרים מסירים את שמם

במשרד החינוך קיים נוהל קבוע בנוגע לכתיבת חוברות וספרים לכל שכבות הלימוד. המשימה מוטלת לרוב על גורם חיצוני עם ניסיון רלבנטי למקצוע הלימוד ובעדיפות גם עם ניסיון פדגוגי. לאחר שהגורם, המוגדר לפי חוזרי המנכ"ל כמפתח, מסיים לכתוב את הספר, הוא שולח אותו לאגף לאישור ספרים וחומרי למידה במשרד החינוך. באגף מתבצעת הערכה ראשונית של חומר הלמידה, הכוללת בין היתר בדיקה שהחוברת עומדת בתנאי סף בסיסיים כדי להמשיך בתהליך.

לאחר מכן עוברים החומרים הערכה על ידי צוותי המשרד ונשלחות הערות למפתחי הספר. המפתחים מתייחסים להערות המעריכים במשרד ולתיקונים הנדרשים במעין פינג־פונג של החלפת מסרים, עד שמגיעים לתוצאה הרצויה.

בסוף התהליך מאשרים המעריכים מטעם משרד החינוך כי בוצעו כל התיקונים לשביעות רצונם ונשלחת המלצה לאגף לאישור חומרי למידה. האגף נותן חותמת אישור אחרונה, נקבע מחיר והספר מוסף לרשימת חומרי הלימוד המאושרים.

יוצא מן הכלל הוא מקצוע האזרחות הנחשב לנפיץ במיוחד מבחינה פוליטית, ובשל כך העבודה על ספרי הלימוד במקצוע מתבצעת בתוך המשרד על ידי צוות שנבחר מראש. תהליך זה עלול לגרום להתערבות גדולה יותר מצד האחראי על המקצוע. כך לדוגמה, בכתיבת ספר האזרחות האחרון היו מעורבים שישה כותבים כשחלקם הסירו את חתימתם מהספר. גורם המעורה בתהליך מספר כי הם עשו זאת בגלל "שהפרקים שכתבו עוותו ושינו צורה ותוכן תוך הטיה ברורה לכיוון דמוקרטיה רזה, פורמלית ולכיוון מדינה לאומנית".