הדליפה מפייסבוק: עוסקים בסימפטום במקום במחלה

אבל בדיון שהתפתח באשר לשימוש בפייסבוק ובכלים דומים מתחילה להתגבש תובנה עמוקה יותר. סגירת החשבון הפרטי ברשת החברתית היא התמודדות עם הסימפטום ולא עם הבעיה עצמה. שהרי האפשרות לפגוע בפרטיות המשתמשים ולעשות שימוש נלוז בנתונים עליהם היא לא באג במערכת, אלא עיקרון מובנה.

למחוק או לא למחוק

באופן אירוני, ההתמקדות הצרה בסימפטום משותפת לאלה שקוראים למחיקת האפליקציה ולמייסד פייסבוק, מארק צוקרברג עצמו. בתגובה המתחמקת והבלתי מתנצלת שפרסם בעקבות הפרשה, צוקרברג כינה את פרשת קיימברידג' אנליטיקה "טעות", ואמר שהחברה צריכה ללמוד להגן טוב יותר על המידע של משתמשיה. אבל מי יגן על המשתמשים מפייסבוק עצמה?

סטיב באנון, לשעבר האסטרטג הראשי בממשל טראמפ. כוח מצמרר לבצע מניפולציות צילום: בלומברג

הסיפורים ששטפו את התקשרות בשנה האחרונה נראים כמו טיוטה לסרט הבא של ברוס ויליס: סוכנים רוסים מתחזים לאקטיביסטים אפרו־אמריקאים כדי להטות תוצאות בחירות; ארגונים מזרח אירופיים מפיצים חדשות מזויפות כדי להרוויח מיליונים. אבל אלכסנדר קוגן לא גנב משרתי פייסבוק נתונים על 50 מיליון איש ואישה באיזו מזימה מתוחכמת: הוא ניתח באופן חוקי מידע שהחברה הציעה בזמנו (גם אם אסור היה לו למסור אותו הלאה). פייסבוק שינתה מאז את החוקים, אבל המודל הכלכלי שלה עדיין מבוסס על מכירת מידע אישי מפולח עד־דק למפרסמים ‑ כמו זה של גוגל, אמזון, אינסטגרם וסנאפצ'ט. האינטרנט שאנו מכירים מבוסס על שימוש חינמי בתמורת למסירת מידע אישי.

Do No Evil

הכוח לבצע מניפולציות שאצור במידע הזה נראה לנו מצמרר כשהוא נמצא בידי אנשים כמו סטיב באנון, לשעבר האסטרטג הראשי של טראמפ ויועצו במסע הבחירות לנשיאות. אבל אפשר גם לנצל אותן למטרות טובות - למשל לגרום ל־2 מיליארד איש למחזר פסולת או לצמצם את צריכת הבשר. לכן השאלה הבוערת היא לא אם למחוק את החשבון בפייסבוק, אלא איזה מין אינטרנט אנחנו רוצים, ועם מה נסכים להשלים כדי לקבל אותו.