הוליווד זה כאן: מסייעים לתסריטאים לפרוץ את הדרך לארה"ב

סטודנטים לקולנוע יכולים בדרך כלל רק לחלום על להיות סטיבן ספילברג הבא. מחדרי הלימודים בפקולטה לקולנוע בבניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב, הדרך לאולפני הסרטים הגדולים בין שדרות הדקלים בלוס אנג'לס נראית כמעט בלתי אפשרית. אבל מה היה קורה אם היה משרד מיוחד שמתמחה בהגשמת חלומות לסטודנטים לקולנוע?

זה נשמע כמעט לא מציאותי, אבל משרד כזה בדיוק, ששמו OR (The Operating Room), פתח לראשונה סניף ישראלי של החברה בהשקעה של מיליון שקל, שעיקר מטרתו לאתר תסריטים מוצלחים בישראל ולעבד אותם למכירה בארה"ב. נוסף על כך מתעתדת החברה לפתח חומרים מקוריים.

הסניף נמצא בבעלות משותפת של עודד תורג'מן ורובי פרייריך, ובשיתוף אחד מבכירי המפיקים בהוליווד, דיוויד יזראל - מפיק ותסריטאי יהודי אמריקאי ידוע, שהפיק בין השאר את הסדרות "מפגשים מהסוג האישי" ו"נשואים פלוס". יזראל הוא בעל קשרים שיכולים להפוך בן לילה תסריטאי אנונימי מישראל לכוכב האמריקאי הבא שיצעד על השטיח האדום בטקס האוסקר. את הסניף הישראלי ינהל יורם מנדל, שהפיק בעבר סרטים בהוליווד עם כוכבי על כגון בראד פיט, והיום הוא מבכירי עורכי התסריט בישראל, שערך בין השאר את התסריט של הסדרות "הבורר" ו"תמרות עשן" והסרט "איים אבודים".

"החברים של נאור". בנויה בצורה חכמה צילום: שי יחזקאל

הסניף האמריקאי של החברה הוקם לפני כשנה וחצי בלוס אנג'לס בהשקעה של 3 מיליון דולר, ומאז השקיע ביותר מ־20 פרויקטים בתחומי הקולנוע, הטלוויזיה והריאליטי.

עושים צחוק בעבודה

המודל העסקי קבוע: כשמגיע לחברה תסריט או רעיון טוב לתוכנית, מושקעים בפיתוחו 50–10 אלף דולר. התסריט המוכן מוצע לפיתוח בחברות ההפקה הגדולות בארה"ב. אם חברת ההפקה אוהבת את התסריט, היא תכין ממנו פיילוט בהשקעה של 5–1.5 מיליון דולר. הפיילוט מוקרן בפני הרשתות הגדולות בארה"ב, שעשויות להזמין עונה שלמה של הסדרה, שכוללת בשלב הראשון 12 פרקים. בכל פרק מושקע סכום דומה לזה שבפיילוט, או יותר מכך. לכן, אם תוכנית נהפכת ל"להיט" שמשודר בהצלחה בארה"ב ולאחר מכן בכל העולם, פוטנציאל הרווח ליוצרים ולמפיקי התוכנית הוא מאות מיליוני דולרים.

על הכוונת בארץ נמצאת בינתיים הסדרה הקומית "החברים של נאור" המשודרת בהצלחה חלקית בערוץ 10. לטענת יזראל, דווקא לסדרה זו יש פוטנציאל להיהפך ללהיט הסיטקום הבא בארה"ב. התחזיות שלו אינן דבר של מה בכך: חברת ההפקה קארסי וורנר של מרסי קארסי וטום וורנר, שבה עבד, הפיקה בין השאר את הלהיטים הנצחיים "קוסבי שואו", "רוזאן" ו"מופע שנות השבעים".

"אני חושב שהתוכנית של נאור הרבה יותר מצחיקה מתוכניות שראיתי בארה"ב", אומר יזראל, העובד בימים אלה על כמה תוכניות לרשת HBO ו־FOX. "כל פרק בתוכנית הוא כמו הרפתקה קטנה שבמהלכה החברים של נאור עושים כל מיני דברים מטורפים לגמרי רק כדי להגיע לאיזו מטרה הזויה. אני חושב שהדמויות של החברים בנויות בצורה נכונה והתסריט בנוי בצורה חכמה כך שהוא יכול לעבוד גם על הקהל בארה"ב. הראיתי את התוכנית לכמה מפיקים בהוליווד, שיצרו את הלהיטים הגדולים ביותר בטלוויזיה האמריקאית, והם ממש התלהבו והתרשמו מהמשחק והעריכה המקצועית. אין סיבה שזה לא יצליח".

דווקא התוכנית המקבילה של "החברים של נאור", "רמזור", הצליחה כאן הרבה יותר.

"ראיתי את 'רמזור'. קשת העבירה אליי את התוכנית דרך סוכנות אחת בארה"ב. זו תוכנית מצחיקה, אבל פחות מתאימה לשוק הבינלאומי. אולי דווקא מכיוון שהתסריט קשור יותר לישראל מבחינה תרבותית, הוא מאוד מצליח פה בקהל היעד, אבל פחות יצליח בשאר העולם. כדי שמשהו יעבוד בחו"ל, צריך להיות לו אלמנט אוניברסלי שכולם יכולים להזדהות איתו, ואת זה יש ל'חברים של נאור'".

אתה מרגיש אם תוכנית שאתה מצלם תהיה הצלחה או כישלון?

"אם צוות הצילום וההפקה של התוכנית צוחק תוך כדי הפקת הפיילוט, כנראה התוכנית תצליח. לדוגמה, כשצילמנו את 'מפגשים מהסוג האישי', באחת הסצינות שבה הדמויות התחילו לעשות משהו טיפשי במיוחד, כל הקאסט התחיל לצחוק בפראות. אז ידעתי שיש לנו להיט ביד".

איך זה לקום בבוקר ולגלות שאתה המפיק של אחד הלהיטים הגדולים ביותר בפריים טיים האמריקאי?

"זה הרבה פחות זוהר ממה שזה נשמע. נכון שיש מפגשים וקשר יומיומי עם הכוכבים הכי גדולים באותו הזמן בארה"ב", אומר האיש שהסתחבק באופן קבוע עם כוכבים כגון ביל קוסבי, רוזאן בר, קריסטן ג'ונסטון ואד אוניל, "אבל המציאות שלי כמפיק שאחראי על ההצלחה של כל התוכנית היא הרבה יותר אפורה. בהתחלה אתה חושב שתלך למסעדות ולטקסי פרסים כל היום, אבל בסוף אתה מוצא את עצמך תקוע בחדר ההפקה של האולפן מהבוקר עד הלילה ואוכל פיצה".

אבל עדיין יש צד זוהר להוליווד.

"זה נכון, אין לי תלונות. יש בעולם הבידור הרבה מאוד יופי והרבה כיף".

נוסף על התוכנית "החברים של נאור", בחברת OR שוקדים כעת גם על קידום תוכנית אנימציה למבוגרים שנקראת "מידל טאון" שיצר תורג'מן. במרכז התוכנית עומדת דמותה של ילדה סהרורית ששמה רוברטה שאייר צחי פרבר, שגם עיצב דמויות ב"החרצופים". התסריט נותן תחושה אפלה, שמלאה בבדיחות מתוחכמות למבוגרים. "כשראיתי את הרעיון לתוכנית שיצר תורג'מן, הבנתי מיד שיש פה פוטנציאל גדול מאוד להצלחה. התסריט חכם מאוד וחד".

קשרים קשרים קשרים

הרוח החיה מאחורי החברה הוא עודד תורג'מן (35), שעד לאחרונה היה בעצמו "סטודנט עני" (כפי שהוא מגדיר את עצמו) לתואר שני בקולנוע בבית הספר היוקרתי לקולנוע בלוס אנג'לס שבארה"ב AFI (American Film Association). ל־AFI הגיע אחרי שסיים תואר ראשון בבימוי בבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. אף שלרוב, רק ישראלים אמידים מאוד יכולים להרשות לעצמם לשלם את שכר הלימוד העומד על 100 אלף דולר בשנה - כמו בתו של מוטי זיסר, רחל - תורג'מן הצליח להשיג את הכסף ממלגות שבהן זכה בפרויקטים קולנועיים שונים.

מימין: דיוויד יזראל, יורם מנדל ועודד תורג'מן צילום: עמית שעל

לאחר שסיים את הלימודים ערך תורג'מן מסיבה גדולה שאליה הגיע רובי פרייריך, איש עסקים שייבא מוצרים מסין והחליט כי הוא מעוניין להיכנס לעסקי הקולנוע. תורג'מן סיפר לפרייריך על חלומו להקים חברה שתקדם סטודנטים צעירים לקולנוע ללא קשרים "בעיר הגדולה", ופרייריך התלהב מהרעיון, הסכים להשתתף בו ואף השקיע 3 מיליון דולר בהקמת החברה.

החברה קמה בתוך ארבעה חודשים בלבד, והיא כוללת עשרה עובדים, בהם מנהל טאלנטים, ארבעה אנשי פיתוח ואחראי על הקשרים עם התעשייה והאולפנים הגדולים. כמו כן ישנם בצוות שני ישראלים, דניאל יעקובוביץ' וינאי גוז, שלמדו עם תורג'מן בסם שפיגל ואחראים על פיתוח תוכן. מפיק אמריקאי נוסף, סטיב סטייבלר, מפיק הסרט "Dumb and Dumber" בכיכוב ג'ים קארי, חבר אף הוא ל־OR במטרה לקדם יחד פרויקט הפקתי הכולל שמונה סרטי קולנוע בתקציב כולל של 20 מיליון דולר.

 כמו כן, ציפי רוזנבלום, יוצרת ריאליטי מובילה בארץ שלקחה חלק בהפקה של "משפחה חורגת" ו"הישרדות 3", תמריא בפברואר הקרוב ללוס אנג'לס לצורך קידום שני פרויקטים גדולים המושקעים בחברת OR.

החיבור עם יזראל (47) נוצר כמו תמיד אצל הישראלים: דרך קשרים. "יום אחד התקשר אלי חבר מלוס אנג'לס וסיפר לי שיש סטודנט צעיר לקולנוע מישראל שמחפש מישהו שיעזור לו", מספר יזראל. "אני עצמי התחלתי כמעט מכלום, ולכן שמחתי לעזור לו ולסגור מעגל.

בתחילת דרכי הייתי כתב בייסבול בניו יורק, ולטלוויזיה הגעתי אחרי שהחלטתי שאני רוצה להיות תסריטאי. נסעתי ללוס אנג'לס ושם היה לי חבר קומיקאי שעבד על הסט של כמה קומדיות מצבים והצחיק את הקהל החי באולפן בין הצילומים. דרכו הצלחתי להעביר תסריט שלי ליוצרים של 'מפגשים מהסוג האישי' וככה התחלתי. כשראיתי את תורג'מן, הבנתי שעומד מולי בחור מאוד מוכשר בעל פוטנציאל גדול מאוד להצליח. כשהוא סיפר על הרעיון של חברת OR וראיתי חלק מהתכנים שיש לו, הבנתי שאני לא רק רוצה לעזור אלא לקחת חלק פעיל בקידום של הרעיונות לתוכניות ממשיות".

מחפש כישרונות ישראליים

אחרי שנה וחצי של עבודה משותפת עם יזראל החליט תורג'מן כי הוא מעוניין להביא כישרונות ישראליים אל קדמת הבמה של תעשיית הקולנוע בארה"ב ולפתוח סניף ישראלי של החברה שהקים. לשם כך החליט לחזור למקורות ופנה למורה המיתולוגי שלו לבימוי בסם שפיגל, יורם מנדל (53).

מנדל היה בעברו מפיק של סרטים עצמאיים בארה"ב. ב־1985 הפיק את הסרט "מבטי פרידה" עם השחקן סטיב בושמי, וב־1991 הפיק את הסרט "ג'וני סוויד" עם בראד פיט והשחקנית שהיתה מועמדת פעמיים לאוסקר קתרין קינר.

ב־1997 קיבל מנדל הצעה מבעלי חברת ההפקות מירמקס ואחד האנשים החזקים ביותר בהוליווד, הארווי וינסטיין, לנהל את הסניף של החברה בלונדון. אף שכל אדם בתעשיית הקולנוע היה קופץ על ההצעה בלי למצמץ, מנדל החליט לדחות אותה ולחזור לארץ כדי להיות קרוב למשפחתו. בארץ הוא חזר להיות אחד מאנשי התוכן המרכזיים בתעשיית הטלוויזיה.

בד בבד החל מנדל ללמד בבית הספר לקולנוע סם שפיגל, והיה המורה שקיבל את תורג'מן ללימודים.

"כשתורג'מן הגיע אלינו לוועדת הקבלה הוא לא היה הסטודנט השגרתי, ובכלל לא התאים לפרופיל הסטודנטים שלמדו בבית הספר", מספר מנדל. "הוא דתי במקום שבו כל הסטודנטים חילונים, וחששתי שלא יוכל להשתלב בפעילות בית הספר שמתנהלת גם בשבתות. בסוף החלטתי לקחת את הסיכון". הסיכון השתלם למנדל, כי יום אחד התקשר אליו התלמיד לשעבר שנהפך לאיש קולנוע מצליח בארה"ב, וביקש ממנו לקחת חלק פעיל בחברת ההפקות שהקים.

כעת, לאחר שהצליח לבסס את עצמו בעולם הקולנוע האמריקאי, תורג'מן אומר שכל רצונו הוא לעזור לצעירים כמוהו להשתלב בתעשיית הקולנוע. "ידעתי כמה זה קשה להיות בחור צעיר בלי כסף ובלי קשרים בעיר זרה", הוא אומר. "בזמן הלימודים אפילו לא היה לי כסף למכונית, ובתור מי שלומד בימוי בלוס אנג'לס, שבה מצלמים סצינות בכל העיר, זה היה סוג של סיוט. רציתי לחסוך מסטודנטים אחרים את הסבל שאני עברתי ואמרתי לעצמי שצריך ליצור חברה שתהיה מעין 'מקפצה' ממצב של אנונימיות, הישר לתוך משרדי האולפנים הגדולים. בזכות הקשרים שכבר יש לי, אני מכיר כל הסוכנים, את כל המנהלים, את כל הסוכנויות, את כל המפיקים. רציתי לקחת את הכוח הזה ולהשתמש בו כדי לקדם כישרונות צעירים ולפתח חומרים מקוריים".