"כשביקר במפעל העץ שלי, אבא אמר: 'חבל שלא קוברים פה בארונות, הלקוחות לא היו נגמרים אף פעם'"

נולדתי ב־1952 למרים (מניה) ולמוט'קה, יוצאי פולין. אבי עלה בשנות השלושים, ואמי כשנתיים לפני קום המדינה. גדלתי ברמת גן, שם שיחקנו כדורגל ותופסת במגרשים לא בנויים. הייתי ילד היפראקטיבי, שובב ומרדן. כיום בטח הייתי הולך עם מימייה של ריטלין, אבל אז לא הבינו בזה. כנערים, אם הדלקנו סיגריה ברחוב ואדם מבוגר אמר לנו 'זרוק אותה לפני שאני אגיד לאבא שלך', היינו זורקים אותה. כבוד למבוגרים היה עניין קדוש.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

"אבי היה אדם חזק, שמדד הכל בשחור־לבן. הוא מיעט לדבר, אבל היה אופטימי. הוא היה תעשיין שעבד מצאת החמה עד הלילה, ולכן עד שהייתי בן 5, כדי לראות אותי ואת אחותי הוא נהג להעיר אותנו ב־4 וחצי בבוקר, כי כעבור שעה כבר לקח אוטובוס לעבודה. הוא ישב איתנו בבוקר, אכל פרוסת לחם שחור ונתן לנו ביס, שתה קפה ושפך קצת לצלוחית כדי שנשתה, ואנחנו ישבנו והסתכלנו בו אוכל ושותה. זה היה הקשר שלנו איתו.

1965 - שמואל דונרשטיין עם הוריו מרים ומוט'קה בבר המצווה שלו

"אבא היה צנוע ושמח בחלקו. הוא נמנע מלקנות מכונית עד אמצע שנות השבעים, כדי לא להראות לאחרים שהוא מצליח, ולימד אותנו ש'מחוץ לבית אסור לדבר על כסף'. במכולת נהגו לרשום אז, אבל אבא אסר עלינו לעשות זאת, כי כך אין פיקוח על הסכום ומוציאים יותר. זה היה השיעור הראשון שלי בכלכלה.

"אמא, לעומת זאת, רשמה במכולת. היא היתה כולה חמלה וחסד. היא נפטרה כשהייתי בן 19, ולהלוויה שלה הגיעו ניצולות שואה עריריות שאמא שילמה מחצית מהחשבון שנרשם להן במכולת.

"כשאבא מכר את מפעל הממתקים שלו לעלית ופרש, אני כבר הייתי בתעשייה, בתחום הדלתות ומוצרי הבנייה. כשהיה בן 80, כשנתיים לפני מותו, לקחתי אותו איתי למפעל עץ בכרמיאל שהיה בבעלותי. הוא כבר בקושי הלך, זקוף, אבל לאט לאט ובעזרת מקל. אחרי שראה כמה עץ יש במפעל הגענו למשרד שלי, הוא התיישב על הספה ואמר: 'כמה חבל שבישראל לא קוברים בארונות, זה היה יכול להיות עסק שבו הלקוחות לא נגמרים אף פעם'. זה היה מצחיק מאוד, אבל הוא לא אמר את זה בצחוק — המשפט הזה הוא תמצית של מי שהיה אבא שלי: איש שחשב פשוט, חיבר גרוש ועוד גרוש, איש עבודה שהכל תכליתי והגיוני אצלו".