יאיר לפיד: "מה באמת קרה כשהייתי שר האוצר"

יו"ר יש עתיד יאיר לפיד "שובר שתיקה". היום (ו') הוא העלה פוסט בפייסבוק במלאת שלוש שנים לפיטוריו בידי נתניהו מתפקיד שר האוצר. ובלשונו: "נשבעתי אז לעצמי שאחכה לפחות שלוש שנים לפני שאספר מה באמת היה שם. הגיע הזמן".

להלן נוסח הפוסט שהעלה לפיד בפייסבוק:

ששה ימים לפני פיזור הכנסת פיטר אותי ראש הממשלה נתניהו מכהונת שר האוצר. האמת היא שהייתי המום. רק שלושה חודשים קודם ישבתי מול ראש הממשלה ומנכ"ל משרדו וסגרנו את עקרונות תקציב 2015. הראיתי לו את הנתונים שהוכיחו שאחרי קרוב לשנתיים של מאבק מפרך הכלכלה הישראלית נחלצה מן המשבר ועלתה על דרך המלך. היו אחר כך כאלה שטענו שהיה לי חלק בפירוק הממשלה. אלו שטויות גמורות. כמה שבועות אחרי הפגישה עם נתניהו העברתי בממשלה את תקציב 2015, שכלל תוספות של מיליארדים רבים לחינוך, לבריאות, לרווחה, לבנייה מואצת של מעונות יום. גביית המיסים השתפרה באופן דרמטי, העברנו את החברות הממשלתיות מהפסד לרווח סוף סוף יכולתי לעשות את הדברים שלשמם הלכתי לפוליטיקה – לסייע למעמד הביניים, לצעירים, לשכבות החלשות. גם האווירה הציבורית סביבי התחילה להשתפר. היו לי כל הסיבות בעולם לרצות שהממשלה תמשיך. 

זה לא קרה. רק שנתיים מאוחר יותר הסביר נתניהו שהחליט ללכת לבחירות בגלל חוק "ישראל היום". לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. התברר שפוטרתי בגלל חוק שלא הצבעתי בעדו, שעבר רק בקריאה טרומית ולעולם לא היה חוצה את שלב הוועדות. הגחמה הזו של נתניהו עלתה למשק הישראלי 2 מיליארד שקל ועצרה סדרה שלמה של רפורמות שכל אזרח בישראל היה נהנה מהן.

כמו כדי להוסיף חטא על פשע, שלח נתניהו את אנשיו לעלות על כל במה ולקרוא לי "שר אוצר כושל". אני מודה שהייתי המום מעזות המצח. הרי נתניהו יודע, יותר מכל אדם אחר, מי באמת נכשל פה. נתניהו היה שר אוצר מצויין ב-2003, אבל זה עלה לו במחיר פוליטי כבד שכן הוא נאלץ לעשות צעדים לא פופולאריים כדי לחלץ את המשק. בוחריו זעמו עליו (כפי שבוחרַי זעמו עלי עשר שנים מאוחר יותר), וזה כמעט חיסל את הקריירה הפוליטית שלו. הוא נשבע שזה לעולם לא יקרה לו עוד. בפעם הבאה שניהל את הכלכלה הישראלית, בין השנים 2009-2013, הוא העדיף תמיד את השיקול הפוליטי על פני הכלכלי. את שותפיו הקואליציוניים הוא קנה במיליארדים רבים שפשוט לא היו לו. בכלכלה המספרים מדברים. כש"מר כלכלה", כפי שהוא נוהג לכנות את עצמו, העביר לידי את המשק המספרים אמרו דברים קשים. התברר שנתניהו יצר במו ידיו "בור תקציבי" של 39 מיליארד שקל שהלך ותפח בכל יום.

יאיר לפיד. העלינו את הכלכלה על דרך המלך צילום: אוראל כהן

בנוסף ל"בור התקציבי" שהיינו חייבים לבלום קיבל את פני באוצר גם גירעון גבוה של 4.2 אחוז שהלך וגדל כל חודש, אבטלה שזינקה ל-6.2%, חברות ממשלתיות לא מנוהלות שהפסידו בכל שנה מעל 600 מיליון שקלים ומשרד אוצר חלש שסבל מסכסוכים פנימיים מרים. ראש אגף התקציבים סירב לדבר עם סגנו, ראש רשות המיסים נכנס לתפקידו בצו של בית משפט, תפקידים רבים אחרים אוישו לפי קשרים פוליטיים במקום לפי כישורים מקצועיים.

הגירעון ירד, וגם האבטלה

כדי להבין מה עשינו לתיקון המצב שוב צריך לתת למספרים לדבר: שנה ושמונה חודשים מאוחר יותר, ביום בו עזבתי את התפקיד, לא היתה אפילו אגורה אחת של גירעון עודף. ההוצאות רוסנו. הגירעון ירד ל-2.6% - מהנמוכים בתולדות המדינה. האבטלה ירדה ל-5.7% (והמשיכה לרדת גם אחרי שעזבנו). שינינו מהיסוד את כל דרך הניהול של החברות הממשלתיות, הוצאנו מהן את המינויים הפוליטיים והעברנו אותן מהפסד שנתי קבוע של מעל 600 מיליון שקל לרווח שנתי קבוע של מעל 2 מיליארד שקל. כל התפקידים הבכירים באוצר אויישו במינויים מקצועיים, ולראשונה אי פעם היה רוב נשי בהנהלה הבכירה של האוצר. הרפורמה שביצע ברשות המיסים סגן שר האוצר, ח"כ מיקי לוי, גרמה לעליה משמעותית בשיעורי הגבייה ומילאה את קופת האוצר בעודף של מיליארדי שקלים. כפי שאמר בהגינות יורשי בתפקיד, השר כחלון, "אני עושה את הרפורמות עם הכסף שיאיר השאיר לי."

בנוסף העברנו את "התוכנית הלאומית לטיפול בניצולי השואה" בה אני גאה במיוחד. בפעם הראשונה מאז קום המדינה הגיעו ניצולי השואה לקופת החולים וגילו שהתרופות שלהם הן בחינם. בחשבון הבנק שלהם נוספו אלפי שקלים כל חודש והצלחנו להפוך את הטיפול בהם לפשוט ויעיל. באוצר היתה התנגדות קשה לתוכנית בשל עלותה הגבוהה, אבל סירבתי לשמוע להם. "אני לא מוכן לחכות שניצולי השואה ימותו כדי לטפל בנושא," אמרתי להם. התוכנית יצאה לפועל.

מע"מ אפס לא היתה תוכנית הדיור שלנו

מה שלא הצלחנו לעשות בשום צורה שהיא, היה לגרום לאנשים לדבר על זה. במקום זה כולם עסקו בסאגה הבלתי נגמרת של "מע"מ אפס". קודם כל, גם הפעם, העובדות: מע"מ אפס מעולם לא היתה תוכנית הדיור שלנו. תוכנית הדיור שלנו התבססה בעיקר על ארבע רגליים: תוכנית לאומית לבניית 150 אלף דירות להשכרה במחיר מפוקח, דרך חברת "דירה להשכיר" שהקמנו; הקמת קבינט הדיור שבפעם הראשונה הושיב סביב אותו שולחן את משרדי האוצר, התחבורה, הפנים, הגנת הסביבה, רשות מקרקעי ישראל וכל גורמי הבניה; הקמת הות"מלים שאיפשרו הליכי תכנון ובניה מהירים; הסכמי-הגג שאיפשרו שיתופי פעולה עם ערים בבניית שכונות חדשות. שילוב התוכניות עבד היטב, והרבעון האחרון שלי באוצר היתה הפעם הראשונה מאז 2007 בה מחירי הדיור ירדו במקצת. אילו היינו נשארים שם, הם היו ממשיכים לרדת.

היות וידענו שכל התוכניות ייקחו זמן - פשוט מפני שלוקח זמן לבנות בניינים חדשים - חיפשנו דרך פשוטה ומהירה לתת הנחה גדולה לזוגות צעירים שקונים את הדירה הראשונה שלהם. הפתרון היה זמין ולא מורכב – לוותר להם על המע"מ. אני שותף לתפיסה לפיה עדיף בדרך כלל לא לשחק עם המע"מ. כל יתרונו בכך שהוא מס אחיד, ופשוט. אלא שהדיור אינו דומה לשום מוצר אחר. אי אפשר להשוות אותו למוצרי חלב או לתרופות. המדינה היא לא הבעלים של 93% מהפרות בישראל, או של 93% מהפטנטים הרפואיים. לעומת זאת, המדינה היא הבעלים הישיר של 93% מהקרקעות. במילים אחרות, במשך שנים המדינה מכרה לצעיריה מוצר שהיה ברשותה (הקרקע) במחיר מופקע ושערורייתי, ואז גם גבתה עליו מס גבוה. החלטתי שלתקופה של כמה שנים, עד שתוכניות הדיור יבשילו, לפחות את המס נוריד להם. לפי החישובים של השמאי הממשלתי זוג צעיר היה מקבל הנחה ממוצעת של 240 אלף שקל על הדירה הראשונה שלו.

שתי קבוצות עיקריות התקוממו על המהלך – כלכלנים, ופוליטיקאים ממפלגות אחרות. הכלכלנים היו נגד מפני שהם נגד כל נגיעה במע"מ. הפוליטיקאים - מימין ומשמאל - היו נגד מפני שהם פחדו מכך שזוגות צעירים שקיבלו 240,000 שקל הנחה יגידו "לפיד עזר לי." הם טירפדו את התוכנית, והזוגות הצעירים לא קיבלו את ההנחה.  

במקביל, כאמור, המשק התייצב. העברנו את חוק ה"שיוויון בנטל" שהכניס עשרות אלפי חרדים למעגל העבודה. ילדים חרדים החלו ללמוד מתמטיקה ואנגלית כדי שיוכלו להתפרנס בבגרותם. שתי ועדות ממשלתיות חשובות הגישו את מסקנותיהן והתקציב שבנינו התבסס עליהן - "ועדת אלאלוף למיגור העוני" בנתה תוכנית לאומית שהיתה מעלה מעל קו העוני עשרות אלפי בני אדם, רובם קשישים ואמהות חד הוריות. "ועדת גרמן" הציעה סדר חדש במערכת הבריאות. להבדיל ממערכות אחרות במשק מערכת הבריאות הישראלית פשוט מורעבת. חסרים רופאים, אחיות, מיטות, בתי חולים. המדינה צריכה לתקצב אותה אחרת לגמרי ובעיקר לדאוג לעובדיה.

המשק צמח ב-3% לשנה, והמשכורת שלכם?

כל זה עדיין על השולחן. כל זה בר ביצוע ויש לבצע זאת. אלא שבמקום זה הממשלה הנוכחית חוזרת על חטאי 2009-2013. במקום להשקיע בילדים שלנו, במקום לחזק את מעמד הביניים, היא ביטלה את כל הצעדים שעשינו. היא משקיעה מליארדים בכספים קואליציוניים, במקום בבריאות, ברווחה, בחינוך. היא מחלקת מיליארדים נוספים לפוליטיקאים כדי שיואילו בטובם להצביע בעד התקציב. תשאלו את עצמכם שאלה פשוטה אחת: הממשלה הזו אינה מפסיקה להתגאות (בצדק) בכך שהצמיחה בישראל היא מעל 3% בשנה. האם בשלוש השנים האחרונות המשכורת שלכם עלתה ב-3% בשנה? אם התשובה היא לא, הגיע הזמן לחזור לשאלה שאיתה התחלתי את דרכי הפוליטית: איפה הכסף?

להבדיל מאותם ימים, היום אני יודע את התשובה: הפוליטיקאים לקחו אותו וחילקו אותו אחד לשני. את זה אנחנו נחושים לשנות.

אני לא מבקש מכם כמובן לקבל בלי עוררין את דעתי על התקופה שלי במשרד האוצר, אלא רק להסתכל ביושר על המספרים והנתונים. הכלכלה הישראלית היתה במסלול התרסקות עד שהגענו. למרות שניסו לשים לנו רגליים מהיום הראשון, לקחנו אחריות והפכנו את המגמה. האם נעשו טעויות? ברור. מי שלא עושה, לא טועה. יחד עם זאת הוכחנו שאפשר לסמוך עלינו. השיקולים שלנו הם תמיד לטובת הציבור, אנחנו לא חייבים כלום לאף אחד חוץ מלאזרחי המדינה, ובאנו לעבוד.