מי באמת גרם למשבר ולמה הוא עוד יחזור

נראה שכמות מפתיעה של עמיתיי האזרחים אינה מודעת לשירות הציבורי שביצעתי ב־18 החודשים האחרונים כחבר בוועדת החקירה לבדיקת המשבר הפיננסי. לפיכך, זה עשוי להפתיע אותם שסירבתי לחתום על הדו"ח שסוכם על דעת הרוב, או ששלושה מחברי הוועדה שהיו בדעת מיעוט חלקו על הדו"ח, או אפילו שקיימת מחלוקת על דעת החולקים, שנכתבה על ידי פיטר ג'י. וואליסון האלמותי. בהזדמנות זו הרשו לי לחלוק על החולקים על המחלוקת. המחלוקת שלי שונה משאר המחלוקות, וזו הסיבה שאנחנו חלוקים בדעותינו.

• לכתבות נוספות במוסף ההשקעות לחצו כאן
  

אני עושה זאת, כמובן, לא במטרה שישימו לב אליי, ופחות מכך כדי שבג'י.פי מורגן ישימו לב לבקשת העבודה שלי. כל מה שאני רוצה זה ליידע את הציבור בנוגע לסיבות האמיתיות שהביאו למה שמכונה "המשבר הפיננסי". זו אינה משימה פשוטה. בכך שהגבילו אותי לשני עמודים בסופו של דו"ח בן 633 עמוד, הרוב והחולקים על דעתו פספסו לא רק כמה מטפורות טובות, אלא גם כמה אמיתות של ממש. הנה הן לפניכם, בקיצור־הרבה־יותר־מדי־קצר.

סיבה ראשונה למשבר: וול סטריט

בדו"ח הוועדה, יו"ר הפדרל ריזרב בן ברננקי מתאר את האירועים האחרונים כ"משבר הפיננסי הגרוע ביותר בהיסטוריה העולמית, כולל השפל הגדול". המשבר, במילים אחרות, היה חסר תקדים. כדי להבין אירוע שלא קרה קודם לכן מעולם, כדאי להתחיל, באופן הגיוני, עם הגורמים שלא נראו מעולם קודם לכן. כשמדובר בוול סטריט, הגורמים הכי ברורים מסוג זה הם הנשים.

כמובן, הנשים שהציפו את החברות בוול סטריט לפני המשבר לא הורשו בדרך כלל לקחת סיכונים פיננסיים גדולים. הן בדרך כלל נשארו ברקע, כ"כוח עזר". אבל ברור שנוכחותן הפריעה לשיקול הדעת של הסוחרים הגברים - אף שדרך פעולתן לא נחקרה על ידי הוועדה (שישבו בה כמה נשים). יכול להיות שהן עודדו את הגברים לוקחי הסיכונים "להשוויץ בפני הבנות", למשל, או שהן פשוט שאלו שאלות מעצבנות וערערו להם את הביטחון העצמי.

בכל מקרה, על חשיבותן של הנשים במשבר הפיננסי ניתן ללמוד מתגובתו של השוק: הוא טיהר את התפקידים הבכירים בוול סטריט מנוכחות נשית.

מנהיגי וול סטריט האמינו שאמריקאים מן השורה יתנהגו באופן אחראי יותר מהם צילום: shutterstock

סיבה שנייה למשבר: ההתמוטטות המוסרית

מנכ"ל AIG רוברט בנמשה אמר לאחרונה שהחברה הצליחה כיוון שהיא נמנעה מלמכור ביטוח למספר הגדול של האמריקאים שמאמינים, כפי שניסח זאת בנמשה, "שהממשלה אחראית למה שקורה לי" (כידוע, הממשלה אחראית רק למה שקורה ל־AIG). לעומתו, מנכ"ל ג'י.פי מורגן, ג'יימי דימון, הפנה לא אחת את תשומת הלב הציבורית לשנאה כלפי בנקאים מצד אמריקאים שאינם חלק מהסקטור הפיננסי, שמבקשים להאשים אחרים בצרותיהם.

מנהיגי וול סטריט מבינים כיום כי שגו בעבר, שגיאה שמקורה באופיים התמים והבוטח. הם האמינו שאמריקאים מן השורה יתנהגו באופן אחראי יותר מהם, והאמריקאים מן השורה בגדו באמונם.

באופן די מדהים, האמריקאים הללו מן השורה אפילו לא מרגישים אשמים בעקבות מעשיהם. כמו חיות פרא שאיבדו את הפחד מפני המין האנושי, הם ממשיכים להגיע מההרים ללא בושה ולחטט בפחי הזבל שלנו בחיפוש אחר מזון.

בכנות, דו"ח הוועדה לא מנסה אפילו לשפר את המוסר הציבורי. בפרק על תפקיד החוק להשקעה בקהילה מ־1977, למשל, נכתב שהבנקים הגדולים העניקו הלוואות כדי לעמוד בדרישות החוק - הלוואות לאנשים עניים בשכונות מחורבנות - ואלו היוו מעין חזרה גנרלית למשכנתאות הסאב־פריים.

הקטנוניות הזו מטשטשת נקודה קריטית בהרבה. במשך שני עשורים לפחות הממשל האמריקאי עודד אנשים שלא עבדו בוול סטריט לחשוב על עצמם כ"שווים". המדיניות הממשלתית עודדה אמריקאים מן השורה ללוות כסף שמעולם לא היה בכוונתם להחזיר, בדיוק כמו שאנשים עשירים נוהגים לעשות, וחלבה את העילית הפיננסית כדי שזו תלווה להם אותו. אתה לא יכול לא להגן על פחי האשפה שלך מפני דובים, ולצפות מהדובים שלא ישימו לב לכך.

סיבה שלישית למשבר: הסינים

נכונותם של אותם אנשים רחוקים ומוזרים למכור לנו מוצרים במחירים מגוחכים היא הרסנית. היא מעודדת את העניים שלנו להאמין שהם יכולים להרשות לעצמם מוצרים רבים שהם אינם אמורים להרשות לעצמם, למשל. והכמות הגדולה של הדולרים, שאותם סינים מוכנים להלוות לנו בריבית נמוכה עד אבסורד, מטילה גם היא עול לא הוגן על כתפיהם של הפיננסיירים שלנו, שצריכים למצוא מקום לשים אותה.

זו עבודה הרבה יותר קשה ממה שהציבור חושב: לעתים קרובות היא מותירה את אנשי וול סטריט כשהם מותשים ובתחושה שהם אינם מוערכים מספיק. אם אנחנו רוצים שהפיננסיירים שלנו יציגו ביצועים טובים יותר, עלינו להפסיק לצפות מהם ליותר ממה שהם יכולים לתת.

סיבה רביעית למשבר: ההיסטוריה

החלק המטריד ביותר בדו"ח הוועדה לחקירת המשבר הוא הניסיון שלה להאשים בני אדם: מנהלי CDO חלקלקים, חברות דירוג תאבות בצע, סוחרי אג"ח מוול סטריט ומנכ"לים במיוחד. תחשבו על זה: אם כולם בוול סטריט אשמים, אז מי בעצם אשם? אם אף אחד בוול סטריט לא ראה את המשבר מגיע, איך אמור היה מישהו לעשות זאת?

בכל מקרה, כפי שניסו כמה מנכ"לים סבלניים להסביר לוועדה, הפרטים הקטנים מעולם לא היו תחום האחריות שלהם. מרטין סאליבן, מנכ"ל AIG בשלוש השנים שקדמו לכמעט־התמוטטות של החברה, הרחיק לכת עד כדי כך שהוכיח שלא היה לו מושג כמה משלמים לו (107 מיליון דולר).

הוועדה נכשלה בהבנת הנקודה הזו: האנשים הנדירים שמסוגלים לנהל חברת ענק בוול סטריט מתרכזים בתמונה הגדולה. ובתמונה הגדולה, מנקודת המבט של החברות ופוטנציאל הרווח שלהן, מה שנקרא "המשבר הפיננסי" היה נקודה קטנטנה על מסך המכ"ם. הם כבר שכחו ממנו.

והם מניחים שגם אתם, בבוא הזמן, תעשו אותו הדבר.

פורסם בבלומברג. מייקל לואיס כתב את רב המכר "מכונת הכסף" שהתפרסם בארה"ב ותורגם לשפות רבות