שאלה של דפוס: חוסם העורקים של תשובה

ההיסטוריה של שוק ההון המקומי רוויה במקרים שבהם בעלי שליטה בקבוצות ממונפות סירבו להכיר במציאות, גם כשהקרקע החלה לבעור תחת רגליהם, וניסו להרוויח זמן באמצעות לוליינות פיננסית בעתות משבר, עד שהמציאות השיגה אותם וטפחה על פניהם. כי לפעמים העקשנות – או הסבלנות, תלוי איך מסתכלים על זה – לא משתלמת, שכן מימוש מהיר של נכסים, גם במחירי פשרה, מסייע להשאיר את הראש מעל המים.

נוחי דנקנר, למשל, יכול היה להימנע מאובדן אי.די.בי אילו היה משכיל למכור בזמן את כלל ביטוח לקרן פרמירה, שהציעה לרכוש את השליטה בחברה לפי שווי של 1.6 מיליארד דולר, בעוד דנקנר דרש שווי של 1.9 מיליארד דולר. כך, גם גורלו העסקי של אליעזר פישמן יכול היה להיראות אחרת אילו היה מוכר את דרבן, החברה־הבת של כלכלית ירושלים, בעת שקרן JTLV של עמיר בירם וגיל דויטש הציעה מיליארד שקל עבורה.

מימין: אליעזר פישמן ונוחי דנקנר צילומים: עמית שעל

גם שאול אלוביץ' דחה הצעת למכירת השליטה בבזק, רגע לפני שהחלה הנפילה; ולב לבייב סירב למכור את דניה סיבוס, ובסופו של דבר איבד את השליטה בחברה־האם שלה, האימפריה שנקראה אז אפריקה ישראל, שנכנסה ליותר מהסדר חוב אחד.

במידה רבה, הדפוס הזה מאפיין את מרבית הטייקונים כשהם בדרך למטה. חלקם בחרו בסופו של דבר למכור חלק מהנכסים בניסיון להציל את האימפריות שלהם, אבל כשהם החליטו לעשות זאת, זה היה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי, שכן הם מכרו את הנכסים במחירי דיסטרס. כלומר, מחירים נמוכים עוד יותר מאלו שהוצעו להם, שהתקבלו כתוצאה מכך שהם היו זקוקים נואשות למזומנים, והצד הרוכש ידע זאת היטב וניצל זאת כדי לדחוף את המחיר כלפי מטה, תוך שהוא מציע הצעות שבתקופות אחרות לא היו מהוות אפילו פתח למשא ומתן.

פרידה מנכס משמעותי

האם העסקה שבה יצחק תשובה מכר את השליטה באלעד מגורים החדשה (70.7%) לישראל קנדה תמורת 205 מיליון שקל, ולפי שווי של 290 מיליון שקל בלבד, הוא חלק מדפוס כזה, שנולד כתוצאה מהגברת הלחץ של הבנקים הנושים – הפועלים, דיסקונט ומזרחי טפחות – לחיזוק הביטחונות כנגד חוב אישי של כ־2 מיליארד שקל? או שמא מדובר בהכרה במציאות החדשה שנוצרה בעקבות הצניחה בשווי של מניות קבוצת דלק שבה הוא שולט (61.7%) והזינוק בתשואות האג"ח? סביר להניח שמדובר בשילוב של שני הגורמים.

אלעד מגורים החדשה היא נכס משמעותי עבור תשובה, והוא מוכר אותה במחיר שנמוך ביותר מחצי ביחס לשווי שלפיו התכוון להנפיק אותה (600 מיליון שקל). מי שמכיר את תשובה, יודע שמדובר בצעד חריג וקשה ברמה האישית מבחינתו.

הוא קשור בנימי נפשו לתחום הנדל"ן. הוא ידע למכור חברת ביטוח (הפניקס), חברת התפלה (IDE) ואת השליטה ביבואנית הרכב דלק מוטורס למנכ"ל שלה גיל אגמון, אבל הנדל"ן בשבילו הוא קדוש. מעין מפלט אחרון. גם את דלק נדל"ן שקרסה וביצעה תספורת גדולה הוא הפך לפרטית. לכן המשמעות של מכירת אלעד מגורים החדשה, שנקראת על שם בנו של תשובה – אלעד – היא עמוקה מאוד ובעלת קושי רגשי.  

שאול אלוביץ' צילום: עמית שעל

המכירה המהירה הזו לבדה לא תוכל לחפות על הטעות שעשה כשרכש באמצעות קבוצת דלק את נכסי ענקית האנרגיה שברון בים הצפוני בעסקה ממונפת בהיקף של 1.8 מיליארד דולר, אבל היא בהחלט תוכל להעביר לבנקים את מסר ההרגעה שבו הם חפצים.

לא ניתן לראות במכירה הזו עדות לכך שתשובה למד את הלקח מביצוען של עסקאות במינוף גבוה, כמו העסקה שבמסגרתה רכש יחד עם נוחי דנקנר את מלון פרונטיר בלאס וגאס תמורת 1.2 מיליארד דולר ב־2007, רגע לפני פרוץ המשבר העולמי. בעסקה הזו מחק כל אחד משני הצדדים 600 מיליון דולר. כלומר, את ההשקעה כולה.

עם זאת, ייתכן שבסיוע הבנקים שלמדו שעם תשובה לא כדאי לחכות לרגע האחרון, הוא כן הפיק לקחים מסויימים בכל הנוגע להתמודדות עם משברים; ולראייה — המוכנות שלו למכור את אלעד מגורים החדשה, גם במחיר נמוך. מבחינת תשובה, ומבחינת הנושים שלו, מדובר במעין חוסם עורקים לדימום הפיננסי.

כעת מרחף סימן שאלה בנוגע למה יעשה תשובה עם הכסף – האם הוא יקטין את החובות האישיים שלו לבנקים, או יזרים את התמורה לקבוצת דלק שנושאת על גבה חוב של 9.1 מיליארד שקל?

הבנקים, הנושים המרכזיים של תשובה, נמצאים מצדם במלכוד. מצד אחד, הם רוצים שהחוב של תשובה כלפיהם ייפרע. מנגד, אם ילחצו עליו בצורה אגרסיבית מדי למכור נכסים, הם עשויים למצוא את עצמם עם בור גדול מדי. כך קרה גם לאלוביץ', שמימש נכסים במחירי דיסטרס כדי להחזיר חובות לבנקים, שנותרו עם בור של 1.5 מיליארד שקל, וזה עוד לא הסוף.

ליורוקום נדל"ן, שהיתה בשליטת אלוביץ', נותר חוב של 130 מיליון שקל, שעליו ניתן היה לכסות כמעט לחלוטין אילו הנאמן שמונה לנכסיו של אלוביץ', עו"ד חגי אולמן, היה מוכר את מניות השליטה בחלל תקשורת לאהרון פרנקל, בעת שהוא הציע עבורן 100 מיליון שקל. אולם כיום, לאחר שחלל תקשורת צנחה בכ־80% בבורסה, שווי המניות, שמשועבדות לכמה גופים פיננסיים בראשות בנק מזרחי טפחות, שוות 35 מיליון שקל בלבד.

הצרות של האחד הן המקפצה של האחר

בתוך כך, המצוקות של איש עסקים אחד הן קרקע פורייה לצמיחתו של איש עסקים אחר. במקרה הזה, טייקונים – ברק רוזן ואסי טוכמאייר, בעלי השליטה בישראל קנדה (37%), שנכנסו לבורסה ב־2006 באמצעות מיזוג חלק מפעילות הנדל"ן שלהם לשלד בורסאי. במשך שנים השוק לא סיפק להם קרדיט רב, בין היתר בשל ההפרדה בין הפעילות הציבורית לפרטית, שזהות באופיין זו לזו. אך נראה כי בתקופה האחרונה הדברים השתנו, וב־2019 ישראל קנדה היתה החברה שהניבה את התשואה הגבוהה ביותר מבין מניות מדד ת"א 125.

רכישת אלעד מגורים החדשה, שמתבצעת זמן קצר לאחר שרכשו את מנרב פרויקטים יחד עם האחים נקש בתמורה ל־550 מיליון שקל בדצמבר האחרון, היא עסקה שמגדילה באופן משמעותי את הפורטפוליו של ישראל קנדה.