אג'יו: הכירו את הטורפים הפיננסיים
זה סיפור על טורפים פיננסיים, משקיעים אמריקאים שמצאו שיטה להרוויח מאות מיליוני דולרים על גבם של העניים בקונגו, בוסניה וליבריה. המנגנון פשוט: קונים חוב אבוד של מדינה נחשלת ותובעים ממנה את הכסף בריבית דריבית. ברוב המדינות בעולם המהלך הזה הוצא מחוץ לחוק. ברובן מלבד ארה"ב
בסיפור הזה יש הכל: מזימות חובקות עולם הנעות על הציר של קונגו, בוסניה וניו יורק, ראשי ממשלות, משקיעים חסרי מצפון ו־200 אלף ילדים שחייהם נמצאים בסיכון. כמעט כמו כל הסיפורים בני זמננו, הוא מונע מרדיפת בצע חסרת גבולות, ובמרכזו כסף, שחיתות ורמיסה של מעוטי היכולת. זהו סיפור גלובלי עכשווי עם חלשים ורשעים, והוא רק אחד משרשרת ארוכה של מקרים דומים.
הסיפור הזה מתחיל לפני 30 שנה, בבוסניה, אחת ממדינות יוגוסלביה לשעבר. חברת החשמל היוגוסלבית דאז, אנרגואינווסט (Energoinvest), בנתה בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת קווי מתח עבור ממשלת קונגו, שעבורם לא סיימה ממשלת קונגו לשלם. הסיבה העיקרית היא ההתגלגלות ההיסטורית בקרב שני הצדדים של העסקה. בשני המקרים הידרדרו המדינות למלחמות אזרחים עקובות מדם: יוגוסלביה התפצלה לשבע מדינות שונות, בעוד שבקונגו מיליוני אנשים איבדו את חייהם.
אלא שכשהאבק התפזר התברר שמדינות קמות והולכות וחיים נגדעים בדמי ימיהם, אבל משהו אחד תמיד נשאר - חובות. החוב הספציפי הזה התגלגל לידיהם של משקיעים אמריקאים שדורשים עליו 100 מיליון דולר מממשלת קונגו, כאשר החוב עצמו נרכש תמורת 3 מיליון דולר בלבד. שתי דמויות מפתח שיחקו תפקיד מרכזי בהתנהלות המפוקפקת הזו. הראשון, מהצד המוכר, הוא ראש ממשלת בוסניה לשעבר, נדז'ד ברנקוביץ', והשני, מצד הרוכשים, הוא דמות מוכרת בקרב משקיעים, מייקל שיהן, האיש שהודבק לו כינוי הרשע האולטימטיבי - "גולדפינגר" - אולי בשל העובדה שכל מה ששיהן נוגע בו הופך לזהב, ואולי בשל העובדה שהוא נתפס בעיני רבים כסוג של רשע חמדן נטול מצפון.
על הניירות שקשורים לעסקת המכר הזו של החוב, שאותם מחזיקה משטרת בוסניה, מתנוססים שמותיהם של ברנקוביץ' ושיהן, הלא הוא גולדפינגר. לשיהן אין זו הפרשה האפריקאית הראשונה: בשנת 2007 הוא נחשד כי סחט מממשלת זמביה מיליונים על חוב אבוד לכאורה, מה שבעיני ארגונים הומניטריים נחשב למעשה בלתי מוסרי. הבעלות על החוב הזמבי, כך טוענים המבקרים, הושגה באמצעים מעוררי חשד לפעילות בלתי חוקית.
במטה המשטרה הפיננסית שבסרייבו, בירת בוסניה, עומדים להציג בקרוב את ניירות העסקה עם חובה של קונגו ולהעמיד לדין את ברנקוביץ' בשנית. "חוקרי המשטרה הסבירו לי שהם יעשו הכל כדי שברנקוביץ' יעמוד לדין", מספר ל"כלכליסט" גרג פלסט, עיתונאי חוקר בשירות ה־BBC והגרדיאן שמלווה את הפרשה, בשיחת טלפון מניו יורק.
"הם בטוחים שהוא אשם, שהעסקה הזו היא בלתי חוקית ומסריחה. מדוע שמישהו ימכור חוב ששווה 100 מיליון תמורת 3 מיליון דולר בלבד? אין להם ספק שברנקוביץ' אשם וצריך להיענש, אבל החקירה עדיין בעיצומה. זו חקירה מקיפה על פירוק נכסי חברת האנרגיה ומכירתם בעסקאות מפוקפקות, שאינן מייצגות את הערך האמיתי של הנכסים. למעשה, החוב הזה הוא רק חלק קטן מהחקירה כולה, אבל הוא מרגיז במיוחד את החוקרים. הם טוענים כי זה לא רק שימוש לרעה בכוח שלטוני, אלא גם מהווה פגיעה בבוסניה עצמה וביחסיה הדיפלומטיים".
מי שהיה הראשון לחשוף את הפרשה הוא בריגדיר גנרל (המקבילה לדרגת תת־אלוף) איזד ספביץ', בכיר לשעבר בצבא הבוסני ואחד מאנשי סודו של ברנקוביץ'. ספביץ' סיפר לחוקרים לא רק על העסקה החשודה, אלא גם על המחיר הכבד ששילמה הכלכלה הבוסנית. בשנת 2001, בעת שברנקוביץ' החל לרקום את עסקת המכר של החוב עם שיהן, פנתה ממשלת קונגו לאנרגואינווסט עם הצעת הסדר לחוב, שכללה הזמנת עבודה נוספת מחברת האנרגיה. אבל לטענת הגנרל לשעבר, ברנקוביץ' טרפד את העסקה ומנע בכך את שיקומה של חברת האנרגיה.
"ספביץ' התייחס לרוכשי החוב בשיחה שניהל איתי", מספר פלסט. "לדבריו, היתה לו שיחה טעונה עם ברנקוביץ', שבה תהה מדוע בוסניה צריכה לעבוד עם אנשים שהם חסרי מצפון, במקום ליצור משרות ושיתוף פעולה בינלאומי חדש. ברנקוביץ' פשוט אמר לו: תשכח מהסיפור הזה. זה סגור".
ואז, בדיוק כשנסגרה העסקה בין שיהן לברנקוביץ', נרצח נשיא קונגו לורן דזירה קאבילה. בעת שקונגו שוב שקעה לסכסוך ולשפיכות דמים, תבע שיהן בבתי המשפט של ניו יורק את תמורת החוב מהממשל של קונגו ומאז, בסדרה של לחצים ותביעות ענק, שיהן וגרוסמן מובילים את התוכנית שלהם לגבות את 100 מיליון הדולר. "אני לא מתעלל בקונגו", טען שותפו העסקי של שיהן, פיטר גרוסמן, בעת שפלסט זינק עליו במארב מתוכנן. "אני גובה חוב לגיטימי, זה הכל".
אלא שהשורה התחתונה היא הרבה יותר מגביית חוב לגיטימי. בעוד שממשלות מכל רחבי העולם המערבי מחקו למדינות אפריקה מיליארדי דולרים של חובות בעשור האחרון, Voltures Funds ("משקיעי הנבלות"), אותה קבוצה של משקיעים המתמחים בתביעת החובות הללו, שאותם רכשו במחירים נמוכים בהרבה מהיקף החוב, פועלים בדיוק ההפך.
בקונגו למשל, אחת מהמדינות העניות בעולם, ניתן להציל את חייהם של 200 אלף ילדים - מספר המקביל לכ־10% מאוכלוסיית ילדי ישראל - ממחלת המלריה, בסכום שאותו תובעים שיהן וגרוסמן. זהו עוד אחד מהמקרים הברורים הללו שבהם כסף לובש צורה מובהקת של חיי אדם. הגבול הלרוב מטושטש הזה הוא משהו שהשיטה הקפיטליסטית לא אוהבת להודות בו. אבל עבור אזרחי קונגו יש לו מוחשיות ברורה במלחמה במחלה הקטלנית ביותר באפריקה.
יוצאים לצוד טורפים
החלומות להציל את עתידם של הילדים בקונגו זכו לאחרונה לתמיכה ממקור בלתי צפוי - תנועת "אוקיופיי וול סטריט". בתחילת דצמבר, עזבו אנשי אוקיופיי את מנהטן ושמו פעמיהם אל ברוקלין, לביתו הגרנדיוזי של פיטר גרוסמן, כדי למחות על ההתנהלות של אותו "אחוז אחד" - כך מכנה התנועה את בעלי ההון החמדניים. "אנחנו רוצים לחבר את מה שפיטר גרוסמן עושה למה שאנחנו טוענים לגבי התנהלותו של אותו אחוז מנותק וחמדני", אמרה איימן אל סייאד, אחות אמריקאית מוסמכת שהתנדבה בקונגו וגם חברה בתנועת המחאה, לעיתונאים שנכחו במקום. "אנחנו לא רק תנועת מחאה מקומית, אנחנו חלק מתנועה עולמית שמתחברת למאבקם של אנשים, אם זה בקונגו, מצרים או בכל מקום אחר". גרוסמן מצדו, שידע מראש על הפגנת הסופשבוע מול ביתו, בחר לבלות אותו במקום אחר. הרחק מהמפגינים שמפנים אליו אצבע מאשימה.
אבל כפי שזה נראה כרגע, לגרוסמן או שיהן אין ממש ממה לדאוג, למעט משטמה ציבורית, בעיקר באפריקה. בעוד שהפעילות הפיננסית שלהם אסורה במרבית אירופה, ובחלקים אחרים של העולם, היא מותרת בארצות הברית. ניסיונות כמו אלו של חברת הקונגרס האמריקאית מקסין ווטרס לחסום בחקיקה פעילות משקיעים כזו נבלמו על ידי המיליארדר הראשון ש"זכה" לכינוי "משקיע נבלות" פול סינגר, שהוא במקרה או לא, התורם מספר אחת מניו יורק למפלגה הרפובליקנית.
העיתונאי גרג פלסט סינגר רכש ב־1995 חוב של 20 מיליון דולר של ממשלת פרו שאותו הפך תוך כמה שנים ל־58 מיליון דולר. ב־2000 הוא רכש חוב של קונגו שעמד על 32 מיליון דולר, תמורת 2.3 מיליון דולר, ובסופו של הליך משפטי שהסתיים ב־2003, הוציא תמורה של 127 מיליון דולר על ידי הפקעה של משלוח נפט מקונגו. קרן הגידור שלו, אליוט מנג'מנט, מחזיקה כיום נכסים ברחבי העולם בשווי המוערך ב־16 מיליארד דולר. אין פלא שמשקיעים עומדים אצלו בתור, מאחר שהוא מסוגל להעניק החזר של פי 50 על השקעות מסוג זה הגובות את שאריות ההון של מדינות התלויות על בלימה.
"יוצר משרות" או "רוצח תינוקות"?
וזו אכן תמציתו של הסיפור - החזקים מול החלשים. בעלי הממון מול מעוטי היכולת. חמדנות מול חיי אדם. פלסט הוא אחת הדמויות שמובילות את המאבק בהתנהלות הזו. הוא הגיע לעיתונות אחרי שני עשורים כחוקר המוביל בעולם של הונאה תאגידית. כמי שעמד בראש הזרוע החוקרת הונאות כאלה של ארצות הברית, הוא פיקח על פרשיות כמו טביעת מעבורת אקסון ואלדז והונאות ענק אחרות. הוא המחבר של שני ספרים שהתברגו לראש רשימת רבי המכר של "הניו יורק טיימס": "הדמוקרטיה הכי טובה שכסף יכול לקנות" ("The Best Democracy Money Can Buy"), ו"בית משוגעים חמוש" ("Armed Madhouse"). כרגע הוא עובד עבור ה־BBC והגרדיאן הבריטיים, אבל מופיע ומפרסם בשלל אמצעי מדיה אחרים. הספר החדש שלו, שיצא ממש בחודש האחרון, הוא "פיקניק של אוכלי נבלות ('Vulture's Picnic'): במרדף אחרי חזירי נפט, שודדי כוח וטורפי פיננסים".
למה משקיעי הנבלות כל כך מעסיקים אותך?
"המשקיעים שעליהם אני כותב הם אותו אחוז אחד שכל העולם מדבר עליו היום. אני רציתי לברר מי אלה האנשים מאחורי אותו אחוז. איך הם מתנהגים? מה הם עושים? רציתי לחשוף את פרצופם האמיתי. להראות את 'נשות הגביע' שלהם ('Trophy Wives', כינוי לנשים יפות שבעליהן התחתנו איתן רק כדי להתהדר בהן), את היאכטות המוזהבות שלהם אבל בעיקר לחשוף את אותם שלדים בארון שהם מחביאים, ושבזכותם הם עשו מיליונים על גבי מיליונים. מאוחר יותר, הכסף הזה נכנס למערכות הדמוקרטיות שלנו ומרעיל אותן עד היסוד. התפקיד שלי הוא לנהל תחקיר עיתונאי סמוי מהסוג הישן והטוב, כדי לספר על כך לעולם".
אבל למה אתה דווקא נטפל למשקיעים שטוענים כי הם גובים חוב לגיטימי? אמנם ישן, אמנם מארצות שתלויות על בלימה, אבל עדיין חוב לגיטימי.
"כי צריך להבין מה האנשים האלה עושים. סגן מזכ"ל האו"ם, ד"ר אשה־רוזה מיגירו, לא מכנה את פול סינגר 'יוצר משרות' - הכינוי שאותו רפובליקנים שלהם הוא תורם מכספו מעניקים לו. מיגירו מכנה אותו 'רוצח תינוקות', וזה ציטוט. פול סינגר, על פי המקורות שלי, רכש עד היום חובות של קונגו ב־10 מיליון דולר, והרוויח עליהם כחצי מיליארד דולר. ומאיפה הכסף הזה מגיע, אתה חושב? זה כסף שלנו, אלה כספי סיוע שאנחנו מעניקים למדינות המתפתחות והם זורמים לכיסם של חמסנים במקום להציל חיים".
בעקבות סדרת הכתבות של פלסט בנושא חל שינוי מהותי באירופה ובמקומות אחרים בעולם כלפי משקיעי נבלות. למעשה, מאז 2010, לאחר כתבה נוספת של פלסט, חסמו בריטניה, מדינות האיחוד האירופי וסין את היכולת של משקיעים מסוג זה לתבוע בתחום שיפוטם. בבריטניה החוק להקלת חוב שעבר בפרלמנט ב־2010, קבע כי בתי משפט בריטיים לא יעסקו יותר בתביעות שכאלה, בעוד שסין חסמה ניסיונות של קרנות מסוג זה לתבוע בהונג קונג ושאר העולם יישר קו, כלומר כמעט כל שאר העולם.
ארצות הברית והאי ג'רזי שבתעלת למאנש הם שני המקומות שבהם הקרנות הללו עדיין ממקדות את מאמציהן. אבל הלחץ העולמי - שאותו החל ב־2005 נלסון מנדלה כדי להקל על החובות של מדינות אפריקה למערב, יחד עם העבודה של פלסט וארגונים הומוניטריים כמו אקספם - כבר הצליח להביא לשינוי מהותי.
כבר בשנת 2007 התייחס לנושא סגן נשיא הבנק העולמי דאז, דני לייפציגר, כשאמר כי "הבנק העולמי כבר מחק חובות למדינות אפריקה בסכום כולל של 40 מיליארד דולר. כתוצאה מזה, מדינות כמו גאנה יכולות לספק הלוואות מיקרו לחלקאים, לבניית כיתות לימוד, ולמימון של סניטציה ומים לעניים. אבל הפעילות של משקיעי נבלות מאיימת לחתור תחת המאמצים הללו, שכן האסטרטגיות שהם נוקטים מסיטות את המשאבים האלה הרחק מהנזקקים במדינות העניות בעולם, אל חשבונות הבנק של מיליארדרים".
"שוד של גוססים"
אך בעוד שנמשכים המאמצים לחסום את הפעילות של משקיעים כאלה, באמריקה - כמו באמריקה - הפעילות שלהם, היא כפי שהגדיר אותה גרוסמן, "לגיטימית". ב־2010 למשל חשף פלסט פרשייה נוספת כזו המלמדת על התנהלותם של משקיעים אמריקאים מסוג זה. למעשה, כמעט כל משקיעי הנבלות מגיעים מארצות הברית. הפעם תחת מתקפה היתה ליבריה, אחת מהמדינות העניות והשסועות בעולם.
יותר מ־80% מתושבי המדינה המערב אפריקאית מרוויחים פחות מדולר ליום. בשנות השמונים והתשעים המדינה האומללה הזו סבלה ממלחמות אזרחים שאותן ניהלו גנרלים עם אג'נדות פרטיות. בתקופה הזו, כ־20 שנה של שפיכות דמים, נהרגו ונרצחו 10% מאזרחי המדינה.
והנה, ברגע שבו החלו חבישת הפצעים ותהליך ההחלמה, התנפל עליה מייקל שיהן. האנס היומס, מנכ"ל קרן ההשקעות גריילוק קפיטל, סיפר ל־BBC על רכישת החוב הליברי. "לפני 13 שנה פניתי לבנק שבדיוק עבר הליך מיזוג עם בנק אחר, ושאלתי אם הוא בעלי החוב המסוים הזה של ליבריה", שחזר היומס. "אבל בבנק טענו שלא. כעבור כמה ימים נציגי הבנק חזרו אליי ואמרו: 'אתה יודע מה? גילינו באיזו קופסת קרטון באחד המחסנים שלנו את החובות שעליהם אתה מדבר. אתה מעוניין לקנות את כולם בזול?'".
היומס אכן רכש את החוב, אבל שנים לאחר מכן הגיע להסדר מדהים עם ממשלת ליבריה שבו קיבל 3 סנטים עבור כל דולר של חוב - משהו שבקהילת אוכלי הנבלות נחשב לבגידה בערכים. למעשה, ההסדר הזה שחייב את כל בעלי החוב של ליבריה גם חייב קרנות הון כמו של גרוסמן ושיהן, אבל אלו העבירו את החובות שבידיהם בתרגיל מחוכם לידי חברות השקעה אחרות, שגם הן בבעלותם, ואלה זכו בתביעה אמריקאית מול ליבריה, בעשרות מיליוני דולרים.
נשיאת ליבריה, אלן ג'ונסון סִירלִיף צילום: בלומברג נשיאת ליבריה וזוכת פרס נובל לשלום אלן ג'ונסון סירליף הופיעה בפברואר 2010 בתוכנית ניוזנייט של ה־BBC ודחקה בממשל הבריטי להתקין חקיקה שתפסיק את מה שהיא הגדירה "פעילותן של קרנות המתמחות בשוד של גוססים".
"ראינו מה קרה בליבריה", אמרה סירליף, "אנשים שמוכרים סמים לילדים, אנשים ששמים נשק בידיים של ילדים לוחמים, אנשים שישימו מעל הכל את הרצון לעשות עוד דולר. המתנו לפרלמנט הבריטי שיבצע את ההחלטה הקשה הזו - שיעצור את האפשרות לתבוע באופן מופרז מדינות עניות על חובות העבר. נשאר לנו רק לקוות שגם ארה"ב תיקח דוגמה מבריטניה ותעצור את העושק הזה של חלשים. אנחנו מצפים גם ממשקיעים חמדניים למצפון - תנו לנו הזדמנות לצאת מהמשבר רב־השנים שבו נמצאת אפריקה. תנו לצעירים תקווה".
