תלויים באוויר - פרק א': החיים האמיתיים של בעלי העסקים הבינוניים
אנחנו, אנשי מעמד הביניים, אנשי עבודה לא מפונקים, בעלי עסקים קטנים ובינוניים, לנו אין קול. לכן העט שלי יהיה הפה שלנו. זה יהיה מבט מבפנים. מפוכח ומשוחד, אוהב ושונא אבל גם בונה
אני שותקת.
"אני לא צודק? תגידי אם אני לא צודק?!".
"כל מילה בסלע", אני עונה ומסיימת את השיחה בייאוש.
***
איך תסבירי לו ליהודה, מנהל אזור בחברת בנייה גדולה, חבר לעבודה, דוס־לייט בפי עובדינו ועל פי חשדי איש יקר, איך תסבירי לו כמה קשה להיות קבלן ביצוע הגון, מקצועי ורציני במדינה שלנו.
אתם מפונקים צילום: יריב כץ
אז הנה אני מנסה, כי אולי בניהול אני לא מוצלחת - עובדה, החברה שלנו במשבר קשה - אבל לכתוב אני יודעת. והסקטור שלנו, אנחנו אנשי מעמד־הביניים־שאין־להם־שם, אנחנו אנשי העבודה שלעולם לא היו מפונקים, בעלי עסקים קטנים ובינוניים, לנו אין קול. לכן העט שלי יהיה הפה שלנו. זה יהיה מבט מבפנים. מפוכח ומשוחד, אוהב ושונא אבל גם בונה. בונה תמונה של המקום הזה בשנת 2008. לא פסטיבל שנת השישים לבניין הארץ, ממש לא, כי הכאב שלנו, שלי ושל בעלי, גדול מאוד.
איך תסבירי לו, ליהודה, אחד מאלה שקיבלו ממני במתנה את ספר הבישול שלי ושל שותפתי (כי זה ספר בישול להורים, וליהודה יש ערימת ילדים וגם חיוך טוב), אחד מאותם נערי ענף הבניין, שאמונים על ספר תקציב עב כרס דמוי תנ"ך, שמקבלים משכורת בתאריך קבוע בחודש, שאולי למד בטכניון ארבע שנים, אבל מעולם לא ישב מול מנהל סניף בנק והתמקח איתו על היקף ומבנה האובליגו של החברה שלו. איך תסבירי לו שממש נחמד שהוא משלם את הפיגום, אבל המסורים המיוחדים שהביא לחיתוך האבן באתר לא חותכים אפילו ערימת עיתונים, לא כל שכן את האבן שנבחרה לציפוי הבניין; שקבלן האלומיניום לא מפסיק לנתק את הפיגומים שלנו מהחשמל בשביל לחבר את אלה שלו; שאיש הגבס לא נותן לעבוד כי השטיפה בלחץ שאנחנו עושים לקירות החיצוניים הורסת לו את המחיצות, ובקיצור שהאתר שלו מנוהל "על העוקם". איך תסבירי? את לא יכולה להסביר לו, אין טעם לנסות, הכול נשמע לו כתירוץ. בעיניו, את ובעלך האשמים הבלעדיים, ומעל לכל - הוא "לפרטים לא יורד!". אבל אנחנו, אנחנו זה הקבלן לטיפול בחזיתות הבניין, אנחנו מאבדים את הבית.
***
ענף הבניין הישראלי הוא לא מה שחשבתם. אם מה שתלוי אצלכם בגלריית הקלישאות זאת תמונה של קבלן שמן וגס מבע במכנסי גברדין נפולים שחושפים את החריץ שלו בכל פעם שהוא מתכופף לבדוק למה הפאנל מתנתק מהקיר - אז לא, זה לא ענף הבניין שאני הכרתי ב־15 השנים האחרונות. בענף הבניין עובדים אנשים מכל הסוגים: דובונים עם חיוך מתוק ומצב
רוח מוטרף, קשוחים בלי חיוך אבל עם לב רחב, מזכירות עגולות ויעילות, מנהלות חשבונות עושות־דבר־אדונם קוצניות וחסרות רגישות, מהנדסים עם אגו נפוח וחוסר הבנה בביצוע, מנהלים עם כבוד לביצוע ובלי היקפי עבודה, מנהלי עבודה עם היקפים אדירים, שמרימים באוויר מגדלי מגורים אולטרה־יוקרתיים אבל לא רואים אותך ממטר. סינים חרוצים ונאמנים, ישראלים חרוצים ולא מחויבים, יבואנים שרמנטיים שתי טיפות ריצ'רד גיר - בקיצור, עולם ומלואו.
***
החברה שלנו במשבר קשה. זה לא צריך לעניין אף אחד. זה סתם עצוב. אבל בתוך המולת המצליחנים הרעשנית והחלולה שממלאת את העיתונות הכלכלית, הנה בת קול קצת אחרת. אני לא בכיינית ובטח שלא לוזרית - הרי בעל חתיך, רגיש ועם חוש הומור ידעתי לבחור, טפו טפו טפו, וילדים מיוחדים יש לי, טפו טפו טפו. "יש משברים בחיים", אמר לי ידיד בניסיון לעודד, לפני כמה ימים, "יש משברים ועוברים אותם, בטח שעוברים אותם!". מהפה שלו לאוזן של ראש הממשלה הנבחר.
***
חזרנו לעבוד אצל יהודה. הוא נאות להזמין את החול המיוחד להתזה, כי לנו אין אפילו חמשת-אלפים שקל בשביל זה, חזרנו לעבוד אצלו אף על פי שאת החשבון שאנחנו כל כך צריכים לראשון בחודש הוא דחה לחמש־עשרה, חזרנו לעבוד אצלו אף על פי שלא סגרנו כלום בנוגע להיקף החוזה עם העבודות הנוספות, שלדעתנו צריך להיות כפול (וכבר אמרנו את זה לפני חודשיים וחטפנו צרחות שחבל על הזמן), חזרנו לעבוד אצל יהודה כי הוא החזק ואנחנו ממש לא. אנחנו יודעים שעמוק בלב הוא מעריך אותנו, אנחנו רק לא יודעים אם זה שווה משהו.
***
ורק שתבינו, אתם הקוראים, הטור הזה עולה לי בדמים. תקראו אותו בכבוד, כי אני כותבת מחוסר ברירה. טורים אישיים בעיתונות יצאו לי כבר מכל השקעים, אבל יהודה אומר שאני מפונקת, אז החלטתי לעבוד על עצמי. שלושה חברים קרובים עשו פרצוף כששמעו על הרעיון הזה. אחת אף הציעה לשלם לי את מה שמשלם העיתון כדי שלא אכתוב. סירבתי, כי האמנתי שלא אכתוב, אחר כך החלטתי שצריך להתמודד, להזמין את המציאות לדו קרב. מקווה שתיהנו מהמלחמה.
