אנשי קריאייטיב - מי משלם את המחיר האמיתי
הבעיה העיקרית שלנו כאנשי קריאייטיב היא שעם הזמן, טווח תשומת הלב שלנו מתקצר. בשפה המקצועית קוראים לזה Attention Span shortage. בשפה פחות מקצועית אפשר להגיד שאתה הופך לנודניק חסר סבלנות
ספטמבר-אוקטובר, עונת הנדידה של אנשי הקריאייטיב הצעירים בעיצומה. רק לפני חודשיים שלושה בקעו מבתי הספר לעיצוב ועכשיו הם משתלבים אט אט בתעשיית הפרסום המקומית. אחד מהם שאל אותי לאחרונה על המחיר שאתה משלם כאיש קריאייטיב: השעות הארוכות, הלחץ המתמיד והפיצה הקרה באחת בלילה.
הבעיה העיקרית שלנו כאנשי קריאייטיב היא שעם הזמן, טווח תשומת הלב שלנו מתקצר. וזה לא כיף לאף אחד מסביב.
בשפה המקצועית קוראים לזה Attention Span shortage. בשפה פחות מקצועית אפשר להגיד שאתה הופך לנודניק חסר סבלנות עם יכולת ריכוז של בן ארבע: 30 שניות גג.
זה קורה כמובן בגלל המקצוע המוזר שבחרת: אתה עובד עם לקוחות רבים ושונים, בתחומים שונים. אתה מיומן מאוד בלהבין עניין במהירות ובאופן שטחי. אתה גם מנוסה מאוד בלתמצת מציאות מורכבת לארבע וחצי מילים בשלט חוצות או לשלושים שניות בטלויזיה. איזה יופי.
אבל שאר העולם מחוץ לבועה שלך מתנהל בקצב אחר: טבעי יותר, נינוח. קצב שמאפשר לדברים לשקוע. לדיאלוג להבשיל. עולם ללא משפטי מחץ שנונים, חידודי לשון ו"הפוך על הפוך".
הפער הזה מביא אותך כמובן לסיטואציות הזויות: יום שישי בערב, אתם אצל ההורים ואמא שלך מספרת לך חוויות מהחתונה של הגולדמנים. אתה כמובן לא ממש מקשיב. הראש שלך כבר רץ קדימה ("אוקיי אמא הבנתי, לאיפה הסיפור מתקדם? למה אי אפשר לסכם את זה בפחות מילים? איפה ההפתעה? יש לזה בכלל פאנצ'?" )
אמא שלך מכירה אותך והיא מרגישה את קוצר הרוח שלך. היא נלחצת. היא נעלבת. היא צודקת.
היא משלמת את המחיר האמיתי על המקצוע שבחרת. (והיא בכלל רצתה שתהיה רופא).
הכותב הוא שותף וסמנכ"ל קריאייטיב בגליקמן נטלר סמסונוב.
