החקלאים למדו בינתיים להסתדר בלי אגרקסקו

אגרקסקו, פעם גוף שהוקם על ידי המדינה ושלט ביד רמה על שוק היצוא הישראלי והיום חברה פרטית שמנסה לשרוד, שוב נקלעה לקשיים. חמש שנים אחרי שצברה חובות עצומים נקלעה להקפאת הליכים ונמכרה לאיש העסקים גדעון ביקל. אך ביום רביעי האחרון פנה הבנק הבינלאומי לבית המשפט בבקשה למנות כונס לאגרקסקו שלטענתו חייבת לו 20 מיליון שקל, והמחוזי בת"א אכן מינה את עו"ד רונן מטרי לכונס.

הדיון חשף שמעבר לחובות יש גם קרע עמוק בין החברה לחקלאים שעובדים עמה ומפחדים שהכסף שאגרקסקו חייבת להם אבוד. אותם חקלאים הגישו בקשה בהולה לבית המשפט לביטול צו הכינוס, ובעקבותיה נקבע דיון דחוף להבוקר. על פי עו"ד ליאור דגן, שמייצג את החקלאים, חובה של אגרקסקו כלפיהם מוערך ב־2–3 מיליון שקל, מתוכם 1.3 מיליון של למגדלי התבלינים.

המדינה יצאה מהתמונה

איך ייתכן שהחברה המפוארת שהוקמה ב־1956 כמעט קורסת בפעם השנייה בתוך חמש שנים? אגרקסקו הוקמה על ידי המדינה והיא החזיקה בה בשותפות עם מועצות חקלאיות שונות. עם הקמתה היתה החברה מונופול בתחום יצוא תוצרת חקלאית לחו"ל, וכל החקלאים בישראל חויבו לעבור דרכה כדי לייצא את מרכולתם. ב־2011 נכנסה החברה להקפאת הליכים בשל חובות שצברה בהיקף של כ־500 מיליון שקל למחזיקי האג"ח ולבנקים. באותה העת התברר כי הסתבכות בבניית צי אוניות, הקמת מסוף ייעודי בנתב"ג בהשקעה של 20 מיליון שקל והחלטות שגויות נוספות דרדרו את החברה מטה. לחברה מונה מפרק, והיא נמכרה לגדעון ביקל ב־17 מיליון שקל. אלא שביקל, שניסה לשקמה, נאלץ להתמודד עם שינויי השוק. החקלאים, שלא נתנו אמון באגרקסקו ושבקריסה הראשונה ספגו מהלומה, החלו לצאת מהשותפות בחברה. והחקלאים שנותרו לא הביעו אמון בביקל. את הוואקום שנוצר בשוק מילאו עשרות חברות ייצוא קטנות שהוקמו בידי חקלאים וייצאו את הסחורה שלהם בעצמם.

צילום: צפריר אביוב

בשנות השמונים היו לאגרקסקו 15 אלף מגדלים שעבדו איתה, מתוכם 7,000 מגדלי פרחים. כשנקלעה אגרקסקו לקשיים, ירד מספר החקלאים שעבדו איתה ל־3,500 מגדלים. היום המספר עומד על כ־30 מגדלים בלבד. "כבר בקריסה הראשונה של אגרקסקו טענתי שצריך להשאיר אותה כגוף משותף של המדינה והחקלאים שיקדם את היצוא", אומר אחד ממגדלי הפרחים. "היום אנחנו רואים את ההשפעות של ההחלטה להפוך אותה לחברה פרטית. מי שלא ראה את זה בעבר, רואה היום איזו טעות זו היתה. גם המדינה וגם החקלאים עצמם לא הבינו כמה אגרקסקו חשובה. היום אין חקלאי ואין פקיד ממשלתי בתחום החקלאות שלא מבין איזו טעות מרה זו היתה".

חקלאי אחר הוסיף כי למעשה אין יד מכוונת בשוק. "החברות הפרטיות שהוקמו לצורך יצוא הן בסדר גמור. הבעיה שהן אינן עושות פעולות רוחב", הוא אומר. "אין להן יכולת לעשות פעילויות שיווקיות ולהשקיע בפיתוח שווקים חדשים. בלי עזרה של המדינה אין לזה שום סיכוי".

בעלי אגרקסקו גדעון ביקל צילום: עמית מגל

לאחר שנמכרה אגרקסקו היתה ציפייה בקרב החקלאים שהחברה בבעלות החדשה תשמור על המוניטין של החברה המיתולוגית בעולם. אך מיצוא רחב של פרחים, תבלינים, ופירות וירקות נותרה בידיים של ביקל סחורה מעטה. ביקל ניסה לייצא מנגו, פרי הדר, אבוקדו, וענבים, אבל נטישת החקלאים הותירה אותו עם יצוא מינורי בלבד של פרחים, תבלינים ומעט תותים. חיים חדד, מזכ"ל ארגון מגדלי הפרחים, טוען כי הייחוד של אגרקסקו הישנה היה בכך שהחקלאים האמינו בחברה והלכו איתה לפרויקטים, לסיכונים ולמיזמים שונים. "כשהיא קרסה לקח זמן עד שהחקלאים קיבלו את הכסף שהחברה היתה חייבת להם, והם איבדו את האמון בה", אומר חדד. "כשגדעון ביקל לקח את החברה, המגדלים לא האמינו במיזם ונטשו אותה. הוא נשאר עם השם, אבל לא עם החברה. הקריסה הנוכחית היא שילוב של חוסר מזל והחלטות לא נכונות".

חדד טוען כי הפסד החברה שעליו דיווח הבינלאומי לבית המשפט, שעומד על 49 מיליון שקל, "תמוה". לדבריו, "לא יכול להיות שבתוך ארבע שנים החברה נכנסה לגירעון גבוה כזה".

ביקל נשאר רק עם השם

חדד טוען כי הרכישה נועדה לכישלון מההתחלה, שכן היה מדובר במהלך ממניעים אמוציונליים בלבד. "לא הוא האדם שהיה יכול להרים אותה. כל הרכישה הזאת היתה ממניעים רגשיים ולא כלכליים. היה לו סכסוך ארוך עם אגרקסקו הישנה בגלל מגבלות יצוא. אגרקסקו היתה יצואנית בלעדית, וביקל ביקש לייצא והערימו עליו קשיים. לכן הוא רכש אותה, אבל מהסיבות הלא נכונות, ועכשיו הוא לא מביא כסף מהבית ומשאיר אותה עם החובות. לא יכול להיות שהוא יסתתר מאחורי חברה בע"מ".

נראה כי הרכישה האמוציונלית, כמו שמתארים החקלאים, העידה על ניהולו של ביקל את החברה. "ביקל היה מתחרה של אגרקסקו כל השנים. הוא טיפוס מרדן ואופוזיציונר. בן 75 שמתגורר בכפר מל"ל, המושב של אריק שרון. טיפוס לוחמני", מתאר חקלאי שעבד עם אגרקסקו. "ביקל עסק בעצמו בשיווק פרחים וניסה בעבר לשווק גם ירקות, אבל אף פעם לא הלך לו יותר מדי טוב. את הכסף שלו הוא לא עשה מחקלאות, אלא מנדל"ן".

החקלאים לא נתנו אמון בביקל, ולדבריהם הוא גם לא נתן אמון במנכ"לים שונים שמינה לעמוד בראש החברה. "הוא הביא כל פעם מנכ"ל אחר, אבל לא נתן להם לנהל את החברה והוא ניהל בפועל. הניהול היה בעייתי אף הוא".