היועמ"ש מקשה? נפטר אותו

1. תורת לחימה נגד היועמ"ש

שר המשפטים מציג בבג"ץ עמדה שמכרסמת בסמכותו של היועמ"ש

“הציבור מצפה לכך ש’בית החרושת’ הנקרא ממשלה לא ישבות ממלאכה כל אימת שהכנסת תחליט על פיזורה. אין ניתן לדומם מנועים כי המדינה חיה את חייה בלי הפסקה. הציפייה היא לעשייה בלתי פוסקת" — כך כותבים באי כוח ממשלת ישראל, פרופ' רון שפירא וד"ר אביעד בקשי, בתשובתם לעתירת “משמר הדמוקרטיה", באמצעות עו"ד יובל יועז וקבוצה מבכירי עורכי הדין, באמצעות עוה"ד שמואל גלינקא ונתי אגמון, נגד הקמת ועדת הבדיקה הממשלתית לתפקודה של מח"ש.

אפשר להתווכח על ציפיית הציבור "לעשייה בלתי פוסקת" של הממשלה, אלא שכאן הוויכוח הוא אחר —- על מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה וסמכותו להגביל את פעילות השלטון בתקופת הבחירות. כיוון שבעתירה זו מנדלבליט תומך בעותרים, הוא התיר לממשלה להצטייד בעורכי דין פרטיים, שפירא ובקשי. מדובר במהלך חריג שננקט רק פעם אחת נוספת: בבג"ץ שהוגש נגד חוק ההסדרה שהממשלה חוקקה בניגוד לדעת מנדלבליט. אז אישר היועץ לממשלה לשכור עו"ד פרטי, את ד"ר הראל ארנון.

אתמול הורה בג"ץ להקפיא את פעילות הוועדה עד להמשך דיון והחלטה. אך תשובת הממשלה, שעליה שורה רוחו של שר המשפטים אמיר אוחנה, מרחיקה מעבר לדיון בוועדה. אוחנה מניח בפני בג"ץ, וגם בפני הציבור, תורת לחימה מנומקת שנועדה לכרסם במעמד ובסמכות היועץ המשפטי לממשלה. עמדה שתבסס את יחסה של ממשלת נתניהו הבאה, אם ייבחר: גימוד רעיוני שמתווסף לגימוד המעשי, שמתבטא כבר עכשיו במהלכים שמוביל השלטון בניגוד לדעתו של היועמ"ש, בהענקת החסינות לשר חיים כץ, במינוי דן אלדד למ"מ פרקליט המדינה ובנשוא הבג"ץ הנוכחי.

מימין: אמיר אוחנה ואביחי מנדלבליט. שר המשפטים רומס את מעמד היועמ”ש צילומים: יואב דודקביץ, דנה קופל

2. פקיד בכיר ככל שיהיה, אבל פקיד

שר המשפטים מאמץ טרמינולוגיה שמגמדת את מעמד היועמ"ש

"עקרון יסוד במשטר דמוקרטי", נטען בתשובת הממשלה, "הוא כי נבחרי הציבור הם שיקבעו את מדיניות השלטון. כאשר נבחר ציבור כפוף לחוות דעת של פקיד, בכיר ככל שיהיה, נגרמת פגיעה בעקרון שלטון העם". נקודת המוצא של אוחנה מאמצת את הכינוי המגמד – "פקיד". היועץ המשפטי לממשלה נמנה עם פקידים מסוגם של הרמטכ"ל, ראשי המוסד והשב"כ, נגיד בנק ישראל ואחרים. גם הם "פקידים", אבל אף אחד לא מכנה אותם כך. שרי המשפטים דניאל פרידמן ואיילת שקד אהבו לכנות את היועץ המשפטי “פקיד", ואוחנה ממשיך לטפח את הדיכוטומיה הזו שבין נבחר לפקיד: "בעיה זו מתחזקת במיוחד במצבים שבהם השקפת עולמו הערכית של היועץ המשפטי אינה תואמת את זו של השר. מכיוון שקיים סיכון ששיקולים זרים של העדפות ערכיות לגיטימיות ישפיעו על חוות דעתו של היועץ, במצב שבו חוות דעת זו מחייבת יש חשש שתיכפה על הממשלה השקפת עולם שונה משלה". כלומר, טוען השר, היועץ חשוד ב"שיקולים זרים" וב"העדפות ערכיות" ולכן יש לאפשר לנבחר הציבור לסטות מהנחייתו.

3. חוות הדעת של היועץ אינה מחייבת

השר מבקש להכריז שהממשלה רשאית להתעלם מדעת היועמ"ש

השר ובאי כוחו שפירא ובקשי מבקשים מבית המשפט העליון להכריז שחוות דעתו של היועץ אינה מחייבת את הממשלה. בתשובת הממשלה נטען כי "חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה איננה עילה עצמאית לפסילת החלטת הממשלה", כלומר הממשלה יכולה לפעול בניגוד להנחייתו, ואז היא מסתכנת בביטול החלטתה בבית המשפט. אלא שאז אי החוקיות טמון במעשה עצמו, ולא בעצם החריגה מהנחיית היועץ.

הנימוק לכך שאי החוקיות מופיע רק בפסיקת הבג"ץ מגולם בעצם אישורו של היועץ לאפשר לממשלה לקחת עורך דין פרטי. אם ההחלטה הנוכחית על הקמת ועדת הבדיקה למח"ש היא לא חוקית (כפי שקבע מנדלבליט), מה יועיל עורך דין פרטי? ומצד שני, אם בג"ץ יחליט שהקמת הוועדה היא כן חוקית, יתברר שאוחנה צדק ולא מנדלבליט. בכל מקרה ההיגיון, בלי קשר לתוצאה, הוא לטובת אוחנה, ולו בגלל האפשרות שבג"ץ יהפוך את עמדת היועץ. וזה כבר קרה בעבר כשנפסלה עמדת היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש שלא להגיש כתב אישום בפרשת ויסות מניות הבנקים; וזה קרה לאחרונה למנדלבליט עצמו כשבג"ץ הפך החלטה של מנדלבליט, שאימץ החלטת מח"ש, שלא להעמיד לדין שוטר שירה למוות בחיר חמדאן.

בג"ץ קבע שהחלטת היועץ חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות. אגב, אוחנה לא מחמיץ כאן הזדמנות לעקוץ את הסינרגיה בין התקשורת לפרקליטות, וכך נכתב: "עיתון ‘הארץ’ ידע לצטט גורמים בפרקליטות המהינים לכנות את החלטת בית המשפט 'מרחיקת לכת', וכן לקבוע כי היא 'נוטלת מהמחלקה לחקירות שוטרים ומהיועץ המשפטי לממשלה את שיקול הדעת בחקירות שוטרים'. הידיעה ב’הארץ’ ידעה לציין כי הפרקליטות צפויה להגיש בקשה לדיון נוסף בעניין זה, ומתברר כי העיתון דייק: לאחר מספר ימים אמנם הוגשה בקשה כזאת, וניסוחה היה דומה להפליא לניסוחה של הידיעה העיתונאית שקדמה לה".

4.בסמכות הממשלה לפטר יועמ"ש

שר המשפטים מזכיר את העליונות המבנית של הממשלה על היועמ"ש

נימוק נוסף לעליונות הממשלה על היועץ הוא ההיררכיה. "בסמכות הממשלה לפטר יועץ משפטי לאחר היוועצות עם ועדת האיתור, אם מצאה כי קיימים בינה לבינו חילוקי דעות המונעים שיתוף פעולה יעיל", נכתב בתשובת הממשלה. "סמכותה זו של הממשלה מבטאת שליטה של הממשלה על עמדותיה המשפטיות עד כדי החלפת יועץ, ואינה מתיישבת עם עמדת העותרים שלפיה היועץ הוא זה שקובע את עמדת הממשלה בכל נושא משפטי".

נדמה שבעבר לא היינו עדים לנימוקים כוחניים מסוג זה, ואולי יש בהם סוג של בשורה: אם נתניהו מקים את הממשלה הבאה ואוחנה ממשיך בה כשר משפטים, יישקל המשך כהונתו של מנדלבליט בגלל "חילוקי דעות המונעים שיתוף פעולה יעיל".

וזהו גם ההמשך למיצובו של היועץ כ"פקיד", ואם תרצו "יועץ" — נותן עצות בסך הכל, כזה שהממשלה ושריה מתייחסים להנחיותיו כמו שהציפורים מתייחסות למזונן במערכון של דן בן אמוץ: “ירצו – יאכלו, לא ירצו לא יאכלו". האתוס של היועצים המשפטיים שנבנה בימי ובידי מאיר שמגר ואהרן ברק מיצב את היועץ כפרשן המוסמך של החוק כלפי הממשלה, כסמכות המשפטית העליונה. בהדרגה חל פיחות בציות ובכבוד שרחשו הממשלות ליועצים.

אחת הסיבות היא ריבוי הכובעים הבלתי אפשרי של היועץ: גם תובע כללי, גם יועץ לממשלה, גם מופקד על האינטרס הציבורי. הריבוי הזה מתנפץ כעת בפני מנדלבליט. בכובעו האחד הגיש כתב אישום משולש נגד נתניהו; בכובע שני הוא מתנגד ל"מתנת הבחירות" לעדה האתיופית בדמות הוועדה לבדיקת מח"ש; בכובע נוסף הוא מתכתש עם שר המשפטים על מינוי מ"מ פרקליט ועם הכנסת על חסינות לשר חיים כץ. וכל זה משתלב במערכה הכוללת שהכריזה ממשלת הנאשם נתניהו על מערכות האכיפה והמשפט — על המשטרה, הפרקליטות, היועץ ואם יהיה צורך גם על בתי המשפט. "בסמכות הממשלה לפטר יועץ", מזכיר לו אוחנה בתשובה לבית המשפט.

5. אם מזוז יכול, גם פיינשטיין יכול

לפי הממשלה, אין פסול במינוי פיינשטיין לראש ועדת הבדיקה

ובהזדמנות זו סוגר אוחנה חשבון גם עם שופט העליון מני מזוז. אחת מטענות העתירה נגד ועדת הבדיקה היא מינוי השופט בדימוס הרן פיינשטיין לעמוד בראשה. פיינשטיין מתבטא בחריפות בפייסבוק נגד הפרקליטות. האם זה פוסל אותו מעמידה בראש ועדה שתבחן את מח"ש שכפופה לפרקליטות. אוחנה מייחס ניגוד עניינים דומה גם ליועץ מנדלבליט, שמתנגד לוועדה שתבחן יחידה כמח"ש שכפופה למרותו. וגם השופט מזוז, לפי אוחנה, לא חף מניגוד עניינים.

"כך לדוגמה", נכתב בתשובת הממשלה, “לא נמנע כבוד השופט מזוז מלדון בעתירה שהוגשה נגד מינוי מירב בן ארי גינזבורג לממלאת מקום פרקליט המדינה בידי שר המשפטים אוחנה, וזאת לאחר שהשופט מזוז התבטא באופן פומבי, בכנס ציבורי שנערך באוניברסיטת חיפה, באופן שנתפס כהבעת אי נחת ממדיניות שר המשפטים. השופט מזוז צוטט כאומר ש'המצב של שר לעומתי הוא בעייתי. זה מצב שלא המערכת המשפטית בחרה בו, ולא תפקידה לבחור, אבל זה כמובן מקשה על התפקוד'. השופט מזוז הוציא צו ארעי המונע את כניסת מירב בן ארי לתפקיד. אילו הדין היה עם עמדת העותרים בעניין זה, הרי שנגזר היה על שופטי ישראל להימנע מלהביע עמדות עקרוניות בעניינים שעל סדר היום או לחלופין להיפסל באופן תדיר מלשבת בדין". כלומר אם מזוז יכול לשבת בדין, גם פיינשטיין יכול לשבת בוועדה.