ויתור או קיצוץ: דרישות השרים גבוהות מהתקציב

לשר האוצר משה כחלון יש חודשיים למצוא 3 מיליארד שקל. שרי הממשלה כבר מעבירים דרישות לתקציב 2018, אלא שהתקציב לשנה זו הוא חלק מתקציב דו־שנתי שגובש בשלהי 2016, כך שכל הכספים שבו כבר מוקצים. החלק היחיד בתקציב שבו ניתן להשתמש כדי לתת מענה לדרישות השרים הוא החלק שנקרא "תקציב המעבר" שעומד על 3.5 מיליארד שקל. תקציב זה מחולק כך: 1.25 מיליארד שקל בבסיס התקציב, כלומר סכום שניתן לחלוקה באופן קבוע, ו־2.25 מיליארד שקל שניתן להוציא באופן חד־פעמי.

אלא שהדרישות התקציביות של השרים מסתכמות ב־6.8 מיליארד שקל — שר האוצר משה כחלון זקוק למימון עבור תוכנית "נטו משפחה" שעלותה עומדת על 1.7 מיליארד שקל; ראש הממשלה בנימין נתניהו התחייב, יחד עם יו"ר הקואליציה דוד ביטן, לתוספת של 1.5 מיליארד שקל לתקציב הנכים כבר ב־2018; שר הבריאות יעקב ליצמן דורש 2 מיליארד שקל עבור ביטוח סיעודי ממלכתי, ובסביבתו מדגישים כי הוא "לא יוותר על זה בחיים"; לשר החינוך נפתלי בנט הובטחו 500 מיליון שקל למימון קיצור ימי החופשה במערכת החינוך; שרת התרבות מירי רגב דורשת 150 מיליון שקל למימון חגיגות ה־70 למדינה; ומערכת הביטחון דורשת עוד מיליארד שקל לתקציבה. מימון רוב המטרות האלו נעשה בבסיס התקציב, מה שמסבך את הפלונטר. החלופות שעומדות בפני הממשלה לא רבות — לוותר על חלק מהתוכניות או להסכים לקיצוץ רוחבי של יותר מ־3 מיליארד שקל בתקציב. שתי האפשרויות הן בגדר נזק פוליטי עבורם.

אף אחד לא מוכן להתפשר

חלק מהשרים כבר הצהירו שניתן יהיה לממן את התוכניות בכספי המסים שתקבל המדינה מהעסקה למכירת מובילאיי לאינטל. אלא שישנו מכשול אחר שהופך את עודפי הגבייה ממסים ואת העמידה ביעד הגירעון ללא ממש רלבנטיים - כלל ההוצאה שמגביל את גובה ההוצאה הממשלתית. לפי כלל זה, בכל תקציב נקבעת תקרת הוצאות שאין לחרוג ממנה. מכלל זה נגזר גם "תקציב המעבר". כלל זה מחזיר את השרים לנקודה שבה הם נדרשים לוותר על חלק מהתוכניות שלהם או נדרשים להסכים לקיצוץ.

בעוד פחות מחודשיים, החל מסוף אוגוסט, הממשלה תתכנס ועד לסוף אוקטובר תחליט אילו מהתוכניות הללו ייצאו לפועל. משום כך הפלונטר הזה מוסיף בעיקר עוד חומר בעירה לקדירה שבתוכה עלול להתרחש פיצוץ פוליטי. בשל הכללים הפיסקאליים אין בידי הממשלה אפשרות לאשר את כל התוכניות. לכן מישהו ייאלץ לוותר. נכון להיום, נראה שאף אחד לא מוכן לכך. בתרחיש קיצון, אי־התפשרות עשויה להוביל לבחירות. הגם שעל פי רוב מחלוקות כאלו נפתרות בדרך כזו או אחרת, הבחירות מרחפות באוויר לכל הפחות בדמות כלכלת בחירות.

משום כך, אף אחד מהשרים לא מוכן לעצור - כחלון משקיע כסף רב בפרסום תוכנית "נטו משפחה", שבמערכת הפוליטית ומחוצה לה זוכה גם לכינוי "נטו כחלון". ואכן, הסיבה לקמפיין שמלווה את התוכנית הזו היא כחלון עצמו, שמתנוסס על גבי שלטי החוצות שמפרסמים את התוכנית שלו. כחלון דחף לתליית השלטים האלו בשל ההיגיון הבסיסי שמניע את כלכלת הבחירות: אם אין מספיק לכולם, אז עדיף לשמור "לכולנו". במידה רבה הקמפיין של כחלון החריף את אווירת כלכלת הבחירות. בנוסף, כחלון גם בחר לשחק סולו ולהרחיק את שותפיו מחגיגת הקרדיטים. בתחילה נראה היה שכחלון הוא היחיד שמוכתר למנצח בעקבות המהלכים שלו, אולם כעת כולם רוצים להצטרף לחגיגה ומכריזים על תוכניות ושר האוצר נדרש לפדות את הצ'קים.

שר האוצר משה כחלון. קופת המדינה היא כוח וחולשה צילום: שאול גולן

הבעיה בקרב שומרי הקופה

שר האוצר הוא מי שצריך לשמור על הקופה הציבורית מפני מי שמנסים לקחת ולקחת ולקחת ממנה. זה מקור כוחו וזו גם נקודת התורפה שלו. על משמעת תקציבית קשה לשמור. שרי האוצר לדורותיהם נשענו על אגף תקציבים לשם כך. אלא שראש האגף אמיר לוי יסיים את תפקידו בסוף החודש וטרם מונה לו מחליף. גם מבורך הודיעה על פרישה — בעיה עבור האגף שאמור לשמור על המשמעת התקציבית. בנוסף, האגף מאוים "מבחוץ" על ידי ועדה שמינה כחלון (ושלהקמתה דחף מנכ"ל האוצר שי באב"ד) שבוחנת את חלוקת הסמכויות בין האגפים מחדש ושמעוררת אי־שקט במשרד. הוועדה הזו גם מקשה על מציאת מחליף ללוי, שכן רבים מהמועמדים חוששים מכך שימצאו עצמם כפופים למנכ"ל. כחלון רואה באי־השקט איום, ולכן שלשום הוא לקח את ראשי האגפים ליום גיבוש במרכז למורשת יהדות בבל באור יהודה. אחד המשתתפים סיפר כי זה הזכיר לו את סיפור מגדל בבל על בעיות התקשורת שבו. כעת נראה שאם כחלון רוצה להתמודד בהצלחה עם יריביו־שותפיו, עליו להחזיר את השפה המשותפת לאוצר.