מקומות 70-61: ממשה בר סימן טוב ועד אפי נווה ואבי חימי

מנסה לעצור את הידרדרות המערכת

משה בר סימן טוב צילום: יאיר שגיא

בראיון מיוחד שהעניק ל"כלכליסט" בנובמבר אשתקד שיגר מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר־סימן־טוב, מסר ברור: תקציב מערכת הבריאות אינו מתאים לצרכים האמיתיים שלה, ויש להוסיף לבסיס התקציב 3 מיליארד שקל לפחות. דרישות להגדלת התקציב הן דבר שבשגרה בישראל – אבל בניגוד לאחרים שמשמיעים דרישות כאלה, בר־סימן־טוב ניצל את ניסיון העבר שלו כסגן הממונה על התקציבים שטיפל בתקציב הבריאות, והציע מקור כספי למימון התוספת הנדרשת: העלאה גורפת של מס הבריאות ב־0.5%. למעשה, הגדלת תקציב המשרד הפכה עבור בר־סימן־טוב לקמפיין של ממש: בכל פורום, ראיון, כנס או ישיבה, הוא מזכיר כי המערכת סובלת מתת־תקצוב כרוני ועושה הכל כדי שהסוגיה לא תרד מסדר היום.

בשנה האחרונה קידם בר־סימן־טוב את התוכנית לקיצור תורים, קיצור זמני המתנה והסטת פעילות ממימון פרטי לציבורי בעלות של מיליארד שקל, והצליח לעצור את ההידרדרות במצבה של המערכת. כמו בכל תוכנית, לא הכל ורוד: יותר ממחצית הסכום הגיע בסופו של דבר לבתי החולים הפרטיים, ולא לבתי חולים הממשלתיים שזקוקים לתקציבים. בר־סימן־טוב הודה כי התוכנית הצליחה במשימה להפחית את המימון הפרטי, אך לא בחיזוק בתי החולים הציבוריים, והבטיח לתקן את התוכנית. במקביל, קידם הסדרה עקרונית של תחום השר"פ.

עניין נוסף שבו עסק בר־סימן־טוב השנה היה הרפורמה השנויה במחלוקת בקנאביס הרפואי, כאשר גם כאן, ההצלחה היא חלקית בלבד: התחום עדיין שרוי בכאוס, והמטופלים סובלים מעליית מחירים.

בר־סימן־טוב ידוע כמנכ"ל אסרטיבי מאוד, לעתים אסרטיבי מדי, וגם השנה נכנס למאבקים רבים. הוא, מצדו, לא מתרגש מטענות על כוחנות: "במערכת הבריאות, לעיתים, צריך גם לדעת להפעיל כוח", אמר באותו ראיון ל"כלכליסט". "אני מפעיל כוח לא כי אני נהנה מזה, אלא כי לפעמים צריכים לעשות את הדברים. אני מבטיח דבר אחד: אם אמשיך לטפל בדברים שאני מאמין שיש לטפל בהם, עוד תקראו הרבה כתבות עליי ועל הכוחנות שלי".

אדריאן פילוט

מקום 62: שי באב"ד, מנכ"ל משרד האוצר

התקוטט עם כל מי שאפשר, לאו דווקא למען הציבור

שי באב"ד צילום: אוראל כהן

הקדנציה האחרונה של מנכ"ל משרד האוצר שי באב"ד היתה רוויה באמוציות, קטטות ועימותים קולניים חסרי תקדים. אבל מה שקרה לקראת סוף הקדנציה עולה על כל השאר: חמשת הסגנים באגף התקציבים שלחו לבאב"ד מכתב, בו התחננו בפניו כי לנוכח הגירעון הממשלתי הגואה הוא מתבקש להפסיק לחבל בעבודתם.

באב"ד ייזכר כשיאן המתקוטטים במגזר הציבורי. הוא אומנם נצר לשושלת מנכ"לים שהתעמתו כמעט עם כולם, בין אם היו אלה פוליטיקאים, רגולטורים ואפילו נגידי בנק ישראל - אך מעולם לא נרשמו במשרד עימותים חריפים ומבישים כל כך. בשנה האחרונה פורסמו כמה וכמה תחקירים וכתבות שמתחו עליו ביקורת חריפה, בהיקף נדיר גם כשמדובר בפקידי האוצר. מקור העימותים והתוצאה שלהם - הידרדרות מתמשכת, עד כדי שיתוק המשרד החשוב במגזר הציבורי — נבעו בעיקר מעובדה אחת: באב"ד הוא מנכ"ל פוליטי ואישי. הוא הכיר את שר האוצר משה כחלון כשהיה בכיר בחברה לישראל של האחים עופר, ובמקביל כיהן כסגן נשיא איגוד הספנים, שהיה בקשר עם שר האוצר. ערב מינויו למנכ"ל היה באב"ד מספר 11 ברשימת כולנו לכנסת. לאחר שנותר בחוץ, הוא העלה את הרעיון שכחלון ימנה אותו למנכ"ל.

מאז המינוי, לא הצליח באב"ד לשנות את תדמיתו כמי שבא לשרת את כחלון. הרושם הוא של אדם שמייצג אך ורק את האינטרסים של הדרג הפוליטי בתוך המרחב המקצועי של הפקידות הבכירה. באב"ד, נטען, מכיר היטב את העקרונות המקצועיים, אבל מכופף אותם כדי שישרתו את האדון הפוליטי שלו, ולא את הציבור הרחב.

לאחר התאיידותו של כחלון ממשרד האוצר, באב"ד טוען כי יפרוש מהתפקיד ולא ישוב למגזר הציבורי. בינתיים, הוא עדיין חי ובועט (במובן המטאפורי), ולאחר שיילך, אם ילך, צריך להרהר במינויים מסוגו: עם כל הכבוד לקידוש המשילות, אולי את התוצאות הטובות משיגים דווקא אנשי מקצוע ללא זיקה לפוליטיקה.

אדריאן פילוט

מקום 63: מיכל הלפרין, הממונה על התחרות

גם שיני חלב הן שיניים

מיכל הלפרין צילום: עמית שעל

במציאות שבה אינטרסים עסקיים מייצרים לחצים פוליטיים, רגולטורים נמדדים בפשרות שהם עושים. הממונה על התחרות, מיכל הלפרין, קיבלה השנה תזכורת לכלל הזה, כשהתפשרה על תיקון מרוכך לחוק התחרות - כזה שמצד אחד הגביה את רף הקנסות על מונופולים, אבל מצד שני סיפק מטריית הגנה דווקא לתאגידים הגדולים במשק. הלפרין לא אהבה את הטוויסט הזה של החוק, אבל בלחץ ועדת הכלכלה הסכימה למתן את דרישתה כדי לא לראות את הפוליטיקאים קוברים את התיקון כולו. ימים יגידו אם צדקה.

המאמץ היה ראוי: הלפרין ביקשה שיתאפשר לה לפגוע בעוצמה בכיסיהם של גופים כלכליים חזקים שמנצלים לרעה את כוחם כדי לפגוע בתחרות, לחסום אותה או לגבות מחירים מופרזים. החוק הקיים איפשר לה להטיל קנס מינהלי של 8% ממחזור החברה, אך רק עד תקרה של 24.5 מיליון שקל - גיבנת שהודבקה לחוק על ידי הפיקוח על הבנקים והממונה על שוק ההון, שחששו ליציבות הבנקים וחברות הביטוח. הלפרין ביקשה לבטל את התקרה. הטיעון: כשתאגידים בסדר גודל של תנובה, בזק או קוקה קולה נקנסים בעשרות מיליוני שקלים מתוך מחזור הכנסות של מיליארדי שקלים, זה לא מדגדג להם. 8% מהמחזור זה סיפור אחר.

בישראל לא גילו שום פטנט חדש: הקנסות שהטילה בשנים האחרונות נציבות התחרות האירופית על גוגל, אינטל, מיקרוסופט, ועל קרטלים של בנקים ומסכי טלוויזיה, נעו סביב 1–4 מיליארד יורו. רק לאחרונה הטילה נציבות הסחר הפדרלית בארה"ב (FTC, המקבילה לרשות התחרות בישראל), קנס של 5 מיליארד דולר על פייסבוק במסגרת פרשת קיימברידג' אנליטיקה.

הלפרין הבינה תוך כדי תנועה שבישראל זה כבר לא יקרה. חמשת הח"כים (מתוך 15) שהגיעו ליום ההצבעה גילו מולם סוללת ארגונים, לוביסטים ועורכי דין שמייצגים את הגופים החזקים במשק, שבאו לסרס את התיקון. בתום הדיון דחתה הוועדה את בקשת הרשות, וקבעה תקרה של 100 מיליון שקל לקנס. מצד אחד, אפשר להתנחם שמדובר בפי ארבעה ממה שהיה עד אז; מצד שני, חברות הענק נשמו לרווחה.

תומר גנון

מקום 64: רונה שגב, שותפה מייסדת בקרן TLV Partners, סיון שמרי־דהן, שותפה בקומרה קפיטל ואיה פטרבורג, שותפה מייסדת ב־S Capital

מקבלות ההחלטות

מימין: שגב, פטרבורג ושמרי־דהן. נשים יזמיות הן תופעה נדירה צילום: תומי הרפז, עמית שעל

נשים שותפות בקרנות הון־סיכון ישראליות הן עדיין תופעה נדירה. אף שהמודעות לנושא עלתה משמעותית בשנים האחרונות, הפער בין הצהרות הרצוי למצוי בשטח עדיין גדול מדי. נתונים של פיצ'בוק מראים שנשים יזמיות קיבלו רק 2.2% מההון העולמי ב־2018, ושפחות מ־10% מ"מקבלי ההחלטות" בקרנות הון־סיכון הן נשים. "מקבלי ההחלטות" היא הגדרה שחשוב לשים אליה לב, כי למרות שיש לא מעט נשים בקרנות ההון־סיכון הישראליות, מרביתן נמצאות שם בתפקידים שהם הכל מלבד משקיעות - אבל רק המשקיעים הם שמחליטים לאן יזרום ההון ויקבלו כסא בדירקטוריון.

אף שכמעט לכל משקיעה שמור מקום של כבוד בעשייה ושינוי של התחום, שלוש "מקבלות החלטות" שכאלה בלטו השנה בהייטק הישראלי. הראשונה היא רונה שגב, מייסדת שותפה של TLV Partners, אחת משתי הקרנות הישראליות הפעילות ביותר ב־2018 (יחד עם קרן ורטקס), לפי דו"ח שנתי של של IVC ומשרד עורכי הדין עמית פולק מטלון. שגב כיהנה בעבר כשותפה בקרן פיטנגו, וב־2015 הקימה את TLV יחד עם איתן בק, גם הוא יוצא פיטנגו. היא משקיעה לרוב בחברות המפתחות טכנולוגיית ענן וכאלה שמשתייכות לתחום ה־B2B אנטרפרייז, מה שהופך אותה לאחת המשקיעות הממוקדות והמעניינות בישראל.

עוד משקיעה שסוגרת שנה מוצלחת היא סיון שמרי־דהן מקומרה קפיטל. שמרי־דהן, יוצאת קרן אוורגרין ז"ל, הובילה לאחרונה השקעה של 25 מיליון דולר ב־JoyTunes הישראלית, המפתחת אפליקציות ללימוד נגינה הנשענות על מנוע בינה מלאכותית; החברה מכניסה היום עשרות מיליוני דולרים.

ולבסוף, ראוי לציין ברשימה הזו גם משקיעה צעירה יותר שמסמנת דור חדש של נשים בהון־סיכון הישראלי - איה פטרבורג מ־S Capital. פטרבורג, יוצאת קרן סקויה, חברה לאחרונה לחיים סדגר (שותף בקרן סקויה) בקרן החדשה שהקים, ולמרות שהיא משקיעה חדשה, כבר ביצעה ארבע השקעות בחברות ישראליות מעניינות וצעירות.

הגר רבט

מקום 65: ג'ורג' חורש, איש עסקים

מעמיק את הכניסה למותגי צריכה

ג'ורג' חורש צילום: אוראל כהן

העסקה הבולטת שביצע ג'ורג' חורש בשנה החולפת היתה רכישת שליש מרשת סופר פארם תמורת 560 מיליון שקל. מדובר בעסקה בפרופיל גבוה שזכתה לעניין במגזר הקמעונאות, לאחר שבעלי הרשת, ליאון קופלר, בחן סדרה של מהלכים — האחרון שבהם טרם הכנסת חורש היה הנפקת הרשת בבורסה, עקב רצון הבנקים דיסקונט ולאומי, שהחזיקו ברבע ממנה, לממש את החזקתם.

בעסקה שיצאה לדרך באפריל, רכש חורש את חלקם של לאומי פרטנרס ודיסקונט קפיטל ברשת, 15% ו־10% בהתאמה, ועוד נתח של 8% מהרשת מידיו של קופלר. השליטה (67%) נותרה בידיו של קופלר, אבל חורש מקבל את שלו: הרשת הקמעונאית מסייעת לו לבסס אחיזה משמעותית בחוויה הקמעונאית הישראלית עם אימפריה של מותגים חזקים.

חורש (75) נוהג לשמור על פרופיל נמוך. קשה למצוא ראיונות שלו. בניגוד לדממה התקשורתית סביבו, העסקים עצמם נמצאים בחזית הנוצצת, עם שורת מותגים קמעונאים המוכרים היטב לציבור ומגובים בתקציבי פרסום שמנים. המותג העיקרי הפורטפוליו הוא הזיכיון לייבוא רכבי טויוטה לישראל באמצעות חברת יוניון מוטורס שבבעלותו של חורש; כמו כן הוא מחזיק בזיכיון לרשת האופנה H&M, המנוהלת בישראל על ידי בנו אנדרו.

יש לו גם עסקים בפרופיל דיסקרטי יותר. במאי, למשל, הוא השקיע 10 מיליון שקל במיזם הקמעונאות קוויק, אתר משלוחים מהסופר לבית הלקוח. יש לו החזקות רבות בנדל"ן בארץ ובחו"ל, הוא שותף בקרן JTLV של עמיר בירם וגיל דויטש, ובשוק ההון מעריכים כי הוא גם אחד המשקיעים בקרן נוקד של רועי ורמוס.

מבחינת שוק ההון הישראלי, לחורש יש לחורש החזקה בחברה "משעממת" ביותר, מקסימה, שם הוא מחזיק ב־77.6% מהון המניות. זו חברה עם שווי שוק של 312 מיליון שקל שעוסקת בייצור וייבוא של גזים לתעשייה ולענף הרפואה. גם דינה של החברה הציבורית הזו להפוך לפרטית, שכן חורש הגיש בתחילת יולי האחרון הצעת רכש, בתוקף עד ל־21 באוגוסט, לבעלי המניות המיעוט במקסימה, בכדי למחוק אותה מהמסחר ולהפוך אותה לחברה פרטית.

חזי שטרנליכט

מקום 66: דנה עזריאלי, יו"ר קבוצת עזריאלי וליאורה עופר, יו"ר מליסרון

הדגש עובר מהקניונים למשרדים

מימין: עזריאלי ועופר. מצוקת חברות האופנה הובילה לטלטלה צילום: עמית שעל

המצוקה של חברות האופנה משליכה באופן ישיר על הקניונים ומרכזי המסחר, כיוון שחנויות האופנה עדיין מחזיקות כ־50% משטחי המסחר בקניון ומהוות עוגן עיקרי בהן. כמו קמעונאיות האופנה, גם בעלי הקניונים ובראשם בעלי הקבוצות הגדולות, דנה עזריאלי וליאורה עופר, מתמודדים עם תופעת הקניות המקוונות המדירה את הצרכנים מהקניונים, ומפתחות עוגנים ומקורות הכנסה חלופיים.

כדי להפוך את החיסרון ליתרון, מנסים בקניונים להרוויח מהריבוי של שילוח חבילות מחו"ל. בעזריאלי חברו לדואר ישראל והקימו בחלק מהקניונים מרכזי מסירה של חבילות, כשהמחשבה היא שלקוחות שיבואו לאסוף משלוח כבר יעשו סיבוב בקניון ואולי יבצעו רכישה נוספת.

הקניונים אמנם מציגים עליה בפדיונות, אך רק בחלק מהקניונים החזקים יותר, ובחלקם נאלצו בשנה האחרונה הנהלות הקניונים לבוא עזרתם של מותגים שונים והורידו להם את שכר הדירה למ"ר.

לצד השבחת מרכזי המסחר הקיימים והגדלתם, פנו הקבוצות הגדולות לפיתוח מנועי צמיחה סינרגטיים שאינם דווקא קניונים. מליסרון אינה רוכשת או קונה קניונים חדשים אלא משקיעה בענף המשרדים: לחברה התווספו 28 אלף מ"ר מפרויקטים משרדיים, שעל פי דיווחיה, אמורים להניב לה 25 מיליון שקל בשנה כשהתפוסה בהם תהיה מלאה. בנוסף, מליסרון צפויה לבנות בחמש השנים הבאות 137 אלף מ"ר נוספים של משרדים להשכרה.

קבוצת עזריאלי מנסה להילחם באמזון עם אתר הסחר שלה, עזריאלי.קום ומנסה לגייס אליו את השוכרים בקניונים השונים שלה. בנוסף, עזריאלי המשיכה גם השנה לשים דגש על תחום המשרדים, שמהווה כבר 45% משטחי ההשכרה שלה, וגייסה למשרדים בפרויקט עזריאלי טאון שוכרי עוגן, בהם סמסונג.

דגש נוסף שמה קבוצת הנדל"ן על תחום הדיור המוגן: עזריאלי צפויה להשלים בקרוב את האכלוס בבתי הדיור המוגן שלה בלהבים ובמודיעין, ומתכננת להקים בית דיור מוגן נוסף בקניון ראשונים בראשון לציון.

אורנה יפת

מקום 67: הראל ויזל, בעל השליטה ומנכ"ל פוקס ורון רוטר, משנה למנכ"ל קסטרו

כוננות ספיגה

רוטר (מימין) ו־ויזל. זזים עם הגבינה צילום: שוקה כהן

המילה הכי שגורה בענף קמעונאות האופנה בחודשים האחרונים היא אמזון. ענקית המסחר המקוון שבימים אלה משיקה פעילות ראשונה בישראל, "הזיזה את הגבינה" של שחקניות האופנה הישראליות, שעוד לפני כניסתה הציגו ברבעון הראשון של השנה תוצאות כספיות חלשות. המשבר בקמעונאות הוא גם תולדה של ניהול לא נכון או חוסר בחדשנות, שמאפיינים בעיקר מותגים קטנים ובינוניים.

סימני המשבר הזה ניכרו היטב בתוצאותיה הכספיות של קסטרו, שהורעו ב־2019 על אף המיזוג עם קבוצת הודיס. בניסיון להילחם באתגר הקניות המקוונות, קסטרו השקיעה בשנה האחרונה עשרות מיליוני שקלים באתרי אי־קומרס חדשים, והעלתה אתר נפרד לכל אחד ממותגי הקבוצה, תוך שהיא מגייסת כח אדם יקר. השקעה גדולה במיוחד שמה הקבוצה על השקת אתר מכירות לקרולינה למקה בארה"ב ועל גיוס של אושיית האינסטגרם קים קרדשיאן, במהלך שגרר הוצאות כספיות כבדות ובינתיים לא הוכיח את עצמו.

בפוקס, שמנוהלת על ידי הראל ויזל, העדיפו לעומת זאת לחזק את טרמינל X כמרקט פלייס של עשרות מותגים. פוקס הוסיפה מותגים בינלאומיים לאתר הסחר, שכבר מונה כ־80 מותגים, ומספקת יתרון בזמן שילוח קצר של יום אחד, ובחינם. במקביל, פוקס הוסיפה לייצר מנועי צמיחה בדמות מותגים בינלאומיים: פוט לוקר, אורבן אאוטפיטרס, אנתרופולוג'י ופרי פיפל, שפתחו חנויות בישראל. היא גם ביזרה סיכונים והרחיבה את הפעילות של נייקי עם פתיחת חנויות למותג הספורט בקנדה, וצפויה לפתוח חנויות בעוד ארבע ערים נוספות בחו"ל. פוקס ביצעה בחודשים האחרונים רכישות שמגדילות את חלקה בחברות שכבר בבעלותה וצפויות להגדיל את שורת ההכנסות. כך היא רכשה 50% נוספים מבילי האוס יבואנית בילבונג, 30% נוספים מיאנגה, ורכשה שליטה בפעילות של אמריקן איגל בישראל. היא גם החליטה להתרחק עוד צעד מענף האופנה, המתקשה לצאת מהמשבר שלו, רכשה מחצית מרשת מוצרי התינוקות שילב והקימה מועדון לקוחות עם לאומי קארד.

בכל נתיב שיבחרו, הן קסטרו והן פוקס יידרשו להתמודד עם כניסתה של אמזון לישראל. נכון להיום ענקית האי־קומרס אינה שחקנית חזקה באופנה בזירה המקומית, אך היא צפויה להתחזק בקטגוריה. כדי להתמודד, טרמינל X של פוקס יחוזק בעוד מותגים, נוסף על אלו שכבר צורפו, וכבר כעת מציע הנחות גדולות. קסטרו מצדה צפויה להעלות אתר סחר מחודש למותג קסטרו, ותנסה להתמודד עם הצרות באמצעות חיזוק פלטפורמות הדיגיטל שלה.

אורנה יפת

מקום 68: מחאת ההורים

הטרגדיה הבאה בדרך

מחאת ההורים בת"א צילום: מוטי קמחי

כרמל מעודה, גננת בת 25 מראש העין, נתגלתה באמצע יוני לעיני מצלמות האבטחה שהיא עצמה התקינה, כמפלצת של ממש המתעללת בילדים שהופקדו בידיה באופן עקבי.

עשרות הורים זועמים, שליוו את המקרה גם לבית המשפט, העלו לסדר היום את הנושא שכבר שנים צף ואז שוב ונדחק במחזוריות מדכדכת: ישראל מפקירה את ילדיה מהלידה ועד גיל 3, אז היא מקבלת אותם לידי מערכת החינוך הממלכתית.

לאורך השנה נתקלנו במקרי התעללות נוספים — פה בהקלטה של הורה, שם בסייעת שהחליטה להתלונן - אבל המקרה המזעזע של מעודה, שלווה בתמונות קשות מאוד לצפייה, הוא זה שהוציא אלפים לרחובות במחאה חוצת אוכלוסיות ומגדרים. המחאה הזו רשמה הצלחה חשובה ראשונה עם העברת המעונות הפרטיים, ובכלל כל תחום החינוך לגיל הרך, לאחריותו המתבקשת של משרד החינוך, במקום משרד הרווחה.

המעבר הוא אולי צעד בכיוון נכון, אבל הצורך האמיתי הוא בפיקוח מהותי על הגנים הפרטיים, אלה שהמדינה לא יודעת בכלל לנקוב במספרם. מה שכן ידוע הוא שרק כרבע מהילדים בשכבת הגיל הרך, עד גיל 3, נמצאים כיום במעונות מפוקחים (ויצ"ו ונעמת). באופן אבסורדי, גם "חוק הפעוטונים", שנכנס לתוקפו ב־1 בספטמבר, לא באמת מאפשר את הפיקוח הנדרש כיוון שבשל פיזור הכנסת נושאים רבים נותרו ללא מענה. חוק הפעוטונים הוא רק מסגרת, ומצריך חקיקה משנית שתפרט בדיוק באיזה סטנדרטים מחויבים הגנים הפרטיים לעמוד. במתכונתו הנוכחית הוא לא משנה כמעט כלום בעולם הפרוץ של גני הילדים הפרטיים.

בנושא הפיקוח על הגיל הרך דרושה עבודה יסודית הרבה יותר מזו שנעשתה בחוק הפעוטונים, ואחרי הגדרת הסטנדרטים המדויקים לגנים הפרטיים, נדרשת אכיפה מדויקת לא פחות. אבל כשבשני סיבובי הבחירות אף אחת מהמפלגות לא מרימה את הדגל הזה, קשה לצפות שמשהו ישתנה. במצב כזה, מחאת ההורים הבאה היא שאלה של זמן. צריך רק לקוות שמה שיצית אותה לא תהיה טרגדיה נוספת.

נטע־לי בינשטוק

מקום 69: חברות התשתית הסיניות המשקיעות בישראל

משתלטות על המדינה, וזה לא בהכרח רע

חפירות הרכבת הקלה צילום: שאול גולן

אם בוחנים את כלל המכרזים הגדולים והלאומיים שהממשלה מקדמת, גם בקדנציה הנוכחית וגם בקדנציה הקודמת, אזי טביעת הרגל של החברות הסיניות היא עצומה - עד למצב שבחלק מהמיזמים החברות הסיניות השתלטו על רוב שלבי הבנייה והביצוע, דוגמת הקו הראשון של הרכבת הקלה בתל אביב. לצד הפרויקט הזה, הסינים מעורבים בפרויקטים של עבודות כרייה (מנהרות גילון והכרמל, הרכבת הקלה בגוש דן); הקמת נמלים חדשים (בחיפה ובאשדוד); כבישים (התמודדות על הקמת הכניסה החדשה לירושלים); הפעלה נמל (בחיפה).

בשנה האחרונה הסינים המשיכו אל מעבר לתחום התחבורה, כשוואווי נכנסה בישראל לתחום ייצור החשמל מאנרגיות מתחדשות (סולארי, רוח), הן באספקת חומרי הגלם והן בליווי ותחזוקה של מתקנים שמייצרים חשמל לרשת. ביולי נוספה על כך מכירת תחנת הכוח אלון תבור (הראשונה מחמש תחנות שחברת החשמל תמכור) לקבוצת MRC שבה שותפה צ'יינה הארבור. כאן המדינה לקחה צעד אחורה והגבילה את האחזקות של הסינים לשליש בלבד, אבל המגמה ברורה. האם הדלת פתוחה לרווחה בפני החברות הסיניות? כמעט.

מעורבות הסינית בישראל מדירה שינה מעיני האמריקאים, שמביעים שוב ושוב את תרעומתם, אלא שלתרעומת האמריקאית אין סימני הגבלה בשטח. בקיץ 2017, ולאחר ההשתתפות הענפה של הסינים במכרזי התשתיות פה, חתמו שר האוצר משה כחלון, והחשב הכללי באוצר רוני חזקיהו, על הסכם לשיתוף פעולה בנושא תשתיות מול שר האוצר הסיני. באפריל 2018 קבעה הממונה על ההגבלים הלפרין שאין חשש בהשתלבות הסינים פה, ובבדיקה שערכה לבקשת התאחדות בוני הארץ היא דחתה על הסף הכרזה של הסינים כקבוצת ריכוז.

כמו שזה נראה, הסינים פה כדי להישאר, ואולי להשתלט: למכרז האחרון לכריית הקו החדש (הירוק) של הרכבת בתל אביב ניגשו רק חמש חברות, כולן סיניות. אפשר לצקצק בלשון על הפלישה ממזרח, אבל בפועל, כשלוקח 48 שנה להרים קו רכבת ראשון בתל אביב, או 18 שנה לחברה קו רכבת חצי חשמלי מירושלים לנתב"ג, אולי כדאי לתת לסינים לעבוד.

ליאור גוטמן

מקום 70: אפי נווה ואבי חימי, יו"ר לשכת עורכי הדין לשעבר ומחליפו

נכנס לנעליים גדולות ובעייתיות

חימי (מימין) ונוה. ברית עם משרד המשפטים צילום: עידן מילמן, יאיר שגיא

עו"ד אבי חימי הצליח לנצח בבחירות לראשות לשכת עורכי הדין למרות הגיבנת שסחב על גבו — הזיהוי עם ראש הלשכה היוצא (בנסיבות לא טבעיות) אפי נוה. ההישג הזה מזמין שני הסברים אפשריים: הראשון הוא שחימי הצליח לבדל עצמו מנוה. השני הוא שהזיהוי עם נוה לא ממש הפריע לו.

כנראה שההסבר הראשון הוא הנכון: חימי אמנם קודם בידי נוה, אבל הוא שונה ממנו. הוא לא משדר את העורמה, קלות הלשון והתחבולנות של נוה. ובכל זאת, בולטת נקודת דמיון: שניהם אאוטסיידרים לאליטה הברנז'אית, שהגיעו מהפריפריה וכבשו את המרכז. עכשיו צריך להמתין ולראות אם חימי ימשיך את האסטרטגיה של נוה, שכרת ברית עם שרת המשפטים — לטובת הלשכה, אבל גם ובעיקר לטובת עתידו הפוליטי. האם גם חימי יתייחס ללשכה כמקפצה, או שיתמקד בה?

הדילמה הזו מתכנסת בימים אלה ממש לקרב המרכזי בחזית המקצועית: הקרב על הרפורמה בתקנות סדר הדין האזרחי, שקובעות כיצד ינוהלו משפטים אזרחיים. הרפורמה, שהשיקה השרה הקודמת איילת שקד, מחזקות את מעמד השופט ומגבילות את אורכם של כתבי טענות. הלשכה בראשות נוה שיתפה פעולה עם המהלך הזה, למרות ההתנגדות העזה שהוא עורר; משעה שחימי נכנס לתפקידו, היא שינתה כיוון וכעת היא נאבקת במהלך. פניית הפרסה הזו עוררה את הביקורת של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות: "בעת הזו נשמעות מצד הלשכה טענות כי מדובר בתקנות 'שנולדו בחטא ומבלי שהתקבלה עמדתה האמיתית של לשכת עורכי הדין'", אמרה חיות בוועידת המשפט האחרונה. "לצערי, הדברים הללו רחוקים מלהיות מדויקים. לאמיתו של דבר מדובר בתהליך שהוביל משרד המשפטים תוך מעורבות של הרשות השופטת - ולא פחות מזה, של לשכת עורכי הדין". בתרגום חופשי: הלשכה בראשות נוה הייתה שותפה מלאה לתהליך שאתה, חימי, מבקש כעת להתנער ממנו. בתרגום עוד יותר חופשי: נוה סחר בתקנות כחלק מהדיל הגדול שלו עם שקד, ועתה הלשכה חוזרת בה, כשהמלחמה בתקנות היא גם הכרזת העצמאות של חימי כראש הלשכה.

במקביל, הוא אינו מוותר על בית המשפט העליון, אפילו במחיר גינוי עקיף לשר המשפטים אוחנה: "אנו עדים לאמירות קשות מצד בכירים במערכת הפוליטית המכוונות כלפי מערכת המשפט", אמר בוועידת המשפט. "נעשה כל שבידינו כדי לבלום ניסיונות לפגוע במערכת אכיפת החוק ובסמכויות בית המשפט העליון".

משה גורלי