חקר ביצועים: השבוע של פרוטרום, הרפורמה בחשמל ומלניה טראמפ

האקזיטים: לא דוגמה

מה יישאר אחרי שישקע הקונפטי מהחגיגות על האקזיטים הגדולים של השבוע, אלה של פרוטרום, שנמכרת תמורת 6.4 מיליארד דולר בעסקה השנייה בגודלה בתולדות המשק, ואבגול, שתימכר בכמעט 2 מיליארד שקל? אין עוררין על כך שההתעניינות בחברות ישראליות והנכונות של קונצרנים זרים לשלם תמורתן סכומי עתק הן פרס לתעשייה הישראלית. היא אפילו עשויה לעודד יזמים להגיע לייצור המסורתי, ולא לחפש אקזיטים רק בהייטק. אבל מאחורי הבשורה הטובה יש מעט מאוד סיבות לאופטימיות. במלחמת ההתשה מול הרגולציה, בלחץ התחרות הגוברת, בצל המטבע המקומי המתחזק, חברות תעשייה מעדיפות להעביר את הבעלות והניהול לזרים. ההייטק עדיין מוביל.

סופי שולמן

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

אורי יהודאי מנכ"ל פרוטרום צילום: עמית שעל

מה יקרה לפעילות בישראל

יהודאי: אין כאן קסמים

רגע אחרי האקזיט, נשיא פרוטרום אורי יהודאי אמר שהוא חושש לעתיד התעשייה הישראלית, ולכן דרש מהחברה הקונה, IFF, שתשאיר את פעילות המחקר, הפיתוח והייצור של פרוטרום בארץ לפחות למשך שלוש שנים. היא אכן התחייבה לכך. אבל אז יהודאי התפנה להשתתף בשיחת ועידה של IFF עם משקיעים, שבה התברר שהמיזוג אמור להניב לחברה סינרגיה ששווה 145 מיליון דולר. "סינרגיה" היא מילת קסם שאף מיזוג אינו שלם בלעדיה, אבל היא לא קסם של ממש. היא אינה יוצרת יש מאין. יהודאי אולי אמר שהוא "רוצה שהעסקה תיצור מאחד ועוד אחד ארבע", אבל גם הוא, אחרי שהוביל בעצמו אינספור רכישות ומיזוגים, יודע היטב שכדי להגיע ל־145 מיליון דולר הוא יידרש לייעל, לקצץ ולחתוך. ככה זה בעסקים, מאחורי הכוונות הטובות מסתתרת תמיד מציאות מורכבת, ובסוף כל ההבטחות היפות יושב מישהו שרוצה להרוויח.

יניב רחימי

מכירת פרוטרום: רעל וסוכר

כשהיינו ילדים לקחו אותנו לביקור במפעל תעשיות אלקטרוכימיות. גדלנו בקיבוץ סמוך, אבל עד אז לא ביקרנו במפעל, רק חיינו בצלו. בצל ידיעה, עדיין עמומה יחסית, שהאוויר סביבנו לא נקי, ולא בריא. עם השנים המודעות עלתה, והעובדות כבר היו ברורות. "מפעל המוות" הרעיל בעיקר את עובדיו, אבל גם את שכניו, אותנו. השבוע הבעלים של המפעל הזה, ג'ון פרבר, רשם אקזיט ענקי עם מכירת פרוטרום, והתברר שהוא גם עשוי לקבל פטור על מס בהיקף של כ־1.2 מיליון שקל, נוסף על התופינים שקיבל במשך השנים בהטבות מס ומענקי עידוד. לי זה בעיקר הזכיר איך הדבר שהכי הרשים אותנו בביקור ההוא במפעל היה כמויות הממתקים האדירות, חסרות התקדים מבחינתנו, שהרעיפו עלינו. מתברר שאצל פרבר השילוב של רעל מצופה סוכר הוא עניין של מסורת, ושלמדינה, עדיין, לא ממש אכפת.

שירלי זינגר

מפעל פרוטרום צילום: Frutarom

עובדים עניים: בושה בינלאומית

ה־OECD פרסם השבוע את הנתונים על שיעור העובדים העניים — הפרמטר המרכזי ביותר להערכת שוק העבודה, גם אם עדיין לא זכה להכרה ככזה. למעט בימי משבר קשים, מובטלים אין הרבה, לא בארץ, לא בארצות הברית, לא באירופה. אבל יש אנשים שעובדים, לעתים במשרות מלאות ויותר, ולא מצליחים להיחלץ מהעוני. הם מאפשרים להעריך טוב יותר את יציבות המשק ומספרים טוב יותר את סיפורה של הכלכלה, שבה המחירים עולים, השכר לא, וגם עובדים חרוצים נשמטים, חסרי סיכוי. בדירוג הזה, ישראל נמצאת במקום 8 ב־OECD, עם 14.2% ממשקי הבית שבהם לפחות אחד מבני הזוג עובד ובכל זאת המשפחה ענייה. השיעור הגבוה ביותר נרשם בסין, והמדינה המערבית היחידה עם שיעור גבוה משלנו היא ספרד. זה נתון שצריך להדאיג את מובילי המשק. את בנק ישראל, למשל, הוא מדאיג כבר מזמן — לא בכדי הנגידה קרנית פלוג מקפידה לדבר על "צמיחה מכלילה", שתגיע לכל העובדים. לממשלה, עושה רושם, הדאגות האלה לא ממש הגיעו.

גולן פרידנפלד

רפורמה בחשמל: כי אין ממשל

הפוליטיקאים אוהבים להתלונן שלא נותנים להם למשול. הרגולטורים, הפקידים, היועצים המשפטיים — כולם נורא מפריעים, ורק מינויים פוליטיים נוספים יכולים לצמצם את הבעיה. עד שהמציאות מוכיחה כמה הם טועים. הנה עוד דוגמה: במשך עשרות שנים פוליטיקאים מכל הקשת נמנעו מלקדם רפורמה בחברת החשמל, וטובתם האישית דחקה את טובת המדינה. עכשיו סוף סוף מתחילה להסתמן רפורמה, בלי החלטת ממשלה, בלי מדיניות, בלי חוק, רק כתוצאה משיתוף פעולה ושילוב אינטרסים של הפקידים המגודפים, הנהלת חברת החשמל עצמה, ההסתדרות, העובדים ונשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. לפחות שר האוצר משה כחלון ושר האנרגיה יובל שטייניץ לא חסמו את המהלך, אבל כל התגלגלות העניין מזכירה שהבעיה של הפוליטיקאים אינה משילות, אלא בריחה מאחריות. נראה אותם מעבירים חוק בנושא.

אורי תובל

תחנת כח של ארובות חדרה צילום: עמית שעל

תג מחיר קואליציוני

העברות לחרדים: נזק רחב היקף

ועדת הכספים אישרה השבוע העברה של הקצבות קואליציוניות בסך 58 מיליון שקל לתקציבי התרבות היהודית והחרדית, כלומר בעיקר לשיעורי תורה, ותקציב הארגונים בתחום גדל מ־46 מיליון ל־104, יותר מפי שניים. מניסיון העבר אפשר להעריך שעד סוף השנה הוא יתקרב ל־200 מיליון. לכאורה, לא סכומי עתק. אבל הנזק ענקי. ראשית, כי הכסף מממן החזרה בתשובה, הסטה של מבוגרים ונערים ממסלול יצרני (שירות בצבא, רכישת השכלה, עבודה) ללימודים בישיבה. שנית, חלק מהכסף מגיע לגופים בחסות פוליטית כמו אל המעיין של ש"ס, ובעצם בונה את תשתית המפלגות. כלומר יש כאן מערכת פוליטית שקונה את תמיכת המפלגות החרדיות במחיר של שיבוש המאמץ הלאומי להרחיב את שוק העבודה — ושל שיבוש הסדר הדמוקרטי השוויוני. על קוצר הראות הפוליטי הזה אנחנו משלמים הרבה יותר מ־100 מיליון שקל.

שחר אילן

וולמארט: נקמה קרה

לפני 11 שנה סצ'ין בנסאל וביני בנסאל (אין קשר משפחתי) השתעממו בעבודתם ב־IT של אמזון, והחליטו לפתוח אמזון משלהם: חנות מקוונת לממכר ספרים, שהוקמה בחדר שינה בבנגלור. החברה, פליפקארט, צמחה מאז לפלטפורמת המסחר האינטרנטי המובילה בהודו, עם 47% מהשוק, והשבוע הודיעו השניים על מכירת השליטה בה לוולמארט, הנמסיס של אמזון, תמורת 15 מיליארד דולר. הרכישה הזאת מספקת לוולמארט שוק חדש, אדיר וצומח שאמזון עוד לא כבשה. אולי זו רק סגירת מעגל, ואולי כך נראית נקמה כשהיא מוגשת קרה.

תמר טוניק

מרכז הפצה של פליפקארט צילום: בלומברג

טראמפ: מרידות קטנות

אחרי יותר משנה בבית הלבן, מלניה טראמפ סוף סוף הודיעה מה הנושא שהיא בוחרת לקדם כגברת הראשונה: שימוש של ילדים ברשת. מסורתית, היוזמות שמובילות הגברות הראשונות, בהתנדבות כמובן, נוגעות לילדים, משפחה ושאר נושאים "נשיים", תוך שילוב עם אינטרסים של הנשיא עצמו. כך למשל מישל אובמה קידמה תזונה בריאה, בעוד בן זוגה מוציא לפועל ביטוח בריאות תקדימי. התחום שבו בחרה טראמפ לא נראה כרגע ככזה שמחזק את האינטרסים של הנשיא; למעשה, הוא נראה ככזה שנועד להרגיע את הטון האלים ברשת, שבן זוגה עצמו הוא אחד ממחולליו. במובן הזה מדובר במרד שקט של מלניה, שהיה ספק ציבורי לגבי הנכונות שלה למלא את התפקידים הרשמיים המצופים מאשת הנשיא. הדואליות הזאת שלה ממשיכה לרתק את האמריקאים, שמתקשים להחליט אם מדובר בפמיניזם תחת אש או באילוף הסוררת. ואם התנהגות פאסיב־אגרסיבית היא המקסימום שאשת הנשיא יכולה לקוות לו, מה יגידו נשים מהשורה תחת ממשל טראמפ?

הגר רבט