"גברים מתלהבים מהמקצוע שלי"

"אין לי זמן לתחביבים", עונה לי רינת זיאת כשאני שואל מה היא הכי אוהבת לעשות אחרי שהיא חוזרת מהעבודה כפועלת בניין. "אני עובדת 12–14 שעות ביום ולומדת הנדסאות בניין, ביחד זה גומר לי את כל היום". כדי להמחיש את הקושי, היא מתארת את סדר היום שלה, שמתחיל ב־6:30 בבוקר כשהיא מגיעה באוטובוס מהבית במעלה אדומים לאתר הבנייה של חברת מ.אביב בשכונת גבעת מרדכי בירושלים. קפה קצר והיא הולכת אל מחסן הכלים לצד שאר הפועלים - סינים, ערבים מהשטחים וערבים ישראלים.

"כל אחד יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות", היא אומרת. את העבודה היא מסיימת רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ב־18:00 או ב־19:00, ובכל הזמן הזה עובדים קשה: סוחבים קרשים ואבנים, מסתתים את הרצפה עם קונגו (פטיש חציבה) או עם פטיש ואזמל, דופקים מסמרים וקושרים את תבניות היציקה. זה סדר יום קשה וסגפני, וכמעט בלתי נתפס שבחורה כל כך צעירה עושה אותו בשמחה.

זיאת מודעת לשונות שבבחירה שלה, אבל לא עושה מהעבודה שלה סיפור גדול. "להיות מלצר זה יותר קשה, ואני אומרת את זה מניסיון", היא אומרת. על קושי אחד היא דווקא כן מוכנה לדבר: "עם החום אני מסתדרת, אבל להתחיל ב־6:30 בבוקר בקור של ירושלים בחורף זה לא קל".

חייה של זיאת בת ה־22 לא הובילו אותה להיות פועלת בניין: היא לא נדרשה לפרנס את משפחתה ובקלות יכלה לבחור בכל מסלול אחר. אז למה היא בחרה בבניין? תחילה מסקרנות ואחר כך בגלל האהבה למקצוע. בצבא היא שירתה כטכנאית מחשבים, ומיד כשהשתחררה החלה במסלול הרגיל: עבדה כברמנית, עשתה קורס מצילים, וכסגנית אלופת ישראל בשחייה לנוער לשעבר גם עבדה כמדריכת שחייה. היא מספרת שלא ממש מצאה את עצמה, עד שאחותה סיפרה לה על קורס שלדאים שעומד להיפתח בקרוב. היא גררה את אמה לכנס משוחררים של האגודה למען החייל, שמעה פרטים ומיד החליטה שהיא הולכת על זה.

רינת זיאת. "לפעמים אני באה עם עקבים לעבודה" צילום: מיקי אלון

חובבי פסיכולוגיה בגרוש יוכלו כנראה למצוא קשר ישיר בין ההתלהבות שלה מלהיות פועלת בניין לילדותה. "אף פעם לא שיחקתי עם בובות כשהייתי קטנה", היא צוחקת ומוסיפה, "גדלתי עם גברים, ולרוב היה אפשר למצוא אותי עם הבנים משחקת כדורגל או כדורסל. גם היום החברה הכי טובה שלי היא חבר שקוראים לו יניב".

קורס השלדאים, שאותו סיימה זיאת באוגוסט 2010, הוא יוזמה משותפת של משרד התמ"ת והתאחדות הקבלנים. מדובר בפרויקט שמשלב עבודה מעשית עם לימודים עיוניים ועבודה בחברות הבנייה, כשהמשכורת ויתר התנאים נקבעים לפי אבני דרך וכוללים גם מענקים.

הקורס נמשך שלושה חודשים, ובשבועיים האחרונים של הקורס משבצים את החניכים לחברות בנייה, שם הם ממשיכים לעבוד עד סיום תקופת השנתיים. במובנים מסוימים, אומרת זיאת, הקורס קשה יותר מהעבודה בשטח כיוון שבמהלכו מרבית העבודה מתבצעת עם הידיים, ללא הטכנולוגיה החדישה שקיימת באתרי הבנייה ובלי אמצעים מכניים.

אחרי הקורס היא התחילה בפרויקט בצור הדסה ומשם עברה לאתר בגבעת מרדכי, והיא מחשיבה את עצמה כשגרירה מספר אחת של הפרויקט: "לדעתי הגיעו לקורס הזה לפחות עשרה אנשים בזכותי. גם לבחורות שאני פוגשת אני ממליצה, וחלקן אפילו מאוד מתלהבות - אבל לא הולכות". בשנה האחרונה היא צפתה בחלק מהחברים שהתחילו יחד איתה את דרכם בעבודה פורשים, חלקם בגלל הקושי שבעבודה וחלקם ללימודים. מתוך כ־14 איש שהחלו בתוכנית, היום נותרו רק ארבעה.

"לא שקלתי לעזוב אפילו לרגע", אומרת זיאת, "ביום הראשון של הקורס התגובות היו קצת מזלזלות ומתחכמות, שאלו אותי אם לא התבלבלתי בחדר, אבל הם התאפסו מהר מאוד כשגילו שאני לא פראיירית ואחת מהחבר'ה. גם בעבודה, בהתחלה כשהיה צריך לסתת את הרצפה, הפועלים שסביבי כל הזמן חטפו לי את הקונגו מהיד, כל אחד רצה להראות שהוא ג'נטלמן. זה עצבן אותי ולא נתתי להם. אני מרגישה שמצאתי את המקצוע שלי ואני נהנית לקום כל בוקר לעבודה. התקדמתי מהר, היום אני עוזרת למנהל העבודה וכבר שלחו אותי לקורס אתתים (האדם שמכוון את העגורנאי) ומשלמים לי את לימודי ההנדסאי. בעתיד השאיפה שלי היא להמשיך ללימודי הנדסה ולהיות קבלנית בניין".

ובחורים, הם לא נרתעים מהמקצוע?

"לא, הם דווקא מתלהבים. אני מודה שבהתחלה התביישתי לספר אבל כשסיפרתי ראיתי שהתגובות מאוד חיוביות. אני מתאפרת, מורחת לק על הציפורניים ואפילו יש לי ציפורניים חצי ארוכות. זה לא מפריע כי אני מקפידה לעבוד עם כפפות. אני לפעמים גם באה על עקבים לעבודה, ומחליפה במקום".