ההסדר הצפוי בהוניגמן מבשר על חיסול הרשת

את הסוף הקשה הזה של רשת האופנה הוניגמן אף אחד כנראה לא יכול היה אפילו לדמיין: לפי תמונת המצב המסתמנת כ־700 עובדים ואולי יותר צפויים ללכת הביתה. כמעט רבע מיליארד שקל חובות. כמחצית מהחוב המובטח למערכת הבנקאית - יימחק. הספקים - יצרני הבדים, הבגדים וחומרי הגלם - לא צפויים לקבל אגורה אחת מהחוב כלפיהם.

הבעלים והמייסדים של הרשת הוותיקה, האחים מיכה ויעקב הוניגמן, צפויים להליכי פשיטת רגל ארוכים, בהם יפשטו הבנקים על כל נכסיהם.

התוצאות הקשות הללו החלו להתברר רק ביום רביעי בערב, חמישה שבועות אחרי שהחלה הקפאת ההליכים. שלושת הנאמנים - עו”ד קרן רייכבך סגל, רו”ח בועז גזית ועו”ד פיני יניב - דיווחו לבית המשפט על ההצעות שקיבלו וביקשו לאשר את המכירה לקיווי, שאותה הגדירו כ”הצעה טובה וראויה החיונית להבראת הרשת”. הדיון המכריע בנושא יתקיים מחר בצהריים.

מימין: מיכה ויעקב הוניגמן. צפויים להליכי פשיטת רגל ארוכים צילום: אלעד גרשגורן

לפי ההצעה, רשת קיווי (KIWI) של בצלאל בן שלום תרכוש את המותג הוניגמן קידס, 56 סניפים ואת מלאי בגדי הילדים. תמורתם היא תשלם 8 מיליון שקל בלבד. חישוב פשוט מעלה שהחובות של הוניגמן - 234 מיליון שקל - גבוהים פי 30 מסכום המכירה.

אבל זה עוד לא הכל. כפי שנחשף באתר “כלכליסט” ביום חמישי, תשעה מהסניפים שאותם קיווי דורשת לקבל שייכים למותג TNT במיקומים אסטרטגיים שנחשבים לסניפי דגל של תת־הרשת - למשל, דיזנגוף סנטר, קניון איילון, קריון, ביג כרמיאל - מה שמחסל כמעט בוודאות את הסיכוי למכור את תת־הרשת הזו בנפרד בהמשך.

קסטרו, למשל, התעניינה ב־40 חנויות, אך אינה מעוניינת במותג הוניגמן אלא להציב בחנויות מותג קוסמטיקה. מכיוון שקיימת חפיפה בסניפים שקסטרו וקיווי רצו לעצמן, וההצעה של קסטרו עמדה על 4 מיליון שקל בלבד, הנאמנים החליטו לא להמשיך עמה את המגעים.

בבקשת הקפאת ההליכים טענה הרשת שיש לה מלאי בשווי 120 מיליון שקל. ההערכה הריאלית היתה שניתן יהיה לקבל על המלאי כחצי מהסכום הזה, כלומר סביב 70-50 מיליון שקל.

הרוכשת קיווי מעוניינת רק במלאי בגדי הילדים ולא ידוע מהו הנתח שלו מתוך המלאי הכולל. עדיין, קשה מאוד להסביר כיצד תמורת המלאי בהסכם מסתכמת רק ב־3 מיליון שקל. בחוזה מול קיווי נכתב שהרוכשת תקבל 600 אלף פריטי מלאי, מחציתם בגדי חורף שיימכרו תמורת שקל אחד לפריט והמחצית השנייה בגדי קיץ, שיימכרו ב־9 שקלים לפריט. הממוצע הוא כ־5 שקלים לפריט - כמעט לתת אותם במתנה.

הזכיינים והעובדים הגיבו בהלם לחשיפת פרטי ההצעה המובילה. לא לכך הם ציפו ופיללו לכל אורך הימים שבהם הולעטו במסרים מרגיעים, חיוביים, אשר שבו וביקשו מהם להתאזר בסבלנות ולהסיר דאגה מלבם.

שעות אחרי הגילוי כבר מיהרו העובדים להודיע לבית המשפט שהם מתנגדים למכירה. “ייתכן מאוד כי הנזק באישור המכר יעלה על התועלת”, טענו באמצעות עורכי הדין אופיר רונן וגלילה הורנשטיין. “תתחילו לחפש אלטרנטיבה אחרת”, זה היה המסר שהופץ ביום חמישי בקרב כמה מהזכיינים ועובדיהם, על ידי עורכת דין אחרת המטפלת בהם.

תעלול שגבה זמן יקר

הבנקים הגיבו גם הם בתדהמה. היתה אמנם הערכה שהתיק ייגמר במכה כלכלית, אבל היקפה הפתיע את הבנקים ונציגיהם, שתרחישיהם העריכו כי ניתן יהיה להגיע לקופה של כ־100 מיליון שקל שתאפשר לגבש הסדר נושים.

כשבוחנים את אירועי השבועות האחרונים, התהליך נראה כמו סרט שהסיום הטרגי שלו צפוי מראש. מצבו של ענף האופנה בישראל הוא רק אחת הסיבות לכך, ולא בהכרח העיקרית שבהן.

עו”ד קרן רייכבך סגל. בית המשפט יתבקש לאשר את התוכנית שהגישו הנאמנים

נראה כי מה שחיסל סופית את הוניגמן הוא בעיקר היעדרה של תוכנית הבראה מסודרת, מכירה חפוזה, וגם שבועיים קריטיים שהלכו לאיבוד בתעלולים משפטיים.

אצל עורכי הדין מהתחום, תיק הוניגמן ייזכר בעיקר כתיק שבו נעשה ניסיון לבחור את השופט המועדף בנצרת, עאטף עיילבוני, אך התיק הגיע לבסוף לתל אביב, לשופט חגי ברנר.

אלא שהתעלול הזה שנועד להבטיח לנאמנים את המינוי וגם את צו ההקפאה האישי לבעלי הרשת, גרם גם לכך ש־12 ימים יקרים ובעלי חשיבות קריטית בסיכוי ההצלחה של שיקום חברה קורסת – בוזבזו. שבעה ימים עד שבית המשפט בנצרת קבע שהתיק עובר לתל אביב וחמישה ימים נוספים חלפו עד שהתקיים שם דיון. רק ב־26 בפברואר יכלו הנאמנים סוף סוף להתחיל לעבוד באופן מלא.

הצעד הראשון של הנאמנים ב־26 בפברואר היה לפרסם הזמנה למכירת הרשת. מומחים להבראת חברות טוענים שזו גם היתה הטעות הגדולה שלהם. “לנסות למכור חברה מדממת בלי שעשית שום דבר מהותי כדי להבריא אותה, זו לא הבראה של חברה, זה פירוק. ובמצב הזה לא צריך להתפלא שבסוף יש פה השמדת חברה”, אומר ל”כלכליסט” מפרק בכיר ומוכר מאוד.

לנאמנים בהקפאות הליכים יש מעין ארגז כלים שאמור לאפשר להם להבריא חברה הפסדית ולהעביר אותה למסלול רווחי. הנאמנים יכולים למשל לסגור סניפים הפסדיים, להשתחרר מחוזים והסכמים מכבידים (בניגוד לכל מצב אחר שבו הסכמים יש לכבד), לבצע הליך התייעלות עם עובדים, לקצץ משכורות ועוד. המטרה במהלכים הללו היא לאתר את נקודות התורפה של החברה, לטפל בהן במהירות, תוך כדי כך שהחברה ממשיכה לעבוד כעסק חי, וכדי למנוע מצב שכל לקוחותיה וספקיה יברחו. אחרי זה לנסות להגיש אותה מחדש - רזה ואטרקטיבית יותר - למשקיע שישלם תמורתה סכום גבוה שיאפשר להחזיר כמה שיותר מהחובות לנושים.

על פי דו”ח שהגישו הנאמנים במקביל לבקשה לאשר המכירה לקיווי, הם עשו רק חלק קטן מהמצופה. בתקופה זו חנויות הרשת ביצעו מכירות בהיקף נאה של כ־25 מיליון שקל במשך חמישה שבועות. הנאמנים מפרטים צעדים שונים שעשו כמו פינוי כמה חנויות מפסידות בהסכמת המשכירים, פיטורי כמה עשרות עובדים וצמצום בהזמנות סחורה.

עם זאת, הנאמנים מציגים בדו”ח תמונת מצב שבה הם נאלצו בלית ברירה לוותר על הזמנות שהגיעו לנמלי הים של ישראל, בשל קושי לשלם תמורתן – מה שמעיד שהרשת מצליחה אך בקושי להחזיק את עצמה. לא נמצא בדו”ח הנאמנים פירוט של תוכנית הבראה מסודרת שמלמד כיצד מוגשת הרשת לקונה כשהיא אטרקטיבית יותר מהמצב בו היתה כשהחלה את הקפאת ההליכים.

העובדים נותרו באפלה

העובדה שההצעות עבור הוניגמן היו נמוכות על גבול הגיחוך כבר נודעה למעורבים בתיק ב־13 במרץ 2018. למרות זאת העובדים נותרו באפלה במשך שמונה ימים נוספים.

לטשטוש הידיעה של העובדים לגבי המצב תרם מסר הרגעה שנשלח אליהם ב־17 במרץ ובו נאמר כי “חלק מההצעות הן מרשתות אופנה שמבקשות להפעיל רשתות אופנה בסניפים וכוללות התחייבות להעסקת רוב העובדים”.

זה היה מצג לא נכון. על פי המידע שמסרו הנאמנים בהצעת המכר, עמדה בפניהם הצעה אחת בלבד, זו של קיווי, להמשך הפעלה של רשת האופנה, ביחס לכשליש מהסניפים והתחייבות להעסיק כשליש מהעובדים בלבד.

המסרים המרגיעים כפי שהועברו לעובדים נועדו לתת שקט תעשייתי לנאמנים, להמשיך ולנהל את המו”מ. אלא שבדיעבד, כשנחשפו הסכומים הדלים שבהם מדובר, ספק אם לא מדובר היה במשיכת זמן מיותרת.

גורם בענף מסביר: “כשרשת גדולה ומוכרת קורסת, בשלב הראשון הרבה פעמים יש הלם. עסק מפסיד לא נתפס אטרקטיבי, ובהחלט רואים במצבים האלה הצעות רכישה ברצפה, ממש מכירת חיסול. הרבה פעמים כשממתינים, פתאום מצליחים לשווק את החבילה כיותר אטרקטיבית, ואז מספיק שמגיע מציע אחד טוב, תכף יקפצו עוד שלושה אחרים להתחרות בו”.

יש דוגמה טרייה מתחום האופנה. ביום בו הוניגמן קרסה, הגיעו לבית המשפט בנצרת חברת אופנה נוספת, “יפו תל אביב” ועו”ד גיל הירשמן. החברה הקטנה המוכרת הרבה פחות מהוניגמן נקלעה לחובות בהיקף 26 מיליון שקל.

בניגוד לנאמני הוניגמן, עו”ד הירשמן לא מיהר לפרסם מודעה ולהעמיד את העסק למכירה. הוא ביקש מבית המשפט לאפשר לו להפעיל את הרשת כמה חודשים, לבצע הליכי ייעול שמטרתם השבת החברה לפסים רווחיים.

לאחר מכן, כנראה סביב חודש מאי, אמר הירשמן כי יפרסם הזמנה להציע הצעות. למעשה, מה שהירשמן מנסה לעשות הוא לנסות ולהחזיר את הקונים וגם את הרווחים לרשת, ואז להעמיד אותה על המדף למכירה.

ועוד דוגמה: רשת סליו בישראל נמכרה ממש לאחרונה תמורת 5 מיליון שקל, עבור 18 סניפים, ולא כולל המלאי. בדיוק באותו מחיר בו מבוקש כעת לאשר למכור 57 סניפים של רשת הוניגמן. חישוב פשוט מעלה כי בעוד בסליו הצליחו למכור את העסק בתמורה ממוצעת בסך 277 אלף שקל לסניף, הרי שבהוניגמן כל סניף נמכר תמורת 87 אלף שקל בממוצע, פחות משליש מהסכום.

הנאמן יוצא לחופשה

כש”כלכליסט” צלצל ביום חמישי למשרדו של רו”ח גזית וביקש לשוחח עמו, מסרה המזכירה כי הוא יצא לחופשה בחו”ל וצפוי לשוב רק אחרי פסח. כך, ברגעים הקריטיים של התיק, הנאמן שהוא גם הרו”ח היחיד בצוות שמפעיל את הוניגמן, לא נמצא.

שבועיים קודם לכן ניסתה הנאמנת עו”ד רייכבך סגל להתמנות כמפרקת זמנית לחברה הכלכלית של קריית גת. רייכבך סגל מסרה ל”כלכליסט” בהקשר זה כי הטענה שלא ניתן להתמנות בכמה תיקים בו זמנית היא מופרכת.

גם אם לגיטימי לגמרי להתמנות בכמה תיקים במקביל ולצאת לחופשה בדיוק כשהרשת שמופקדים עליה מצויה בשלבים הקריטיים שלה, יש בכך כנראה כדי להעיד על הלך הרוח של הנאמנים ועל האמונה שלהם בסיכויי ההבראה של הרשת. גם על רקע זה, הסוף העצוב של הוניגמן לא באמת מפתיע.

מנאמני הוניגמן ומבעלי הרשת לא התקבלה תגובה.