ישראל היא שיאנית התביעות הייצוגיות

ישראל אינה רק המובילה בעולם במספר עורכי הדין לנפש, היא כנראה גם המובילה בתביעות ייצוגיות לנפש. ייתכן מאוד שהשיא במספר עורכי הדין אחראי לשיא בייצוגיות, אבל לפני כן המספרים. לפי הנתונים שאסף עו"ד אסף פינק, ב־2016 הוגשו בארץ 1,500 בקשות לאישור תובענה ייצוגית, דהיינו כ־5.75 בקשות בממוצע ליום עבודה. באוסטרליה מוגשות בממוצע 29.1 ייצוגיות בשנה. בארצות הברית המספר מוערך ב־3,125 תובענות בשנה, כפול מישראל, אבל מדובר באוכלוסייה שגדולה פי 40.

מימין: מתבל עגבניות היינץ, קינוח קפוא של האגן דאז וחלב עמיד של תנובה. כולם כיכבו בתביעות ייצוגיות

הנתונים האלה מובאים בספר חדש, מאת עו”ד אביאל פלינט, שותף במשרד יוסי לוי המתמחה בתחום, וד”ר חגי ויניצקי מהמרכז האקדמי שערי מדע ומשפט, המנתח לראשונה את מוסד התובענות הייצוגיות. בכנס שנערך לאחרונה להשקת הספר השתתפו בין היתר שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר, שופט המחוזי עופר גרוסקופף והיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט.

את הפער העצום הזה בין ישראל לשאר המדינות מייחסים פלינט וויניצקי ל"עודף הרגולציה בישראל שלא קיים במדינות אחרות, ואולי גם נורמות צרכניות קלוקלות שאינן מקובלות במדינות אחרות. ייתכן גם שחלק מהפער נובע מהאופי הישראלי חובב ההתדיינויות".

והאופי הזה מוליד לא מעט תביעות סרק. הספר מציף כמובן את השאלה הגדולה שרובצת על המוסד, והיא, כלשון אחד מפסקי הדין האמריקאיים: “האם הפכו תביעות הסרק את התובענה הייצוגית ממגן רב עוצמה על זכויות הצרכן לחרב שננעצת בלבם של התאגידים הגדולים?". תביעות סרק הן תביעות חסרות סיכוי שמוגשות במטרה אחת: לסחוט מהנתבעים "הסתלקות מתוגמלת". לנתבעים שתי אפשרויות גרועות במקרה כזה: להשקיע כסף בניהול הגנה או לשלם כסף כדי להיפטר מהסיכון. תופעה זו, כותבים המחברים, "הולידה בתחום הקניין הרוחני את תופעת 'טרולי הפטנטים', אשר מסבה נזק רב לחברה ולכלכלה, והיא שהביאה גם, ולמצער עשויה להביא, לתופעה מצערת לא פחות של 'טרולי ייצוגיות'".

על גבול הסאטירה

תביעות סרק מבוססות בדרך כלל על הפרות טכניות של תקנים שלא נגרמו בזדון ולא הסבו כל נזק, כגון התביעות נגד "ממרח שמן זית", שכמות שמן הזית לא צוינה על האריזה; "מרציפן", שלמרות הוראות התקן לא צוין על אריזתו שיעור השקדים בו; יוגורט שכונה "טבעי" אף שלפי הוראות התקן היה ניתן לכנותו לכל היותר "בטעם טבעי". הרגולציה הישראלית המכבידה מייצרת לא רק עילות תביעה ביזאריות, אלא רושמת שיאים על גבול הסאטירה. כך למשל מציינים המחברים שישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה חברת הענק היינץ, הידועה והמזוהה עם הקטשופ שלה, לא יכולה לכנות כאן את מוצריה “קטשופ”, אלא "מתבל עגבניות". ישראל היא גם היחידה בעולם שבה האגן דאז אינה יכולה לכנות את מוצריה "גלידה" אלא "קינוח קפוא".

מימין ד"ר חגי ויניצקי ואביאל פלינט, מחברי הספר. “נורמות צרכניות קלוקלות שאינן מקובלות במדינות אחרות"

שופט המחוזי יצחק ענבר כתב בעניין זה: "אחד החששות המובנים במכשיר התובענה הייצוגית הוא החשש מפני הגשת תביעות סרק, שמגישיהן משליכים יהבם על כך שהנתבעים יסכימו להעניק להם טובות הנאה כנגד ויתור עליהן, אם בהסדר פשרה אם בהסדר הסתלקות, כדי לחסוך לעצמם את הסיכונים והעלויות הכרוכים בניהול התביעות חרף רדידותן וקלישותן, ובהם תשלום שכר טרחה נכבד לעורכי דינם, פגיעה במוניטין הנתבעים הנגרמת עקב עצם הגשת התביעות ופרסומן או החובה לבצע בדו”חות הפרשות כספיות".

כדי להיאבק בהיצף היצוגיות ובהיקפי תביעות הסרק, יזמה שרת המשפטים איילת שקד תקנות לתשלום אגרות שלא קיימות כיום. אם התקנות יעברו, ישלמו התובעים אגרה בסכום של 12 אלף שקל בבית משפט שלום ו־24 אלף שקל במחוזי. "אין מקום להחרגת הליכי התובענות הייצוגיות מתשלום אגרה, בדומה לשאר ההליכים המתנהלים בבתי המשפט. התכלית השנייה היא הפחתת תובענות סרק", נכתב בדברי ההסבר ליוזמה.

לצד זאת יש לזכור שהתביעות הייצוגיות הן כלי מרכזי באכיפה האזרחית, והוא חשוב במיוחד בישראל, שבה ריכוזיות משקית ורפיסות רגולטורית מזינות זו את זו. אל מול השילוב הזה מציבה החברה שילוב נגדי של עורכי דין נמרצים ויצירתיים, לעתים יתר על המידה, שזוכים לאוזן קשבת אצל שופטים בעלי תודעה חברתית מפותחת כאסתר שטמר ועופר גרוסקופף. הדוגמאות הבולטות הן פרשת הסיליקון בחלב של תנובה, רסק העגבניות שעליו נרשם כשר לפסח אף שהמוצר לא קיבל הכשר מתאים, המחיר המופרז של הקוטג' וההחלטה שבה דחה גרוסקופף הסדר פשרה של 365 מיליון שקל עם חברות הביטוח בטענה שהסכום לא מספיק.

קידום זכויות חוקתיות

התובענה הייצוגית היא גם מכשיר לקידום זכויות חוקתיות. אהרן ברק כינה את פסק הדין האמריקאי בראון נגד מועצת החינוך של העיר טופיקה כפסק הדין החשוב ביותר במאה ה־20. פסק הדין שביטל את ההפרדה הגזעית בבתי הספר החל כתביעה ייצוגית שהגישו 13 הורים בשם 20 ילדיהם נגד מועצת החינוך של העיר טופיקה בקנזס.

הדרך לאזן בין האינטרסים והערכים המתנגשים היא שילוב של אגרות והוצאות שיצננו כלכלית מוטיבציות פסולות, שינויי חקיקה כגון החוק האמריקאי שנחקק ב־1995, ונועד להגביל תביעות סרק בתחום ניירות ערך, וכמובן הקפדה של השופטים על חוות דעת שיבססו את הנזק, כדי להימנע ממקרים כמו זה של חברת שתלי הסיליקון Dow Coming, שתביעה ייצוגית גרמה לקריסתה, בלי שהתובעים הביאו שום מחקר רפואי שיתמוך בטענותיהם.