ג'ירו ד'הון סיכוניה: איך נראה מירוץ מינגלינג של משקיעים זרים בישראל

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

חשין מכיר את קהלו. ארומה תנ"כית עם נגיעות גיקיות היא בדיוק סוג ההומור שדיבר אל הנוכחים: כ־250 מנהלי קרנות הון סיכון ומשקיעים מכל העולם — עם יתרון בולט לעמק הסיליקון, אבל גם מדובאי, ברזיל, טורקיה וניגריה. הם הגיעו למפגש הפסגה השנתי של קאופמן פלואוז: תוכנית לימוד דו־שנתית, שפתוחה רק למשקיעים ומנהלי קרנות, ומפגישה אותם עם בכירים בעולם ההשקעות, מנטורים בתחום ואנשי הון סיכון עם רזומה של הצלחות מוכחות. בדף הרשמי של התוכנית מוסבר שהמטרה המרכזית שלה היא יצירת נטוורקינג, מילת הקוד ל"חבר מביא חבר" בסיליקונית. זו הסיבה שאחת לשנה מתכנסים כל בוגרי התוכנית במקום אחר בעולם, למפגש פסגה שבלבו עומד מינגלינג מבוקר עד ערב וקוקטיילים אינסופיים.

יואל חשין. אברהם אבינו היה סטראטאפיסט צילום: יואב דודקביץ

כמה פרקי ציונות המתינו למוזמנים עד הסמול טוק האלכוהולי. ענבל אריאלי מ־Start-up Nation Central הסבירה למשקיעי העולם שהצלחת הסטארט־אפ ניישן שלנו נובעת מהשירות בצבא, שם מטילים אחריות כבר בגיל צעיר, וגם מעודדים נשים לשאת בעול יחד עם הגברים. חמי פרס דיבר על הנס האנושי שהתרחש פה, ולמעשה המשיך את נאומי הסטארט־אפ ניישן שאביו כה הצטיין בהם.

יצאתי לרגע להתאוורר מעודף החיוביות שפשתה באולם, והופתעתי לפגוש את יוסי ורדי יושב בפואיה. "בכנסים האלה", הסביר לי ורדי, "הדבר שהכי כדאי לעשות הוא לשבת במסדרון. כאן מתרחש הכל". הגרסה שלו להצלחה הישראלית התבססה על מידותינו הקטנות: "בארץ כולם מכירים את כולם. אם לא היית עם מישהו בתיכון אז אתה מכיר אותו מהשכבה, ואם לא פגשת אותו בצבא אז תיפגשו באוניברסיטה, שבישראל יש רק שבע מהן, או במילואים. תמיד יהיה מישהו שמכיר מישהו. זאת הסיבה להצלחה של הסטארט־אפ ניישן. באמריקה, לעומת זאת, יש 300 מיליון איש, ורק תעשיית ההייטק זה 8 מיליון. שם אתה יכול לחיות חיים שלמים ולא לפגוש מישהו או לדעת שהוא בכלל קיים. לכן הם פיתחו מכניזם שעונה על הצורך הזה, ומפגשים ושמוזינג כמו של קאופמן פלואוז זה חלק מהמנגנון".

המינגלינג זורם לירושלים. אנחנו השבר הסורי אפריקאי צילום: יואב דודקביץ

את קאופמן פלואוז הקים ב־1994 יואינג מריון קאופמן (Ewing Marion Kauffman), רוקח שעשה את הונו בחברת התרופות Marion Laboratories. בתחילת הדרך ייסד קרן פילנתרופית, ובהמשך הגיע למסקנה שכסף שיושקע בסטארט־אפים יהפוך את העולם למקום טוב יותר. כיום מסתובבים בעולם כ־500 בוגרי הפרויקט, ש"שוויים" 600 מיליארד דולר.

שכר הלימוד הוא 80 אלף דולר ללימודים/מפגשים שנמשכים כעשרה ימים בלבד, אחת לרבעון. עשיתי חישוב שזה 2,000 דולר ליום לימודים — כמעט כמו שכר לימוד אוניברסיטאי שנתי בישראל. המשמעות היא סינון פיננסי אכזרי, שמשאיר בחוץ את מי שהוא לא סופר עשיר, ולחלופין את מי שקרן ההון סיכון שלו לא מממנת לו את התענוג. "אל דאגה, זה נחשב הוצאה מוכרת", אמר לי אחד מראשי הקרנות.

לירון עזריאלנט צילום: עמית שעל

אבל לא רק כסף דרוש כדי להסתנן לקבוצה. "זה ממש לא פשוט וצריך לעשות אפליקיישן כדי לקבל המלצות", הסביר לי אלי נוברשטרן, בוגר קאופמן ונציג קרן ההון סיכון האוסטרלית Square Peg Capital. "צריך שמישהו ימליץ עליך, אינך יכול לפנות סתם כך לקאופמן באופן אישי. עליי, למשל, המליץ גיל כנעני מקרן Hearst. רק אחרי שהמליצו עליך תקבל פנייה".

למה זה בכלל כדאי לי?

"זו מסגרת לימודים כמו בקולג', רק מיועדת לעוסקים בהון סיכון, וכך אתה רוכש חברים שהם חברים בכל הקרנות החשובות בעולם. בהמשך, כשתצטרך משהו, תדע שהם יעזרו לך".

בארוחת הצהריים אני פוגש את סוזי ריו (Ryoo), שותפה בכירה ב־Atom Factory וב־Cross Culture Ventures. נדמה שריו התרשמה מאוד מסבב הנאומים הפטריוטי, אחרת קשה להסביר את הערכתה המופגנת לצה"ל ולהשפעותיו על החברה הישראלית. "לפני עשר שנים למדו איתי שתי ישראליות, ורק עכשיו הבנתי את המשמעות שהיתה לצבא על החיים שלהן במקום נאור כל כך, שבו יש שוויון בין נשים לגברים בצה"ל", היא אומרת לי. "שלחתי להן מסר בפייסבוק, שאני מעריכה אותן ומתגעגעת אליהן”.

יוסי ורדי. שמוזינג עושים במסדרון צילום: עמית שעל

שקלתי לעדכן אותה במאבק הריאקציונרי שמתחולל בימים אלה נגד שירות נשים בצבא, ובסיפורים על חיילים שעוזבים טקסים שבהם נשים שרות, ובקריאות של רבנים לחיילים ללכת לכלא ובלבד שלא ישרתו לצד נשים, ואולי גם בסיפור של אופק בוכריס, אבל אז הצטרפה לשיחה לירון עזריאלנט, שותפה ומנהלת בקרן Meron Capital. עזריאלנט המשיכה בקו הפרו־צה"לי, חלקה חוויות משירותה ב־8200, וריו התלהבה מחדש: "שירות של נשים כמעט לא קיים בארצות הברית. אני במקור מדרום קוריאה, שם גיוס חובה חל רק על גברים. זה יוצר החפצה של נשים בקרב אותם גברים, מכיוון שהם לא שהו במחיצתן שנתיים והם מפנטזים עליהן כעל חפץ שבבעלותם. אצלכם זה פשוט נהדר לחשוב על השוויון המגדרי, על עצם העובדה שנשים משרתות ב־8200 או בכוחות המיוחדים". עזריאלנט הנהנה בראשה להסכמה.

הגבר היחיד בארוחת הבוקר, מלבד מלצרי הקייטרינג, היה אייל שקד, שבת זוגו דריה היתה ממארגנות המפגש. אייל הוא בנו של אבי שקד, ממייסדי חברת ההימורים 888, וכיאה לבן של, הוא מנהל את קרן ההשקעות של המשפחה, שמתמקדת בסטארט־אפים בשלב מתקדם. שקד מתגורר עם משפחתו בפאלו אלטו, וגם הוא מתפאר בקשרים שסידרה לו תוכנית קאופמן. "בפאלו אלטו ובעמק הסיליקון שמים דגש גדול על המוסד שבו למדת", הוא אומר. "אני למדתי בבינתחומי ואני מאוד גאה, אבל עם כל הכבוד, את כרטיס הכניסה שלי סידר לי קאופמן. התוכנית הזאת מחברת בין משקיעים מכל העולם, מכל מיני בתי ספר ואסכולות. היא אפקטיבית מאוד כדי להיכנס למעגלים פנימיים, שדרכם אני מקבל שמות של חברות שמחפשות השקעה".

חבר מביא חבר מביא חבר. וניפגש בעמק הסיליקון צילום: יואב דודקביץ

הדיון במקומן של הנשים בתעשייה נמשך גם כאן. "הבעיה בעולם ההון סיכון היא שרובו מנוהל על ידי גברים", אמרה לי האנה יאנג (Yang) מבנק פירסט ריפבליק וממחברות הספר “Impact With Wings” שכתבו נשים בתעשיית ההון סיכון. "בספר אני מראה שגם נשים יכולות. החברה שאני עובדת בה משקיעה בסטארט־אפים של יזמות שבונות מוצרים שנועדו בעיקר לנשים". לצדה עמדה אשלי קארול, שותפה בקרן Social Capital שמתמקדת בהשקעה בסטארט־אפים שמפתחים פתרונות חינוך ובריאות לאזורים פריפריאליים. קארול פיתחה אלגוריתם שנראה לי חתרני ביחס לרציונל של קאופמן: "האלגוריתם שפיתחתי בוחן הצלחה של סטארט־אפים בפרמטרים שמאפשרים לנו להגיע להרבה מיזמים שבדרך המקובלת לא היינו מגיעים אליהם.כך אני מגיעה לפרויקטים של בני מיעוטים, למשל. זה חשוב כי בתחום שלנו רוב הסלקציה נעשית במפגשים בין בני אדם מקושרים. כשאני עובדת באמצעות האלגוריתם, הסלקציה שהוא עושה מובילה אותי לקהלים אחרים, לאו דווקא כאלה מעמק הסיליקון".

דיוויד הורניק מאוגוסט קפיטל, מעין גורו הון סיכון, הסביר לי ש"מכיוון שיש לי ניסיון של יותר מ־20 שנה בתחום, אני יודע לזהות את הסטיב ג'ובס והמארק צוקרברג הבאים".

חמי פרס. נאומים של אבא צילום: אוראל כהן

איך?

"הם עשויים מאותו חומר, שהוא בעיקר יהירות, ומחשבה שהם יודעים טוב יותר ממך מה הם יודעים לעשות. נכון שאופנתי היום לבנות תוכנות עם שאלונים ואלגוריתמים שיעזרו לבחור במה להשקיע, אבל בסופו של דבר מדובר בחזון של בני אדם".

ג'ייסון גרין מ־Emergence Capita הצטרף לאבחנות: "יש יזמים שהם פשוט צוקרברגים וביל גייטסים. הם צריכים להיות קצת מופרעים ובלתי נסבלים, ואתה צריך לדעת איך לתקשר ולעבוד איתם, וכן, גם לזהות אותם".

בתום הארוחה הורניק וגרין עולים לסשן שאלות ותשובות. מישהו מהקהל שאל מה היו כישלונותיהם הגדולים כמשקיעים, וגרין מודה בכישלון דווקא בתחום שקודם התהדר בו בפניי: "השקעתי בבן אדם שהוא גאון מטורף, כזה שחשבתי שעשוי מהחומר של גייטס ובזוס. בסוף, אחרי חמש שנים שבהן שרפתי עליו כסף, הבנתי שהוא פשוט מטורף". הורניק סיפק תשובה פשוטה יותר: "האכזבה הכי גדולה שלי היתה שלא השקעתי באובר, כי חשבתי שזה לא יעבוד". אחר כך הוא יאמר לי שהוא גאה שלא השקיע ב־WeWork, כי לדעתו זה באמת לא יעבוד.

אמיר להט מקרן Olive Tree, שותפו של חשין להבאת הקאופמנים לישראל, סיפר שנדרשו לו חמש שנים לשכנע אותם לערוך את המפגש כאן. "הפעלנו הרבה קשרים ולחץ מסיבי, וכרגע אפשר לומר שאנחנו על המפה", התנסח בדיוק כמו מארגני הג'ירו בשבוע שעבר.

חשין אמר שהסיבה שהוא השקיע כסף וסייע לאירוע היא תקוותו שישראל לא רק תמכור את הטכנולוגיה אלא גם תהווה מרכז טכנולוגי בפני עצמה, כמו ארצות הברית. "בעיניי, צ'קפוינט וגם טבע הן דוגמה טובה למה שצריך להיות פה”, אמר, וחזר להמחשות היסטוריות: "הרי אנחנו נמצאים בשבר הסורי־אפריקאי, שממנו צמחה הציביליזציה. לכן אני סבור שמהאזור שלנו תגיע המהפכה הטכנולוגית שתשנה את העולם. ולשם כך אנחנו צריכים להיות המרכז, ולא רק שלוחה של עמק הסיליקון".